אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בהיסטוריוגרפיה של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני היא שאלת חלקה ואחריותה של ישראל בהיווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטיניים במהלך מלחמת 1948 (בראון, תש"ן, ע' 97). השוואה בין הגרסות השונות שהופיעו בשלושת הדורות של ספרי הלימוד מלמדת כי גם בסוגיה רגישה זו חלו שינויים בנרטיב ההיסטורי הישראלי.

הדור הראשון של ספרי הלימוד הציג תפיסה פשטנית וחד-משמעית: לישראל לא היה חלק בהיווצרות הבעיה הואיל והערבים ברחו מהארץ בעידודה של המנהיגות הערבית. רוב ספרי הלימוד הישנים לא התייחסו למספרם של הפליטים; אם הובאו נתונים אלה, נעשה ניסיון להמעיט ממספרם (בהשוואה לנתונים של האו"ם). בהתאם לנרטיב ההיסטורי, ערביי ארץ-ישראל (ולא הפלסטינים) מעולם לא גורשו; הם "ברחו", "עזבו", "יצאו", "נטשו", "פינו" או "נסו" מבתיהם בעקבות ההוראות שקיבלו ממנהיגיהם או כתוצאה מלהט המאורעות (למשל, פרשת דיר-יאסין). להלן תיאור אופייני:

שבועות אחדים לפני סיום המנדט החלה מנוסה המונית מבוהלת של הערבים מערי הארץ וכפריה. נשברה רוח האוכלוסייה הערבית, פחד גדול נפל עליהם ותעמולת זדון הוסיפה שמן על המדורה, ומנהיגים אווילים השלו את הערבים שבקרוב יחזרו כמנצחים לארץ, ויגרשו ממנה וייקחו שלל את כל רכושם. (ספיבק ואבידר, תש"ך, ע' 217; לתיאורים דומים, ראו: אחיה והרפז, 1959, ע' 191-190; קירשנבוים, תשל"ד, ע' 162-161; רון, תשכ"ז, ע' 185; ריגר, תשי"ד, ע' 141; שמואלי, 1958, ע' 191.)

השימוש במונחים "פינוי" או "גירוש" נדיר בספרי הלימוד הישנים. הנרטיב ההיסטורי ניקה את ישראל מכל אשמה להיווצרות בעיית הפליטים; יתרה מזו, ישראל לא רק שנמנעה מפעולות גירוש, אלא גם פעלה לשכנע את הערבים להישאר. נתנאל לורך, ההיסטוריון ה"רשמי" של המלחמה, כתב בספר לימוד לאזרחות כי במקומות שנכבשו "ביקשו היהודים משכניהם להישאר, אך הללו העדיפו יציאה לגולה". בהמשך קבל / קבע לורך כי "האהדה הטבעית לפליטים מביאה להטחת האשמה בפני ישראל – בלא להיכנס לבדיקת הדברים כהווייתם – כאילו היא אחראית ליצירת הבעיה ולמניעת פתרונה" (לורך, תשכ"ו, ע' 50). ככלל, דומה כי ספרי הלימוד הביעו – בגלוי או במובלע – סיפוק מהתרחשותה של תופעת הפליטים, שנתפסה, יחד עם קליטת יהודי מדינות ערב, כ"תהליך של החלפת אוכלוסין" (שם, ע' 51-50). לסיכום, נראה כי לנרטיב ההיסטורי בספרי הלימוד הישנים בעניין הפליטים הייתה מטרה פוליטית כפולה: להדגיש את עליונותה המוסרית של מדינת-ישראל ולפטור אותה מכל אחריות לפתרון הבעיה.

הדור השני של ספרי הלימוד פורסם בעקבות השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית לאחר מלחמות 1967 ו- 1973 ובעקבות פרסומה של תוכנית חדשה ללימודי ההיסטוריה בשנת הלימודים תשל"ה. לכאורה, ספרים אלה לא הציגו נרטיב היסטורי שונה באופן מהותי מזה שהוצג בדור הראשון של ספרי הלימוד. המונחים העיקריים שנעשה בהם שימוש לתיאור התופעה היו דומים: "בריחה", "עזיבה", "יציאה", "התפנות", "התרוקנות" ועוד. גם הטיעונים הישנים ביחס לאחריותם של המנהיגים הערביים לבעיית הפליטים נותרו בעינם. למשל, בספר לימוד לחטיבת-הביניים נכתב כי עם כיבוש טבריה, "ערביי המקום סירבו לקבל את מרות השלטון העברי והעדיפו להתפנות". באשר לכיבוש חיפה נכתב כי "הנציגים הערביים התייעצו עם אנשי הוועד הערבי העליון בביירות וקיבלו הוראה לפנות את העיר ולא להיכנע. הובטח להם, כי תוך זמן קצר תחל הפלישה של צבאות ערב והם יוכלו לחזור כמנצחים". ובאשר לכיבוש לוד ורמלה נכתב כי "סיפורי האימה שהופצו בקרב האוכלוסייה הערבית על 'האכזריות הציונית' והציפייה לשחרור 'האדמות הכבושות' על ידי צבאות ערב גרמו לבריחה המונית של הערבים. כך התרוקנו, בין השאר, הערים רמלה ולוד ממרבית תושביהן ונוצרה בעיית הפליטים" (משרד החינוך והתרבות, תשמ"ד, ע' 146-145, 176).

זאת ועוד, על-מנת להוכיח כי ישראל לא הייתה מעורבת בגירוש ערבים, ובמקרים מסוימים אף עודדה את הישארותם, צוטטו קטעים ממסמכים אותנטיים שביקשו לאשש טיעונים אלה. נוסף על כך צוטטו אישים ערביים (פלסטינים) שהאשימו את מדינות ערב ומנהגיהן באסון שניחת עליהם (משרד החינוך והתרבות, תשל"ד, חוברת 10, ע' 10-8; משרד החינוך והתרבות, תשמ"ה, ע' 301-300). העובדה שציטוטים אלה נלקחו מספרו של המזרחן מיכאל אסף (1967) העניקה תוקף לטיעון זה. במקביל, הצילומים של מחנות-הפליטים שהופיעו במקראה על הסכסוך הישראלי-הערבי הראו בעיקר תמונות "סטריליות" שלא עלו בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית (משרד החינוך והתרבות, 1979, ע' 149, 153).

נרטיב דומה הוצג גם בספרי לימוד פרטיים, שלא אושרו לשימוש על-ידי מערכת החינוך אך נלמדו בבתי-הספר התיכוניים כהכנה לבגרות (ליפשיץ, 1985, ע' 110; שחר, 1990, ע' 299). לנוכח הקשיים הרבים שליוו את ספרי הלימוד להיסטוריה בחטיבה העליונה (כגון ריבוי מקורות היסטוריים על-חשבון הטקסט ההיסטורי), נהפכו ספרי הלימוד הפרטיים, במהלך שנות השמונים והתשעים, למקור לימוד עיקרי של ההיסטוריה הציונית. העובדה שספרי לימוד שנכתבו באופן פרטי הכילו נרטיב דומה לזה שבספרי הלימוד של משרד החינוך היוותה הוכחה לכך שמערכת החינוך הלאומית הצליחה בסופו של דבר להביא לידי חלחולו של נרטיב זה גם לכלים לא-ממלכתיים של עיצוב הזיכרון הקולקטיבי.

