במות מולאי חסאן נבחר למשול תחתיו צעיר בניו, מולאי עבדל עזיז והוא רק בן ארבע-עשרה. ולמרות זאת העברת השלטון היתה הפעם חלקה הודות ליד הברזל של הויזיר הגדול, בא אחמד (בנו של עבד כושי), שדיכא כל נסיון התקוממות והמשיך במדיניות הסולטאן הקודם למניעת התערבות זרה . לאחר מות הויזיר הכל-יכול בשנת 1901 רסן השלטון עבר לידי המלך הצעיר. מלא רצון טוב, פתוח לתרבות אירופה, שאף מולאי עבדל עזיז להצעיד את ארצו לעידן המודרני ולהכניס לשם כך הרפורמות הדרושות. אולם כידוע רצון טוב לבדו אינו ערובה להצלחה בפוליטיקה, ומרוב טעויות השכיל רק לקומם נגדו את העם ולפתוח לרווחה הפתח להתערבות המעצמות.

ראשית חכמה ותנאי לכל הרפורמות היה הצורך להכניס יותר צדק ויעילות במערכת המיסוי. לפי עצת כלכלני אירופה הוא מבטל את כל המסים הקודמים המבוססים על ההלכה המוסלמית ובמקומם בא מס יחיד: הטרטיב. על הנייר אכן רפורמה מצויינת ומחוייבת המציאות. השיטה הישנה פשטה מזמן את הרגל והוסיפה אי-צדק על אי-יעילות וההכנסות לא הדביקו את הצרכים. אולם היועצים האירופיים לא שיערו ההתנגדות שתעורר במדינה בה המלט היחידי הוא הדת. להחליף מסים המבוססים על הקוראן במסים בהשראת הכופרים, והפוגעים בבעלי הפריבילגיות, היה מעשה התגרות ששום כוח לא עמד מאחוריו. מה עוד שנטייתו של המלך הצעיר לתרבות אירופה היתה מהמפורסמות. מאוהב ומוקסם מהטכניקה המודרנית, ריכז סביבו המלך חבורת הרפתקנים ושרלטנים אירופיים שהתנהגותם המתנשאת פגעה בגאווה הדתית- לאומית.

המרד הגדול החל במזרח המדינה, באיזור הגבול עם אלג'יריה הצרפתית. איזור זה היה נתון להתקפות חוזרות ונשנות של הצבא הצרפתי בגלל הסיוע שהושיטה האוכלוסיה - בשם הסולידריות המוסלמית – למורדים האלג'יריים. על רקע זה של שנאה לנוצרים, ניהל מטיף דתי כריסמטי ושמו ז'יללי דריס זרהוני, המוכר יותר כבו חמארה, בעל החמורה, הסתה פרועה נגד הסולטאן המשועבד לנוצרים, "עבד הכופרים". הוא הציג את עצמו כבנו ויורשו הלגיטימי של מולאי חסאן. תחילה הקים את מטהו בתאזה ובאו'דה. במשך כשש שנים הוא הטיל את אימתו על חלק גדול מהמדינה וגרם לשיבוש כל חיי המסחר, עד אשר לבסוף הובס נשבה והוצג בכל ערי המדינה בתוך כלוב כחיית- טרף בשנת 1908.

כרגיל בתקופות משבר אסונות הטבע מקבלים ממדים יותר דרסטים. בשנת 1901 מתפשטת בתיטוואן, תנז'ה ולאחר מכן במכנאס ובפאס מגפה (טיפוס) שהפילה בין יהודי מכנאס כ-300 חללים ועשתה שמות בקהילת פאס המאבדת 3000 מבניה. בחורף שנת 1902 פוקדת את מכנאס ופאס רעידת אדמה גדולה הגורמת לנזקים חמורים.

לבו-חמארה היו תומכים רבים בעיר מכנאס וסביבתה. המורד הצטיין בשנאה עזה ליהודים והבטיח ללוחמיו לתת בידיהם את היהודים כאשר יגיע לשלטון. בלי לחכות לתאריך זה מרבים השבטים שבקרבת מכנאס להתנכל ליהודים ולא עבר יום בלי "מורא ופחד" כפי שכותב הרב יוסף משאש :

"ובח' אלול (1902) היו בכל יום רביעי בשבת, שהוא יום השוק, מהומות גדולות, והינו סוגרים דלתות אלמללא"ח יום או יומיים עד יעבור זעם, וכל החורף של ש' תרס"ג, הבהילונו שמועות רעות, אין יום נקי מקול פחדים כי באותה שנה, קם על המלכות מורד אחר, ידוע בשם בוחמאר"א, ומלך בעיר תאז'א, והמלך היה טרוד עמו במלחמה, וכל שרי הערים הכבידו מסים וארנוניות על ישראל ובפרט מן הפרט על יושבי העיר עז לנו מכנא"ס יע"א, וכל הפלשתים יושבי המדברות הקרובים והרחוקים הרבו להרוג ולשלול כל עוברי אורח, ולכן נשמו והדרכים, אין יוצא ואין בא, ושבת עובר אורח, וביום ה' י'ב לניסן שנה הנז', נקבצו כל שכנינו הרעים בעצת הש"ר הצורר ונז', ובאו להשמיד ולהרוג אותנו ח"ו, ושללו ובזזו ושרפו תחלה, כל החנויות והאוצרות של ישראל שהם מחוץ להאלמללא"ח, שהיו מלאים כל טוב, כסף וזהב ובגדים, וסחורות מינים ממינים שונים, כי כל מסחר היהודים במכנא"ס היה מחוץ לאללמלא"ח סמוך ונראה, ותהי מהומה וצעקה גדולה בעיר, אשר כמוה לא נהיתה, כי היה הדבר לפתע פתאם, והרבה יהודים נימצאו תוך חנויותיהם, ובחסדי ה' נצולו, ובאו תכף להאלמללא"ח, והדלתות סגרנו, וכל הקהל האנשים והנשים והטף בוכים בכי גדול, וצועקים ומתחננים לפני ה' בי"ג מדות ובתקיעת שופר, כל היום ההוא וכל הלילה ואיש יהודי היה במכנא"ס, ושמו מרדכי בן הר' יחייא לובאטון ז"ל, גדול ליהודים, דורש טוב לעמו, וגדול מרדכי בבית השר הצורר, הלך אל ביתו עם אחזת מרעיו, ויבך ויתחנן לו, להעביר את רעתו, אשר חשב על היהודים, ושוחד בחיק כסף תועפות נתן לו, וידבר אתם טובות, ויצאו מאתו בשלום, ואך נפש רשע אותה רע, כי הבטיח ולא קיים, וביום ו' י"ג לניסן בבקר, באו עוד כל שכנינו הרעים לאלפים ולרבבות לשלול את האלמללא"ח ולהשמיד ולהרוג ולאבד ח"ו, ואז כל היהודים בטחו בה', ונקהלו ועמדו על נפשם סביב לחומת האלמללא"ח, וכלי מלחמתם בידם, כי היו להם כלי מלחמה לרוב, והיו בהם הרבה מלומדים לירות בקנה שריפה למרחוק ולא יחטיאו המטרה, ואשר לא היה בהם כח לעמוד בקשרי המלחמה היו נחבאים בבתיהם, ומתחננים לפני אל נורא ואיום, שישלח לעמו פדיום, ומו"א הרב החסיד כמוהר"ר חיים משאש זיע"א, יצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה, וכל העם נסעו מחצרו"ת, ויאספו אליו ברחוב העיר, ויבכו בכי גדול, ויורידו לארץ ראשם, ויתגוללו בעפר, וזקנו של ע"ה שהיתה לבנה כשלג ויורדת על פי מדותיו, נעשית מטאטת לעפר, ופניו פני חמה אספו נגהם, והוא צועק ומתפלל ומתחנן לפני אבינו שבשמים, להציל עם מרעיתו וצאן ידו, מיד מבקשי נפשו, וקורא בחיל שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכל העם גועים בבכיה, וקורים י"ג מדות בתרועה ובקול שופר, עם קריאת שמע בקול חוצב להבות אש, וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאדם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור את בריתו את אברהם וכו', ויהם את מחנה פלשתים, לפני בני ישראל אנשי המלחמה, אשר על החומה, ויהרגו מהם רבים, והנשארים הרה נסו, לא נשאר בהם עד אחד, ויושע ה' את ישראל מיד פלשתים, והשר הצורר בראותו כי יד ישראל על העליונה, כי ה' אלהינו עמנו, ומה גם כי שמע שמבני ישראל לא מת אחד, אז רפו ידיו, ונפלה עליו אימת ה' ואימת עבדיו, והבטיח הבטחה גמורה שלא ירשע ולא ירשיע עוד, ואך לבנו היה נמס מקול פחדים, ועברו עלינו ב' ימים ראשונים ש"פ ביגון וצער, והבלגנו מאד על צערנו ותוגנו למען כבוד ה' ומועדיו, וביום א' לחולו של מועד, פתחנו שערי אלמללא"ח, ויצאו כל העם ויראו את אוצרותיהם וחנויותיהם שרופות ונפולות, ואבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעניה על השוד והשבר אשר המיטו עלינו שכנינו הרשעים, ויבכו בכי גדול, ואך שבו ויודו לה' חסדו, שלקח כספנו תחת נפשנו, ובכל זאת לא שלונו ולא שקטנו מקול פחדים, ובכל יומא דשוקא, היתה צרה וצוקה, עם כובד המסים שלא פסק, נוסף עוד על הרעב הכבד, כי שלש שנים רצופות עצר ה' את השמים, ולא היה מטר, והתענינו כמה תעניות, וכמה לילות קמנו בעוד לילה, והלכנו למערת הצדיקים, וקרינו תהלים ותוכחות מוסר, בבכי גדול קורע סגור לב והיינו הולכים משם לבתי כנסיות ומתפללים בתרועה ובקול שופר, וכן היינו עושים בעלות המנחה, לא נשארה בשום ספר שום תחנה ושום בקשה שלא קרינו בבכי גדול, ויום אחד הכריזו הרבנים על בטול מלאכה ומסחר, וקראו צום על כל הקהל האנשים והנשים והטף, וקדשו עצרה ברחובה של עיר, וכלם היו יושבים על הארץ ומתגוללים בעפר, והיה היום ההוא יום חשך ואפלה, ונצעק אל ה' אלהינו בנפש מרה, ואז שמע ה' את קולנו, וגשם נדבות הניף אלהים, ועשינו הודאה בשירה וזמרה, והיתה הרוחה".

...המופלא הוא שלמרות כל התלאות, שמרו היהודים על כבודם ובשעת הצורך אחזו בנשק כדי להגן על חייהם. ההגנה העצמית לא היתה זרה ליהודי מרוקו והמקרה הזה של מכנאס לא היה יחידי או חד-פעמי. ב- 1894, "היתה התנפלות על יהודי דמנאת ר"ל. נשדדו ונמכרו ספרי תורה, נמכרו נשים וילדים כמו בהמות. אבל בסוף הכל הוחזר ליהודים, פרט לאשה אחת שנשארה אצל הגויים. שמענו שיהודי דמנאת הם שגרמו דבר זה לעצמם, דהיינו כשהתקוממו השבטים של דמנאת על הפשה, ובאו להרוס ולשדוד את ביתו, היה מאבק מזויין ביניהם, והפשה קרא ליהודים לבוא לעזרתו, משהובס הפשה וברח, גמלו ליהודים בעד עזרתם לפשה" ("יומן עיר פאס"). בספרו "מסע למרוקו" מספר המרקיז הצרפתי דה סגונזק על יהודי הכפר איט אזדג באטלס "התקיפו אותם אבל הם לא הסתפקו בסגירת השערים אלא הגנו על עצמם בנשק, החזירו מכה תחת מכה ומאז מתדיינים אתם כשווים בכוח" (1901).

התפוררות השלטון המרכזי חייבה כל עיר, כל קהילה לדאוג לעצמה ולהגנתה. לאחר הרפורמה המונטרית של שנת 1905 גבר עוד יותר גל המרידות והפעם מהדרום נפתחה הרעה והמלך ברח על נפשו ומצא מקלט בתנז'ה (1906). אולם היה זה מאוחר מדי כדי להציל את המדינה מציפורני ההתערבות הזרה ואותו מנהיג המרד, מולאי הפיד שקרא להתקוממות בשם העצמאות הלאומית, הוא שיקרא לצרפתים להציל את כסאו הרעוע.

לפרקים נוספים:
מולאי סלימאן החסיד (1822 - 1792)
המלך הטוב עבד אלרחמאן (1859 - 1822)
מלכות סידי מוחמד (1873 - 1859)
מולאי חסאן, חסיד אומות העולם (1894 - 1873)
לפני המבול : מולאי עבדל עזיז (1908 - 1894)
משבר מרוקו (1912 - 1905)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel