תולדוט אתר ההיסטוריה - היהודים בסביבתם : התקופה המלוכנית עד לעלייה ההמונית

ב- 1932 הוזמנו נציגי עיראק לדיונים על הצטרפות מדינתם לחבר הלאומים. בדיונים הובעו חששות כבדים לגורל המיעוטים בעיראק, ונציגי בריטניה התחייבו לדאוג לכך שהמדינה העיראקית החדשה תתייחס אל המיעוטים בתחומיה בהתאם לכללי המשפט והמוסר המקובלים. יתר על כן, עיראק עצמה נענתה לדרישתה של מועצת חבר הלאומים, והתחייבה בהצהרה רשמית וחגיגית, שנעשתה לחלק מהחוקה העיראקית, להגן על המיעוטים, להתייחס אליהם בצדק ובשוויון, ולהעניק להם חופש דתי ותרבותי וחינוך עצמאי.

ההתחייבות להבטיח את זכויותיהם ואת ביטחונם של המיעוטים השונים לא קוימה. זמן קצר אחרי הצטרפותה של עיראק לחבר הלאומים אירעו התנגשויות חמורות בין האשורים, שדרשו אוטונומיה, לבין הצבא העיראקי. באוגוסט 1933 טבח בהם הצבא העיראקי באכזריות, והרשה לכורדים ולערבים המקומיים לעשות שפטים בכפריים האשורים להשלמת מלאכתו. רבים מהניצולים ברחו מעיראק.

טבח האשורים זעזע את דעת הקהל בעולם וחשף את מעמדם הרעוע של המיעוטים במדינה הערבית הלאומית החדשה ואת הסכנות הנשקפות להם. היהודים מצאו עצמם במצב קשה, יחד עם מיעוטים אחרים. הם לא נחשבו עוד ל"בני חסות" אלא לעיראקים מן השורה, ואף על פי כן היו אזרחים ממדרגה שנייה. ארבעה גורמים הובילה להרעה שחלה במצבם של היהודים בשנות השלושים.

יחס השיעה ליהודים

במפקד אוכלוסין שנערך ב- 1932 נמצא כי בני העדה השיעית דוברי הערבית מונים כ- 55 אחוז מכלל אוכלוסיית עיראק, וכי הסונים דוברי הערבית מונים כ- 22.5 אחוז בלבד. אך חרף מספרם הגבוה של השיעים באוכלוסיית עיראק הם הרגישו כמיעוט, תחושה שנשענה על התקופה שבה הייתה עיראק חלק מהאימפריה העות'מאנית הסונית. המלכתו של פיצל הסוני לא עמעמה את תחושת הקיפוח של השיעים.

יחסם של השיעים כלפי "בני החסות" היה שלילי ביסודו, אך עד לשנות השלושים של המאה העשרים לא פגעה האוכלוסייה השיעית ביהודים. יתר על כן, עד לשנות העשרים התקיים שיתוף פעולה בין הסוחרים היהודים והסוחרים השיעים בסחר הטרנזיט (סחורות שיובאו לעיראק על ידי יהודים ויוצאו לאיראן באמצעות סוחרים שיעים) עם איראן. משנות השלושים ואילך, ככל שגבר שיתופם של השיעים בשלטון ונחלשו הסכסוכים בינם ובין הסונים, גברה עוינותם כלפי היהודים. היריבות הסונית-השיעית נדחקה לקרן זווית ופינתה את מקומה לשיתוף פעולה במאבק נגד הציונים והבריטים. השתלבותם במחנה הלאומני בעיראק החריפה את עוינותם כלפי היהודים. כעת הקיף היחס השלילי והעוין כלפי היהודים כמעט את כל האוכלוסייה המוסלמית-הערבית במדינה.

גם כוהני הדת של העדה השיעית נודעו ביחסם השלילי הקיצוני אל היהודים. בתחילת 1946 פרסם אחד מגדולי הדת השיעית פסק הלכה (פַתְוַא) האוסר למכור קרקעות ליהודים בכל ארצות ערב. ב- 9 במארס 1950, ימים אחדים לאחר אישורו של חוק ביטול האזרחות ליהודי עיראק בשני בתי המחוקקים, בעת שההסתה בעיתונות נגד היהודים הייתה בשיאה, פרסם האמאם מחמד אַלְכַ'אלִצִי איסור על קניית רכוש ומיטלטלין מיהודים שביקשו להגר מעיראק. האמאם קבע כי המלחמה עם ישראל היא מלחמה דתית, ומי שקונה רכוש מהיהודים מסייע להם ונעשה שותף בפשעים שהם מעוללים למוסלמים.

עליית הלאומיות הערבית

מנהיגי עיראק בשנות השלושים היו לנושאי דגל הלאומיות הערבית. התפיסה הלאומית הערבית צמצמה את המכנה המשותף לערבים ולרוב הקבוצות האתניות והדתיות האחרות בעיראק, לרבות מוסלמים בני המיעוט הכורדי, תורכמנים, חלק מהשיעים וכמובן היהודים והנוצרים. עד אז קיבל הרוב המוסלמי-הערבי את בני העדות והקבוצות האתניות האחרות על פי הקריטריונים של השריעה, שהותירו להם מרחב מסוים להזדהות עם הארץ.

הלאומיות הערבית יצרה מסגרות נוקשות, דוגמת "אגודת התרבות הערבית" שהוקמה ב- 1931 על ידי אקדמאים ומשכילים ערבים, שלא התירו הצטרפותם של יסודות זרים או שונים. בין ארבעה-עשר מייסדיה לא היה אף יהודי. לעומת זאת נמנו עמם סורים ופלשתינים לאומנים, שהגיעו לעיראק בתחילת שנות העשרים, וכן נוצרים ופעילים עיראקים, שנודעו בקיצוניותם ובשנאתם ליהודים. אי-צירופם של היהודים לאגודה מלמד בבירור על דחייתם המוחלטת של היהודים כבר בתחילת שנות השלושים. הדחייה בולטת יותר על רקע קבלתם של הנוצרים כחלק מהלאומיות הערבית. אין זה מפתיע, שכן בתקופה זו החלה בעיית ארץ ישראל להעסיק את הציבור הערבי בעיראק, ומטבע הדברים כוונו השנאה והפגיעות בעיקר אל היהודים שבתוך עיראק.

פאשיזם ואנטישמיות

האנטישמיות חדרה לעיראק בשנות השלושים, עם התפשטות הפאשיזם והנאציזם בקרב חוגים רחבים בארץ, ובעיקר לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה ב- 1933. הצירות הגרמנית בבגדאד, בראשותו של מיופה הכוח, פריץ פון גרוּבָּה, השקיעה ממון רב בקידום האינטרסים הגרמניים ובהפצת התעמולה הנאצית. גרובה ואנשיו פעלו להחדיר בנוער הערבי העיראקי את שנאת היהודים. הם רכשו בין השאר את העיתון אלעאלם אלערבי (העולם הערבי) והפיצו באמצעותו את תעמולתם הארסית. באוקטובר 1933 החל העיתון לפרסם בהמשכים את התרגום של מיין קמפף לערבית.

במסגרת המאמץ לחקות את המשטרים הפאשיסטיים באירופה, הוקם בעיראק באוקטובר 1935 ארגון נוער צבאי למחצה בשם "עלומים" (אַלְפֻתֻוַה). ארגון זה נועד להקנות הכשרה צבאית לתלמידי בתי הספר התיכוניים והמקצועיים ולתלמידי הסמינר למורים, לחנכם למשמעת, לכוח עמידה ועוד. הארגון הוקם מלכתחילה כארגון וולונטרי, אך כעבור שנים מספר, במאי 1939, התפרסמה תקנה שחייבה את תלמידי בתי הספר התיכוניים, את הסטודנטים להשכלה גבוהה ואת תלמידי הסמינר למורים להצטרף אליו ולעבור אימונים צבאיים על פי תכנית שקבע משרד ההגנה. משלחת של הארגון השתתפה בוועידת המפלגה הנאצית שנערכה ב- 1 במאי 1938 בנירנברג, ובסוף שנות השלושים מנה הארגון כ- 63,000 חברים. בראשו עמד סאמי שַׁוְכַּת, מנכ"ל משרד החינוך בשנים 1933 ו- 1939, ושר החינוך בשנת 1940.

שוכת ביטא את דעתו השלילית על היהודים פעמים רבות. בהרצאה שנשא על "האימפריה הערבית" חילק את אויבי האומה הערבית לשניים: פנימיים וחיצוניים. סכנתו והרסנותו של האויב הפנימי גדולות מאלו של האויב החיצוני, ולכן יש לחסלו. האויב הפנימי הם אנשים או קבוצות שתרבותם, מסורתם החברתית וחינוכם בבית ובבית הספר גורמים להם להתנכר ליישותה העצמית של המדינה. שוכת ביטא את דעתו האנטי-יהודית בגלוי, והכריז כי "היהודי מאוהב בזהב ואין לו קיום בלעדיו" (ס' שוכת, הַדִ’הִי אַהְדאפֻנַא מַן אַאמַן בִּהא פַהֻוַ מִנַא [אלו הן מטרותינו המאמין בהן משתייך אלינו], עיראק, 1939). הוא התבסס על האיסור בקוראן להלוות כסף בריבית, עיסוק של היהודים. הלאומנים הערבים הרבו להסתייע במקורות אסלאמיים על מנת למצוא הצדקה לכאורה לתעמולה האנטי-יהודי והנאצית.

הסכסוך היהודי-הערבי בארץ ישראל והשפעתו

מיד עם פרסומה של הצהרת בלפור (נובמבר 1917) מחו נגדה החוגים הלאומיים בעיראק. מאמרים המגנים את הציונות ומטרותיה הופיעו בעיתונות העיראקית בשנות העשרים המוקדמות. בציבור הערבי רווחה באותן שנים הבחנה ברורה בין ציונות ליהדות, ורבים חשבו שיהודי עיראק מתנערים מהציונות ומזהים את עצמם כעיראקים. הבחנה זו הלכה וניטשטשה ככל שהעמיקה התודעה הלאומית בשכבות השונות של האוכלוסייה, וככל שהסכסוך הארץ-ישראלי הלך והחריף.

על מאורעות 1929 בארץ ישראל הגיב הציבור העיראקי בהשבתת עסקים ובאספות המונים, שמחו על המדיניות הבריטית בארץ ישראל. פחד נפל על יהודי בגדאד, ורבים מהם סגרו אתעסקיהם ולא פתחו אותם שוב אלא כעבור שבועיים. כתוצאה מכך שותקו חיי המסחר של העיר ונפגעה כלכלת המדינה. השלטונות דאגו להבטיח את שלום היהודים ואת רכושם, ושוטרים חמושים הוצבו בצומתי הרחובות המובילים לבתי היהודים.

מצב היהודים החמיר עם פרוץ המאורעות בארץ ישראל ב- 1936. עתה לא הסתפקה עיראק בהגשת סיוע חומרי, מוסרי ופוליטי למורדים הערבים בארץ ישראל. לקראת סוף אוגוסט 1936 אורגנו כ- 100 מתנדבים עיראקים, בלתי סדירים, ששוגרו בהסכמת ממשלת עיראק לארץ ישראל, כמחצית מכוחותיו של פַוְזי אַלקַאוּקג'י; ויתרה מזאת, הממשלה סיפקה גם נשק, תחמושת ורכב להובלתם.

באפריל 1936 שיגרו ראשי הקהילה היהודית עצומה לממשלה, וביקשו לשים סייגים להסתה ולשלהוב היצרים נגד היהודים. השגריר הבריטי בבגדאד פנה גם הוא לממשלה, ממניעים הקשורים ביחסי בריטניה-עיראק, וביקש שתרסן את העיתונות ותשים קץ לפרסומים המגמתיים. אך ההסתה נגד היהודים לא פסקה, ובתוך חודש וחצי – החל ממחצית חודש ספטמבר ועד סוף חודש אוקטובר 1936 – נרצחו חמישה יהודים בבגדאד.

בחודשים דצמבר 1937 – ינואר 1938 חודשו ההפגנות בבגדאד ואתן הפגיעות ביהודים. ביוני 1938 הושלך רימון יד למועדון היהודי "לוֹרה כְ'צוּרי"; צעיר יהודי נהרג ושני ילדים נפצעו. למחרת נמצאה פצצה שלא התפוצצה במועדון יהודי אחר, מועדון "אלרשיד". היהודים החלו להסתגר בערבים בבתיהם. החוגים הלאומניים הפעילו לחצים על ראשי הקהילה ופרנסיה לפרסם הצהרות התנערות מהציונות ותמיכה במאבקם של ערביי ארץ ישראל. ראש הקהילה, הרב ששון כ'צורי, נענה ללחצים ופרסם יחד עם 33 נכבדים יהודים הצהרה ברוח זו. הצהרה דומה נוספת פרסמו משכילים יהודים. ואולם ההצהרות הללו לא מנעו פגיעות נוספות ביהודים.

ההתנכלויות ליהודים ברחובות גברו, והשנאה כלפיהם הלכה וגברה. עיתונאי זר, שביקר בבגדאד באוקטובר 1940, כתב: "אין לתאר את האנטישמיות בעיראק אלא כזואולוגית. יהודים, ובמיוחד יהודים זרים, שנואים ונתונים לכל מיני רדיפות מצד השלטונות" (מצוטט מתוך: ח"י כהן, הפעילות הציונית בעיראק, ירושלים 1969, עמ' 160).

הפרהוד, 2-1 ביוני 1941

בחודשים אפריל-מאי 1941 נתפס השלטון בעיראק על ידי ממשלה פרו-גרמנית בראשות רשיד עאלי אלכילאני, ובמהלך חודש מאי פרצו קרבות בין הצבא העיראקי והכוחות הבריטיים, שנסתיימו בתבוסת הצבא העיראקי. עם פרוץ הקרבות גברה ההסתה נגד היהודים מצד החוגים הלאומניים ותחנת השידור הממלכתית. היהודים נתפסו בעיני החוגים הללו ובעיני האוכלוסייה המקומית כ"גיס חמישי", שאהדתו נתונה לבריטים. ההתנכלויות ליהודים גברו, יהודים הוכו ברחובות בגדאד ואחדים אף נעצרו והואשמו כי אותתו למטוסים בריטיים.

ב- 29 במאי 1941 ברחו רשיד עאלי אלכילאני וחאג' אמין אלחסיני מעיראק, לאחר שהבריטים הגיעו לשערי בגדאד. באותו יום הוקמה בבגדאד "ועדה לביטחון" שקיבלה על עצמה לדאוג לסדר ולביטחון בעיר. למחרת, יום שישי, נתברר שיוּנַס אלסַבְּעאוִי, שכיהן כשר הכלכלה בממשלת המרד, נשאר בבגדאד ומינה את עצמו למושל הצבאי. אלסבעאוי, פרו-נאצי שתרגם את מיין קמפף לערבית, נודע בשנאתו הקיצונית ליהודים. הוא זימן אליו את ראש הקהילה וביקש שהיהודים יסתגרו בבתיהם למשך שלושה ימים רצופים ויימנעו מלשוחח בטלפון באותם ימים, אולם לאחר שעות אחדות הוא גורש מעיראק על ידי ה"ועדה לביטחון". עם גירושו של אלסבעאוי וההודעות שפורסמו מטעם ה"ועד לביטחון" להרגעת הרוחות חשבו היהודים שהסכנה חלפה. הרגשה זו נתחזקה כאשר הודיע רדיו בגדאד על שובו של העוצר העיראקי, עַבְּד אלאִלַאה, לבגדאד ב- 1 ביוני 1941.

שמחתם הגלויה של היהודים באותו בוקר, שהיה חג השבועות, ושובו של העוצר בחסות הבריטים, עוררו את חמתם של חיילים ושוטרים. הם התנפלו על קבוצת יהודים שנקרתה בדרכם, הרגו אחד ופצעו אחדים. הפגיעות ביהודים התפשטו לכל חלקי העיר. באותו יום וביום המחרת עד לשעות אחר הצהריים נערך פוגרום ביהודי בגדאד, שבמהלכו נרצחו קרוב ל- 130 יהודים, ובהם נשים, ילדים ותינוקות, ונפצעו מאות.

הפוגרום, שנודע בכינוי פרהוד, חולל זעזוע עמוק בקרב יהדות עיראק על כל שכבותיה. זו הייתה הפרה חסרת תקדים של חוקי השריעה בנוגע לביטחונם של "בני החסות". הפורעים אנסו נשים וריטשו איברים, פגעו בבתי כנסת, קרעו ספרי תורה, שדדו כלי קודש ובזזו רכוש רב מבתיהם של היהודים ומחנויותיהם.

לראשונה בתולדות הקהילה היהודית בעיראק התערערה אמונתה באפשרות להוסיף ולקיים חיים יהודים תקינים בארץ זו. תגובתם המיידית של היהודים, ובכלל זה של רבים שביקשו להשתלב בחברה העיראקית ובתרבותה, הייתה רצון להגר מן הארץ. אלא שהשערים היו נעולים. שינוי ורגיעה בהלך רוח זה חלו מספר חודשים לאחר מכן, באוקטובר 1941, כאשר נורי אלסעיד תפס את רסן השלטון והרכיב ממשלה. ממשלתו רדפה את אוהדי הנאצים, ונקטה צעדים ששיתקו את הפעילות הפוליטית הפנימית והשרו אווירת ביטחון. אווירה זו, לצד השגשוג הכלכלי והתעשרותם של יהודי עיראק בתקופת המלחמה, מיתנו את עצמת הזעזוע.

עם זאת איבדה הנהגת העדה את שליטתה על בני הדור החדש, שהפנו לה עורף ופנו לשני כיוונים מנוגדים: חלקם הצטרף לתנועה הציונית, שחזרה לפעול בשנת 1941, הפעם במחתרת, ואחרים השתלבו במחתרת הקומוניסטית.

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד יציאת היהודים מעיראק

בשנים 1948-1946 לא ידעה עיראק שקט ויציבות. מצד אחד התחדשה פעילותו של האגף הימני והפרו-נאצי לשעבר, ומצד שני התגבשה המפלגה הקומוניסטית כתנועה מחתרתית פעילה, שהתמקדה בבעיות פנים והצליחה לגייס המונים שהשתתפו בהפגנותיה ועצרותיה. בצר לה ביקשה הממשלה להסיט את תשומת הלב של הציבור העיראקי מבעיות הפנים הקשות אל נושאי חוץ, ובעיקר לבעיית ארץ ישראל. כאשר אישרה עצרת האו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 את תכנית החלוקה, וזימנה בכך לממשלת עיראק עניין לענות בו, הזדרזה זו לשלוח מתנדבים לארץ ישראל. מספרם הוערך במאות אחדות. ברחבי עיראק נערכו מגביות ל"הצלת פלשתין" מידי היהודים, וגם יהודים נאלצו לתרום למגביות אלה בעל כורחם.

בחודש ינואר 1948 סערו הרוחות בעיראק בעקבות חתימת הסכם פורטסמות בין ממשלת בריטניה לממשלת עיראק, שבא להחליף את החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930. הפרות סדר והפגנות יומיומיות שנודעו בשם "הזינוק" (אלוַתְ'בַּה) נמשכו שבועות מספר, ובמהלכם נפלו מכדורי המשטרה מאות (כ- 400-300) מפגינים; בין המפגינים בלטו במיוחד הקומוניסטים ובהם צעירים יהודים. היהודים, ובראשם הרב ששון כ'צורי, זנחו את העיקרון ההלכתי "דינא דמלכותא דינא" ועמדו בראש אחת ההפגנות. השתתפותם של יהודים בהפגנות הייתה תופעה חדשה בחיים הפוליטיים בעיראק, וראשי המשטר הוכו בתדהמה. מנהיגים שנחשבו מתונים בעיני היהודים נמנעו מלגלות כלפיהם אהדה, והיהודים נעשו מטרה לזעם ולאיומים. השלטונות עשו יד אחת עם היסודות הלאומניים כדי להטות את תשומת לבו של הציבור לנושאים לאומניים.

מותו של עבד אלקאדר אלחסיני בקרבות באזור ירושלים, באפריל 1948, שימש נקודת מפנה והכרעה לטובת הלאומנים וחוגי מפלגת "העצמאות" (אלאִסְתִקְלאל) הלאומנית. ההפגנות בעיראק חודשו והפעם בקריאה "מוות ליהודים". ב- 27 באפריל הותקף בית כנסת יהודי בבגדאד ותשמישי הקדושה שלו חוללו. התפרצות נוספת נגד היהודים אירעה בעיירה פַלוּגַ'ה שעל נהר פרת, שישבו בה כ- 350 יהודים, כאשר מתנדבים עיראקים, שהיו בדרכם אל בסיסי האימונים של "צבא ההצלה" בסוריה, נכנסו לעיירה.

הממשלה הכריזה על מצב חירום. הכרזה זו ציינה את ראשיתה של רדיפת היהודים הממלכתית. השלטונות החלו להתנכל ליהודים בכל דרך אפשרית, והמשטרה החשאית רדפה אותם בהאשמות שונות ומשונות. הגבלות חמורות הוטלו על נסיעת יהודים לחו"ל.

חודשיים לפני הקמתה של מדינת ישראל החרימו השלטונות את משלוחי הדואר מארץ ישראל ליהודי עיראק. במכתבים שנשלחו מארץ ישראל לקרובים ולמכרים בעיראק מצאו השלטונות חומר להאשמות. יהודים שקיבלו פריסות שלום או מתנות קטנות מארץ ישראל נידונו לתקופות מאסר שנעו בין שנה אחת לשלוש שנים ולקנסות כספיים גבוהים.

ב- 23 בספטמבר 1948 נתלה המיליונר היהודי שפיק עַדַס על עמוד שהוצב מול ביתו בבצרה. השלטונות העיראקיים העלילו עליו שמימן את הפעילות החתרנית הקומוניסטית בעיראק ועסק בהברחת נשק לציונים בארץ ישראל דרך איטליה. היהודים ראו במשפטו ובהוצאתו להורג אות להתרת דמם. הייתה זו נקודת מפנה, וספקות התעוררו בלב רוב היהודים בשאלה אם קיימת אפשרות לחיים תקינים של יהודים בעיראק.

הידיעות על כישלונותיהם הצבאיים של הערבים בארץ ישראל החמירו את מצבם של היהודים, ועד מהרה נוספה דאגה חדשה: גלי פליטים ערבים שהחלו להגיע מארץ ישראל לבגדאד. ארבעת המועדונים של הקהילה היהודית הוחרמו למען הפליטים הללו וועדי המועדונים נצטוו להחליט לוותר עליהם "מרצונם". בית הספר לבנות על שם "אדוארד עבודי" הוחרם גם הוא.

בראשית ספטמבר 1949 ישבו בבתי הכלא בעיראק כ- 450 יהודים שנידונו לתקופות מאסר משלוש עד עשר שנים, חלקם עם עבודת פרך. עוד כ- 150 יהודים ישבו במעצר והמתינו למשפט. לאלה נוספו כ- 700 איש שנעצרו בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1949 בגל טרור שנמשך כשישה שבועות. רוב בני הקהילה היהודית הסיקו את המסקנות המתבקשות מן המצב שנוצר והחליטו לעזוב את עיראק אחרי שהתקבל "חוק הוויתור על הנתינות" במארס 1950.

קטעים מתזכיר סודי של ראש קהילת יהודי בגדאד לממשלת עיראק, 28 באוקטובר 1949

הוד מעלתו סגן ראש הממשלה ושר הפנים בפועל,

בהתייחס לשיחה בעל פה שהתנהלה בין הוד מעלתכם ומשלחת הקהילה היהודית, אשר התכבדה להיוועד אתכם בבוקרו של יום שני, 24 באוקטובר 1949, ראיתי חובה לעצמי להגיש להוד מעלתכם תזכיר זה שבכתב, כדי לאשר ולהבהיר את הנקודות שנדונו בפגישה הנ"ל, בתקווה שהתזכיר יסייע לשפוך אור על המצב הנוכחי שבו נתונה הקהילה היהודית בעיראק, ועל הסיבות להרגשת החרדה האופפת אותה. אנו תקווה שחכמתה ותבונתה של הממשלה הנכבדה תעמודנה לה לבטל את הסיבות להרגשה הזאת ולהחזרת העניינים למהלכם הטבעי.

אולי מן הראוי להדגיש כאן, כי הסיבות לחרדה המקננת בלבותיהם של בני קהילתי אינן נובעות בראש ובראשונה מן המעצרים האחרונים של כמה מבני הקהילה, או מן השיטה שבה בוצעו המעצרים ההם או האלימות וההתנגדות שנתלוו להם. אמנם כל אלה הם סיבה ישירה להתגברות החרדה במידה רבה, אך הסיבות העיקריות נעוצות, לאמיתו של דבר, בהגבלות הרבות אשר הוטלו על העיראקים היהודים במשך 18 החודשים האחרונים, ואשר הקשו על חייהם מאוד ודחפו את רובם הגדול להביט בייאוש אל העתיד. הקהילה היהודית בעיראק, אשר נודעה במשך 2,500 שנות חייה בעיראק בדבקותה בארץ הזאת ובנאמנותה לה ללא רבב, הייתה בטוחה כי פרוץ המלחמה הפלשתינית לא ישפיע על קיומה או יפגום בזכויותיה ובחירותה המעוגנת בחוקה – כל עוד היא ממלאת את חובתה תוך דבקותה בחוקים ונאמנות לארץ.

ברם, לצערנו, נכזבו התקוות האלה. בגלל המלחמה הזאת נפגעה הקהילה ונקלעה למצב שאין לקנא בו, כשכל חטאה הוא היותה קהילה יהודית. אף על פי כן, רבים מבין הנבונים שבבני הקהילה המשיכו להאמין ולצפות שבסופו של דבר העניינים ישובו למהלכם התקין. אולם גל נוסף של אכזבה הציף את כולם כאשר נסתבר כי הפסקת הקרבות לא שמה קץ לסבלותיה של הקהילה. אדרבה, המצור עליה נמשך עד כי רוב בניה, בגלל מצוקת הפרנסה שממנה הם סובלים ובגלל עניינים נוספים, חדלו להטות אוזן לעצת הנבונים ובעלי הדעה בקהילה ולהבטחות כי הישועה קרובה.

כאן הרשו נא לי, הוד מעלתכם, לפרט כמה מן הגורמים שפגעו בקהילה בפרק הזמן הזה:

1. עם פרוץ המלחמה הפלשתינית החל בעיתונות המקומית מסע אכזרי נגד העיראקים היהודים. מארגני המסע ניצלו את המצב הקשה של המלחמה בדרך הגרועה ביותר להסתה ולהשמצה נגד הקהילה. במסע זה, אשר לא נפסק עד כה, יוחסו לקהילה האשמות כוזבות מחפירות ביותר, ולמוסדותיה ולאישיה – פשעים שונים, שנכללו במאמרים מלאים בחתרנות, בהסתה ובידיעות בדויות או מסולפות. כל אלה לשם פגיעה בשמה הטוב של הקהילה ולהכנסת פירוד בינה לבין יתר הקהילות העיראקיות. ואף שבחלקה הגדול של התקופה הזאת העיתונות הייתה נתונה לצנזורה ממשלתית חמורה, המשיך המסע האכזרי הזה ללא הפסק, שעה שלא הייתה אפשרות להשיב על ההאשמות האלה או לתבוע את מסיתיהן לדין – דבר המעורר את הרושם כי הממשלה לא הייתה בלתי-מרוצה מהמסע הזה.

2. הפיטורים הנרחבים של הפקידים היהודים ממשרדי המדינה והמוסדות הכפופים להם השאירו מאות ללא מקור פרנסה. המצב היה יכול להיות נסבל אילו אפשר היה לספק למפוטרים מקורות פרנסה [...].

3. מצד שני, המדיניות שנקטו משרדי האספקה והיבוא כלפי הסוחרים היהודים הביאה לתוצאה חמורה: שיתוק פעילותם המסחרית [...].

4. נוסף על התפשטות הדלות בקרב היהודים [...] נסגרו בפני התלמידים היהודים גם שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל – דבר שעורר חרדה רבה גם לגבי עתידם [בתחום] ההשכלה.

5. [...] ההגבלות על היהודים – כולל התלמידים, החולים ובעלי העסקים – מלנסוע אל מחוץ לעיראק, הידקה את עניבת החנק מסביב לצווארם והעמידה אותם במצב של הסגר למחצה, כלכלי והשכלתי [...].

6. חששות אלה גברו בעקבות המעצרים האחרונים בקרב בני הקהילה, שאליהם נתלוו פשיטות לילה על בתי החשודים, זריעת בהלה בבתים הסמוכים ולקיחת קרובי המבוקשים כבני ערובה בידי המשטרה [...]..

מכל מקום אנו סבורים כי פתרון המשבר הזה עודנו תלוי, כפי שגם היה, בתבונתה של הממשלה העיראקית הנכבדה ובאופן שבו תכלכל את מעשיה. הסרת ההגבלות המיוחדות שהוטלו על חירותם של העיראקים היהודים, הנהגת שוויון בינם לבין יתר בני הארץ והענשת העבריינים שביניהם בהתאם לעקרונות הצדק ועל פי החוקים הנהוגים – כל אלה עשויים להחזיר את העניינים למהלכם התקין ולהשיב את הביטחון והשלווה אל לבות מאה ועשרים אלף עיראקים יהודים, אשר הצטיינו מאז ומתמיד באהבת הסדר, בציות לחוק, בשקידה בעבודה, בנאמנות למולדתם העיראקית ובדבקות בכתר ההאשמי האהוב.

ראש הקהילה היהודית בבגדאד
המקור ברשות המחבר. תרגום: המחבר

לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בסביבתם : התקופה העות'מאנית
היהודים בסביבתם : תקופת הכיבוש והמנדט הבריטי
היהודים בסביבתם : התקופה המלוכנית עד לעלייה ההמונית (פריט זה)
היהודים בסביבתם : היהודים בעיראק אחרי העלייה ההמונית