עם זה, קריאה מעמיקה יותר של ספרי הלימוד מהדור השני, במיוחד אלה המיועדים לחטיבה העליונה, מגלה תמונה מורכבת יותר מזו שהוצגה בספרי הלימוד הישנים. דוגמה לכך ניתן למצוא במהדורה הניסיונית של ספר לימוד לחטיבה העליונה, שציין כי "במהלך הקרבות באזורים אחדים פינה צה"ל אוכלוסייה ערבית, או מנע שובם של הפליטים בתום הקרבות" (ההדגשות שלי). על-מנת לאזן את המשמעות השלילית העולה ממשפט זה נכתב מייד כי "בקרבות עשרת הימים נעשה מאמץ מיוחד למנוע את בריחת התושבים הערבים, בעיקר באזור לוד, רמלה ונצרת" (משרד החינוך והתרבות, תשל"ח, ע' 129-128; משרד החינוך והתרבות, תשמ"ה, ע' 300). ספר לימוד אחר, המיועד לבתי-הספר התיכוניים במסלול הטכנולוגי, ציין כי במהלך המלחמה "לא התנגדו כוחות צה"ל לבריחת של אוכלוסייה ערבית מקומית למדינות ערב השכנות, ובמקרים רבים אף עודדו אותה" (אורן, 1988, ע' 230; ההדגשה שלי). זאת ועוד, מאמר של המזרחן הידוע ברנרד לואיס, הכלול במקראה על הסכסוך הישראלי-הערבי (נושא שנלמד כשיעור-בחירה באזרחות ולכן תלמידים רבים לא נחשפו כנראה למאמר), מגלה עמדה מורכבת כלפי תופעת הפליטים הפלסטיניים:

בשנים 1949-1947 נטשו ערבים רבים, תושבי השטחים שנכללו במדינת ישראל, את בתיהם, ונהיו לפליטים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמדינות השכנות. הישראלים טוענים שהערבים עזבו את בתיהם בעצת מנהיגיהם, שאמרו להם ללכת כדי שלא יפריעו לתנועות הצבאות הפולשים לארץ, והבטיחו להם שבמהרה יחזרו בעקבות הצבאות הערביים המנצחים. הערבים טענו שהם גורשו בידי הישראלים. שתי הטענות נכונות: שתיהן גם אינן נכונות. אין ספק שכמה מהם קיבלו עצה ממנהיגיהם לעזוב את בתיהם; כמה מהם, במיוחד בפרוזדור האסטרטגי החיוני שבין ירושלים וחוף הים, נצטוו לעזוב בפקודת הישראלים. הרוב הגדול, בדומה למיליוני פליטים במקומות אחרים, עזבו את בתיהם במהומה ובבהלה שנשתררו בעקבות הפלישה והמלחמה – אחת מתנועות האוכלוסין הגדולות והאומללות הרבות שאירעו בעקבות מלחמת העולם השניה (משרד החינוך והתרבות, תשל"ד, ע' 137).

זאת ועוד, הדור השני של ספרי הלימוד הציג בפעם הראשונה קטעים מתוך "תוכנית ד" של ההגנה. בחודש מרס 1948, לאחר כישלונות צבאיים אחדים, החליטה ההגנה להכין תוכנית שנועדה להגן על המדינה היהודית במקרה של פלישת צבאות ערב לאחר השלמת הפינוי הבריטי. למעשה, תוכנית ד נועדה ליזום שורה של מבצעים התקפיים כדי לחבר יישובים עבריים ברצף טריטוריאלי ממטולה ועד רביבים. התוכנית קבעה, בין היתר, כי יש להשמיד כפרים – בעיקר כאלה שאי-אפשר להשתלט עליהם בקביעות; לכתר כפרים ערביים ולערוך בהם חיפושים אחר נשק וכוחות לא-סדירים; ובמקרה של היתקלות בהתנגדות, להשמיד את הכוחות המזוינים ולגרש את התושבים מעבר לגבול. תוכנית זו הופעלה מוקדם מהצפוי, במהלך מבצע "נחשון", שמטרתו הייתה, בין היתר, "לטהר אזור שלם מכפרים ערביים ומכפריים ערבים עוינים בפועל או בכוח" (מוריס, 1991, ע' 94-92, 156).

הצגת התוכנית בספרי הלימוד הייתה חשובה כשלעצמה, אך ספרי הלימוד צנזרו את הקטעים הרגישים על-מנת לא לפגוע בדימויה החיובי של מדינת-ישראל. רק ספר אחד, שלא אושר לשימוש על-ידי משרד החינוך, התייחס בתיאור התוכנית ל"טיהור הכפרים הערביים" ול"תפיסת משלטים וכיבוש כפרים ערביים" (שחר, 1990, ע' 263-246; לתיאור "מצונזר" של התוכנית, ראו: משרד החינוך והתרבות, תשל"ח, ע' 338-336; משרד החינוך והתרבות, תשמ"ד, עמ' 141-140; משרד החינוך והתרבות, תשמ"ה, חלק ב', ע' 289). עיון מדוקדק בספרי הלימוד מגלה שתי נקודות מעניינות נוספות: ראשית, הסוגיה הסבוכה של מספר הפליטים טופלה באמצעות הצגת העמדות השונות הקיימות בנושא, כאשר לעמדה המינימליסטית הישראלית לא ניתנה עדיפות: שנית, לראשונה התייחס אחד מספרי הלימוד למחקרו החדש של מוריס על בעיית הפליטים הפלסטיניים (שחר, 1990, ע' 313). אף-על-פי ששחר החמיץ את הטיעון העיקרי בספרו של מוריס, עצם העובדה שמחקר אקדמי הקורא תיגר על ההיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת נזכר בספר לימוד מלמדת כי בנרטיב הציוני הקלסי, כפי שהוצג במערכת החינוך, החלו להתגלות בקיעים. ספר הלימוד הנ"ל לא אושר אומנם לשימוש על-ידי משרד החינוך, אולם בפועל הוא נהפך ל"להיט" בחטיבה העליונה.

הדור השלישי של ספרי הלימוד הופיע בעקבות השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית בשנות השמונים והתשעים, ובעקבות אימוצה של תוכנית לימודים חדשה להיסטוריה באמצע שנות התשעים. סוגיית הפליטים נלמדת לראשונה בכיתה ט, במהלך הדיון במלחמת 1948. ספרו של איל נוה כולל התייחסות קצרה ביותר לתופעה:

במהלך הקרבות גורשו רבים מערביי הארץ. היו מהם שברחו עוד לפני שיהודים הגיעו לכפר או לשכונה הערבית בעיר, והיו מהם שגורשו על ידי הכוח הכובש. עשרות אלפים ברחו למדינות השכנות – בעיקר לירדן, לבנון וסוריה – בתקווה שבעזרת מדינות אלה ישובו פעם למקומות מגוריהם הקודמים. רבים הפכו לפליטים במחנות שהוקמו ברצועת עזה, בגדה המערבית ובמדינות השכנות. (נוה, 1999, ע' 143)

באמצו את הנתונים הממעיטים, נוה כותב בהמשך הפרק כי "יותר מ- 600,000 ערבים נעקרו מיישוביהם בארץ ויושבו במחנות הפליטים" (שם, ע' 146). ניסוח חד יותר מופיע במדריך למורה:

יש לציין כי במלחמה זו על הבית ועל האדמה נעשו פעולות גירוש על ידי המנצחים. כאשר כוחות היישוב השתלטו על הערים המעורבות ועל יישובים ערביים, גורשו לא פעם התושבים הערבים הפלסטינים. לפיכך נקראת התקופה בפי הערבים ה"נכבה" (אסון, שואה). (נוה, 1999, מדריך למורה, ע' 108).

נרטיב דומה מופיע גם בספר לימוד שנכתב על-ידי צוות להיסטוריה במרכז לטכנולוגיה חינוכית (טביביאן, 1999, ע' 293-292). גם כאן השתמשו המחברים באופן חופשי במחקרו של מוריס: מצד אחד, ניתנו הנתונים הסטטיסטיים הממעיטים בנוגע למספרם של הפליטים, אך מצד אחר, לא הוסתרה העובדה שהיו מעשי גירוש של פלסטינים על-ידי ההנהגה המדינית. עם זה, בחרו המחברים להדגיש כי "עם התגברות הפעולות הצבאיות... גברה יציאת הערבים מן הערבים והכפרים בשל פחד וחשש מן הכוחות הלוחמים. לא הייתה כל תוכנית של מנהיגי המדינה והצבא לגרש את הערבים מן המדינה היהודית" (שם, ע' 292). נרטיב דומה ביחס לסיבות המגוונות להיווצרות בעיית הפליטים מופיע גם בספר הלימוד שנכתב על-ידי משרד החינוך. ההתייחסות למספרם של הפליטים בטקסט מעורפלת אומנם ("מאות אלפי פלסטינים"), אולם במפה המצורפת מסתכם מספרם של הפליטים בשבע מאות עשרים ושישה אלף, בדומה להערכות המקסימליות של מוריס והאו"ם (יעקובי, 1999, ע' 164-162). ככלל, נראה איפוא כי ברמת חטיבת-הביניים נעשה מאמץ להציג את תופעת הפליטים באור מורכב יותר מבעבר. עם זה, הדיון בסוגיה זו שטחי עדיין ונבלע בתוך סבך הפרטים של מהלכי המלחמה והישגיה.

ספרי הלימוד לחטיבה העליונה אינם עשויים מקשה אחת, אלא מציגים נרטיבים שונים בסוגיית הפליטים. הספר שערך אליעזר דומקה, ואשר פורסם על-ידי מרכז זלמן שז"ר, אינו מייחס חשיבות רבה לניתוח בעיית הפליטים. בעקבות דיון ארוך וממצה ב"מלחמת העצמאות", הוא מקדיש משפט אחד לסוגיה: "המפסידים הגדולים של המלחמה היו הפלסטינים, שנותרו ללא מדינה ועם מאות אלפי פליטים, שהפכו ל"דלק" זמין לליבוי הסכסוך בעתיד" (דומקה, 1999, ע' 244). התייחסות רחבה יותר מצויה דווקא בפרקים אחרים, רלוונטיים פחות: ראשית, בפרק הדן ב"תפיסת הביטחון ומלחמות ישראל" נכתב כי "בזמן מלחמת העצמאות לא הגדירו ההנהגה הציונית ואחריה ממשלת ישראל באופן ברור את מדיניותן ביחס לטיפול באוכלוסייה הערבית האזרחית בשטחים שנכבשו תוך כדי המלחמה. לפיכך היו שברחו והיו שגורשו. כך או כך, אומדן הפליטים נע בין 650,000 לדעת המצמצמים לבין 750,000 לדעת המרחיבים" (שם, ע' 285). שנית, בפרק הדן במזרח התיכון ואפריקה לאחר מלחמת-העולם השנייה נכתב כי התבוסה הערבית והקמת מדינת-ישראל יצרו "את מה שמכונה 'בעיית הפליטים הערביים'", כאשר "בעוד ישראל סבורה כי מספר הפליטים שברחו הוא כ- 520,000, הרי שהערבים טוענים כי המספר קרוב יותר ל- 900,000" (ההדגשה שלי). לסיכום נכתב כי "בעיית הפליטים הערביים הפכה לנושא המרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי. מעתה ואילך לא ניתן היה להתקדם בפתרון הסכסוך ללא התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית" (שם, ע' 220). ספר זה אינו מתמודד איפוא באופן רציני עם סוגיית היווצרותה של בעיית הפליטים, והדבר מתמיה במיוחד לנוכח העובדה שהיבטים שונים של הסכסוך הישראלי-הערבי נסקרו באופן מאוזן יחסית בחלקו הראשון של הספר.

תיאור מאכזב במיוחד מצוי בספרה של שולה ענבר, תקומה ומדינה בישראל ובעמים בזמן החדש, 1970-1945. הספר מקדיש יותר מארבעים עמודים לדיון ב"מלחמת העצמאות", אך מתעלם לחלוטין מבעיית הפליטים (שם, ע' 160-114). גם כאשר המחברת דנה בהיבטים שונים של "תוכנית ד", היא מצנזרת את החלקים בתוכנית הנוגעים בפינוי ערבים (שם, ע' 127). יתרה מזו, אופן ניתוח המלחמה, כמו גם המונחים שענבר משתמשת בהם, מזכירים במידה רבה את הנרטיב הישן שאפיין את ספרי הלימוד של שני הדורות הראשונים.

מאידך גיסא, ספרו של אלי בר-נביא (1998), המאה ה-20: תולדות עם ישראל בדורות האחרונים, כולל את התיאור המקיף ביותר (יותר משני עמודים) של בעיית הפליטים; הוא משקף במדויק את הידע האקדמי הקיים ומגלה מידה רבה של אמפתיה לסבלם. גם בר-נביא משתמש אומנם במונחים "נמלטו", "עזבו" ו"נטשו", אולם הוא מציין כי "כ- 10,000 כפריים גורשו מכפריהם אחרי סיום הקרבות במטרה 'לנקות' את הגבול מיסודות עוינים". הוא טוען כי גם התפיסה הישראלית (שמנהיגי ערב עודדו את הפלסטינים לברוח) וגם התפיסה הערבית (שהגירוש היה חלק מתוכנית ציונית) "אינם אלא מיתוסים". בהתבססו על מוריס (אף-על-פי שהדבר לא נאמר במפורש), בר-נביא מציין את נטישת העיליתות, את האנדרלמוסיה ואת ההתקפות של הכוחות היהודיים (דיר-יאסין) כסיבות העיקריות ל"יציאת הערבים". הוא מוסיף כי "במקומות מסוימים התווספה אליהם [לסיבות הנ"ל] מדיניות מקומית של גירוש מכיוון". זאת ועוד, "אף שאיש בדרג הפוליטי הבכיר לא החליט לגרש את ערביי הארץ, אין ספק כי במידה רבה ניתנה יד חופשית לפיקוד המקומי". באשר לסוגיית מספר הפליטים, הוא קובע כי מספרם נע בין שש מאות אלף לשבע מאות אלף. הוא מוסיף עוד כי מוריס מונה בספרו 369 יישובים ערביים נטושים, "ובהם 33 שתושביהם גורשו בכוונה תחילה על ידי הכוחות היהודיים". בסיום הפרק המחבר מקשר את האפיזודה לסכסוך בכללותו:

במרוצת השנים הפכו השנאה והניכור, התעמולה ותקוות השיבה והנקמה את הפליטים לאומה, ואת בעיית הפליטים לבעיה בינלאומית. ישראל אמנם יצאה מנצחת ממלחמת הקיום שנכפתה עליה. אך הבעיה הפלסטינית עתידה הייתה להרעיל במשך שנות דור ויותר את יחסיה עם העולם הערבי ועם הקהילה הבינלאומית. (שם, ע' 195)

בניגוד לספרי הדור השני, שהציגו תמונות "סטריליות" של מחנות-הפליטים, התמונות בספרו של בר-נביא מדגישות את הדלות והעליבות של המחנות (שם, ע' 194). נרטיב זהה הופיע שנה מאוחר יותר בגרסה עדכנית ומורחבת של הספר, שהותאם לתוכנית הלימודים החדשה להיסטוריה בחטיבה העליונה (בר-נביא ונוה, 1999, ע' 239-237).

במקביל להצגתו של הסבר מורכב זה בספר לימוד לחטיבה העליונה, המורה להיסטוריה נחשף גם למידע נוסף המחזק את הגרסה המורכבת של הנרטיב. העלון למורי ההיסטוריה, שמוצא לאור על-ידי משרד החינוך, הציג לאחרונה את הוויכוח ההיסטוריוגרפי על תולדות הציונות בין הסופר אהרן מגד וההיסטוריון בני מוריס (עלון למורי ההיסטוריה, 6, 1997, ע' 46-39). אין ספק כי חשיפת המורה לפרשנות הרוויזיוניסטית בנוגע לבעיית הפליטים בכתב-עת של משרד החינוך מעניקה לכל הפחות תוקף לוויכוח, אם לא לתזה עצמה.

לחלקים אחרים של המאמר:
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 2000-1948
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 2000-1948 : היסטוריה, ספרי לימוד וזיכרון
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 1948 - 2000 : "רוח התקופה" וספרי הלימוד
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 1948 - 2000 : שינויו של נרטיב היסטורי (פריט זה)
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 1948 - 2000 : מסקנות

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel