| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מהוועידה ועד לקונגרס הציוני הכ"ב בראשית 1945 כבר היתה "עליה חדשה" גוף ציבורי, שהוכיח את כוחו ומשקלו בבחירות, ונשא עימו פרוגרמה מגובשת, פחות או יותר, בענייני פנים וחוץ. אף-על-פי-כן עוד נאלצה להיאבק על זכות קיומה. שוב ושוב הואשמה שאיננה אלא מפלגה "לאנדסמנשפטית", דבר הסותר את חזון "כור ההיתוך" הלאומי הנישא על-ידי הציונות. יותר משהותקפה על עמדותיה הרעיוניות הותקפה על עצם קיומה. ובכך היתה העיתונות הישובית כמעט תמימת-דיעים. הערעור על זכות קיומה של "עליה חדשה" עלה ונשמע בעיקר משעה שהמפלגה החלה להציג דרישות ולתבוע זכויות. כל עוד לא תבע ציבור עולי גרמניה דבר, לא התלונן הישוב על התבדלותו. וגם כשקם מי מעולי גרמניה והציג דרישות ליצוג ציבורי, קל היה לדחותו, משום שכל כוח מאורגן לא עמד מאחוריו. רק לאחר התארגנות של ציבור זה במסגרת פוליטית עצמאית, נזעקו על קיום נפרד ומפריד. מה שלא רצו להבין היתה העובדה, שקיום מסגרת ארגונית נפרדת היתה הדרך היחידה להפעלת המון בלתי-פוליטי זה, משום ששום ארגון פוליטי מהקיימים בישוב לא גילה יכולת וכישרון למשוך אליו ולקלוט לתוכו את האנשים האלה. היו שהאשימו את המנהיגים הציוניים יוצאי גרמניה בכך שמנעו את השתלבותם של העולים במסגרת המפלגות הקיימות. אך לא כן הדבר. היו בין המנהיגים שביקשו להוליך את העולים לאפיקים מפלגתיים רצויים להם, בין אם היו ציונים-כלליים ובין אם חברי מפא"י, אך לא הצליחו. המוני העולים לא נהו אחריהם, וכיוון שכך, מצאו את עצמם מנהיגים אלה בודדים ומבודדים בתוך מפלגותיהם. ערכם בעיני האחרים היה לא בהם עצמם כי אם בכוח משיכתם, וכאשר כוח זה לא בא לידי גילוי, נדחו אף הם. משום כך נשתרשה בלב הצמרת הרוחנית-פוליטית של עולי גרמניה התחושה הוודאית, כי הכוחות אשר העליה מגרמניה הביאה עימה, ואשר היו מסוגלים על-פי כישוריהם לפעול בציבור, "רובם ככולם לא מצאו, או שלא ניתן להם למצוא את מקום חפצם".87 ההאשמות נגד "עליה חדשה" לא הופנו אל התכנים והעמדות שייצגה, אלא נגד עצמאותה הארגונית-פוליטית. ובמאבק זה גוייסו נגדה רגשות ויצרים. היא הואשמה בין היתר ביהירות והתנשאות, בחוסר כוח יצירה שהביאו מצד אחד להרגשה של "פחיתות ערך" ומצד שני ל"תסביך עדיפות".88 למותר לומר, ש"עליה חדשה" דחתה בתוקף האשמות כאלה. דובריה הגיבו עליהן בהאשמת מפא"י בטוטליטריות, שסימנה, לדעתם, העלאת המדיניות הרשמית למימד של פולחן, שאין להתווכח עימו או לערער עליו. פולחן כזה התפתח מסביב לתוכנית בילטמור, ומי שאינו שותף לו הוא "איש שיש להטיל ספק גדול בציוניותו, נאמנותו ותכונותיו הפרטיות".89 טענה אחרת בפי דוברי "עליה חדשה" היתה, שהגופים השליטים בישוב מסתגרים בפני רעיונות חדשים וחוטאים בפרווינציאליות מסוכנת. אילו נשא הוויכוח אופי ענייני, יכלו מוסדות הישוב להיבנות מאבחנותיה ומביקורתה של "עליה חדשה", משום שזו מסוגלת לראות דברים רבים שאחרים אינם רואים. סיבה להיעדר התחשבות בעמדותיה של "עליה חדשה" היא שעד ליסודה של המפלגה עמדו אנשיה מחוץ לכל פעולות אקטיבית בישוב:
הניגוד בין עמדותיה ומנטליותה של "עליה חדשה" לבין רוב הישוב הוחרף עם המאבק נגד הספר הלבן. ביולי 1945 הרכיב הלייבור את ממשלת בריטניה. הכרזותיהם של אטלי ראש-הממשלה ושל בווין שר-החוץ, בדבר המשך קיומה של מדיניות הספר הלבן, עוררו התנגדות חריפה בישוב, לרבות החלקים המתונים שבו. ואילו דבקותה של "עליה חדשה" בקו הקואופרציה עם השלטון המנדטורי והצהרות גלויות ברוח זו, היו מנוגדות לאווירה הכללית שנוצרה בישוב. לקראת ההכרעות הפוליטיות שהיו צפויות החלה "עליה חדשה" לתור אחר שותפים. ביולי 1945 נפגשו נציגיה עם "העובד הציוני" ועם נציגי התאחדות הציונים-הכלליים, במגמה למצוא מכנה-משותף שיאפשר את איחודם. בדיונים עם הגופים הללו דובר רוזנבליט במפורש על עצמאות מדינית בעזרתה של בריטניה, וחלוקת הארץ כפשרה שתתקבל על דעת הממשלה הבריטית. הוא גם הביע נכונות למאבק קשה למען ביטול הספר הלבן, אך לא מאבק אלים.91 במאמר שפירסם רוזנבליט באותו זמן ביקש להבהיר את עמדת "עליה חדשה", כדי למתן את היחס אליה. עמדת "עליה חדשה", טען, הוצגה באור חד-צדדי, לעיתים גם באשמתה, מפני יומרתה להיות נושאתה של אידיאולוגיה ציונית חדשה.92 אך לאמיתו של דבר, אין "עליה חדשה" נושאת אידיאולוגיה חדשה, אלא מסתמכת על הריאליה הפוליטית בעולם. במאמרו מבליט רוזנבליט את הגישה הפרגמטית של מפלגתו. גישה זו דורשת קואופרציה עם בריטניה, גם לאחר עליית הלייבור לשלטון. עם זאת, הוא מתייחס בחשד לממשלת הלייבור, מצדיק את ההסתדרות הציונית שדחתה פתרונות חלקיים בעניין העליה93 ודורש לבטל את הספר הלבן. ברוח זו אכן נוסחו החלטות "עליה חדשה" במרכז התנועה, שנתקיים ב-4.10.1945, בהן נאמר בין היתר:
תוך כדי דיונים בהנהלת הסוכנות על דרכי המאבק, פנתה אליה "עליה חדשה" בבקשה לעבד תוכנית של מאבק בספר הלבן, וחיוותה את דעתה, כי "יש לתת לתנועת ההתנגדות את האופי של התנגדות פעילה ללא שימוש בנשק כלפי האנגלים", ובשלב אחרון צריך לערוך "צום קולקטיבי של קבוצה גדולה של מנהיגים, אשר בלי לחוס על חייהם יצומו עד לקבלת תשובה מניחה את הדעת". כל אלה – לאחר שימוצו אפשרויות הפעילות הפוליטית.95 באוקטובר 1945 קמה "תנועת המרי", שבה שותפו ההגנה, האצ"ל והלח"י. פעולותיה לא הפיקו רצון מהנהגת "עליה חדשה". במאמר שפירסם רוזנבליט במחצית הראשונה של נובמבר 1945, הוא מותח ביקורת עליהן. אלימות, הוא טוען, לא תשנה את יחסה של הממשלה לישוב והיא תחסל את מפעילי האלימות. לבד מזאת אין האלימות נחוצה כדי להבהיר לממשלה האנגלית שהישוב לא ישלים עם הגשמת הספר הלבן. יחד עם זה קובע רוזנבליט כי
לאחר הכרזת בווין בדבר מתן 1500 סרטיפיקטים לחודש, כותב רוזנבליט באופן חריף ביותר נגד הממשלה הבריטית, ומסיים את מאמרו בקריאה להעביר את עניין ארץ-ישראל כולו לפורום בינלאומי.97 שונות מעמדותיו המוצהרות של פ. רוזנבליט היו הדיעות שהביעו מנהיגים אחרים, וביניהם ג. לנדאואר ור. ולטש. במכתב מלונדון חוזר לנדאואר על אמיתות ישנות בענייני מדיניות. לדעתו תהיינה אנגליה וצרפת אחראיות לשקט באיזור. מאחר שאין סיכוי לשיתוף-פעולה מידי עם הערבים, יש להישען על בריטניה בלבד. פירושו של דבר: להפסיק את הטרור ולחפש באופן אקטיבי דרכים לתיקון היחסים שנתערערו. עיקר טיעוניו של לנדאואר מופנים כלפי הישוב ולא נגד ממשלת המנדט. הוא טוען, כי למרות השואה אסור להפוך את הציונות, שבמרכזה הרעיון של בניין חברה יהודית בעלת איכות חדשה, לדרך מדינית שבמרכזה עומדת ההצלה. ברוח רעיונות אליטיסטיים של "הציונות הגרמנים", קובע לנדאואר כי לא 100,000 הסרטיפיקטים, כי אם עלייה אידיאליסטית של יהודי ארצות-הברית עשויה להחזיר לציונות את תכניה המקוריים. על-כן לא סיסמאות על הקמת מדינה תוך ויתור על איכות חברתית, אלא היצמדות לציונות ההיסטורית.98 בינואר 1946 קיבל מרכז "עליה חדשה" החלטות על האוריינטציה המדינית של המפלגה, בהן מביע המרכז התמרמרות עמוקה על הפסקת העליה על-ידי ממשלת ארץ-ישראל ומביע את חששותיו החמורים, שהמשכת מדיניות הספר הלבן עלולה להגביר את המתיחות השוררת בארץ. החלק העיקרי של ההחלטות עוסק במצב הפוליטי ובתפקידי ההסתדרות הציונית בקשר לוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. המרכז מחייב את הופעת נציגי הציונות לפני הוועדה, בתקווה שזו תיתן יד לפתרון הבעיה היהודית, בדרך של התרת עליה והתיישבות בלתי-מוגבלות. "על יסודות אלה יש לברר בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית, בלי זיקה לדיעות קדומות, את האפשרויות השונות של משטר פוליטי מתאים בארץ-ישראל, ואת האפשרות של תוכניות פיתוח מקיפות".99 המרכז גם הצהיר שאין לו אמון בהנהלה הציונית בראשות דוד בן-גוריון. לדעתו, אחראית מדיניות בילטמור לחלק רב מהקשיים הפוליטיים שהישוב נקלע לתוכם. הוא הביע תביעה מפורשת לפיטורי בן-גוריון והתייצב באורח חד-משמעי לימין וייצמן. אולם החלטות אלה, שלא הצהירו במפורש על תוכנית מדינית אלטרנטיבית של "עליה חדשה", לא סיפקו את לנדאואר. בתזכיר שחיבר, הביע את השקפותיו נגד החלוקה ונגד הקמת מדינה לאלתר.100 בתגובה על כך, האשים אותו רוזנבליט בחוסר ריאליזם פוליטי. השותפות בין היהודים והערבים במדינה אחת, טען, הפכה לחסרת-סיכוי, משום שהבעיה איננה כלכלית או משקית אלא לאומית. על כן יש לתמוך בתוכנית החלוקה, לאפשר ליהודים לחיות באופן אוטונומי במדינה משלהם, ולפתח חיי חברה דמוקרטיים ומדיניות חוץ אחראית כלפי השכן הערבי, המדינות הערביות ומדינות העולם כולו.101 עמדה אחרת, השוללת אף היא את תוכנית בילטמור, אך שונה מזו של לנדאואר, מביע ארנסט סימון, איש ברית-שלום לשעבר, תוך ידיעה שאיננו מבטא את כלל התנועה. לדעתו, יצאה "עליה חדשה" נגד תוכנית בילטמור, משום שחששה שזו עשויה להביא למלחמה בין יהודים וערבים ובין יהודים לבריטים. ציונות פירושה עליה גדולה והתיישבות גדולה. בילטמור או חלוקה אינם מבטיחים אותן. טיעונו – המייצג לדעתו, חלקים ב"עליה חדשה" – הוא, שיש לחתור לדרך המוצעת על-ידי השומר-הצעיר, כלומר: מדינה דו-לאומית. בניגוד ללנדאואר, הוא סבור שיש להדגיש את השיתוף היהודי-ערבי ולא את הקירבה בין הישוב למנדטור הבריטי.102 על עמדה זו חזר אחר-כך בוועידת נהריה. בבוא ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לארץ, ביקשו מנהיגי "עליה חדשה" להופיע בפניה, אולם מוסדות הישוב והסוכנות סירבו. לא עזרה גם הסתמכותו על רוזנבליט על תקדים: הופעת בא-כוח מפלגת פועלי-ציון באנגליה לפני ועדת החקירה. גם הסכמתו של וייצמן להופעת "עליה חדשה" בפני הוועדה לא היה בה כדי להסיר את האיסור שהטילה הסוכנות. בגילוי-דעת נוסף על המצב הפוליטי נדרשת בריטניה לקחת על עצמה אחריות לגורל הפוליטי הכלכלי של הארץ:
אלה הן הדרישות החשובות ביותר שהעמידה באותה שעה "עליה חדשה".103 בגילוי-דעת זה ניכרת השפעתו של לנדאואר. ל. פינר, אף הוא מראשי המפלגה, שלל אותו, כי אין בו לענות לדרישות השעה. לאחר אישורו של גילוי-הדעת בהנהלה יצא נגדו גם א. אוארבך בתזכיר משלו, בו דרש כינון מחוזות אוטונומיים.104 אם כי רבים מחברי "עליה חדשה" תמכו בהשקפותיו של רוזנבליט, הפכו למרות זאת דיעותיו של לנדאואר לדומיננטיות. עורכי "עמודים" ו-MB הבליטו בכתבות רבות עמדות קרובות לרוחו.105 במשך כל תקופת קיומה של "תנועת המרי" הוסיפו להופיע בעיתוני המפלגה מאמרים בגנות הטרור. אופייני ל"עלייה החדשה", שלא השתמשה בפרסומיה במונח "תנועת המרי", ולא הבחינה בין "תנועת המרי", שהוקמה על דעת מוסדות הישוב ואיחדה את כל המחתרות, לבין האצ"ל והלח"י, שפעלו עד הקמתה של "תנועת המרי" כפורשים מהמרות הלאומית. בטו' באב תש"ו הוכרז צום של הישוב, כמחאה על עיכוב העלאתם של 1200 עולים מספציה. בעקבותיו מתח לנדאואר ביקורת על המנהיגות הנוקטת שיטה של אלימות, מחד גיסא, וצום, מאידך גיסא. לדעתו, עשוי היה הצום לשמש את צורכי המאבק הסביל והטהור. אולם כפי שהתבצע למעשה אינו אלא פעולה ספונטנית הגורמת להתלקחות הרוחות, להגברת שנאה, לאיבה לבריטניה. צום כזה מנוגד לעצם מהות הצום, והוא חלק מהטרור. "עליה חדשה" אינה מכירה בפשרות לגבי טרור ומבצעיו. יש להילחם בהם בכל דרך, ואילו "דרישתנו הפוליטית היא, שהציונות תבקש את ידידותה, בריתה ושיתוף-פעולתה עם אנגליה."106 במצב זה של חילוקי-דיעות במפלגה על דרכה המדינית כונסה ביוני 1946 הוועידה השניה של "עליה חדשה" בנהריה.107 בשלושת ימיה ניסה פ. רוזנבליט לתמרן ולהחליק את חילוקי-הדיעות החריפים. בהרצאת הפתיחה, בדברי הסיכום ובוויכוח הכללי השתדל למתן את העמדות, ואכן הצליח להביא את מרבית הצירים לתמיכה בהנהגתו.
בדברים אלה ניסה פ. רוזנבליט להחזיר את "עליה חדשה" מתחושת בדידות וניכור לתחושה של שותפות עם הישוב כולו. ביטוי חריף לבדידות ולניכור נתנה האופוזיציה, שמבטאה הקיצוני היה ה. קאופמן. הוא העלה את הטיעון החמור, כי "עליה חדשה" הפכה את העולים ממרכז-אירופה לאנטי-ציונים, וכי היא חסרה כל השפעה בישוב משום התבודדותה: "היא נוסדה לחנך למדינת יהודים ולא על-מנת להתנגד לה".109 בדבריו הציע אמון בהנהגתו של פ. רוזנבליט, והתריע על כך שרוזנבליט שרוי במיעוט, שההנהגה נשמטת מידיו, והקולות הדומיננטיים הם של לנדאואר ושותפיו. דבריו החריפים עוררו סערה וזיכו אותו בדברי גינוי מצד האסיפה והיושב-ראש שלה, פ. נתן. אך אלה לא מנעו מצירים אחרים להצטרף לביקורת החריפה על ההנהגה, לדרוש הבעת אי-אמון בהנהלה ומלהגיש הצעות החלטה משלהם.110 הוויכוח בוועידה נסב בעיקרו על הבעיה הפוליטית ובמרכזו עמד דוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. לנדאואר, ולטש, נתן, לם ואחרים חזרו והביעו את דעתם נגד תוכנית החלוקה. א. סימון ניסה להסיט את הדגש אל השותפות היהודית-ערבית, וביקש לתמוך בתוכנית השומר-הצעיר למדינה דו-לאומית, ואילו רוזנבליט, לאנדברג, קאופמן, אברהם קלטר ואחרים – תמכו בתוכנית החלוקה. משנתבקשה לבסוף הוועידה להביע אמון בהנהלה, הציע קאופמן לדחות את ההצבעה. אך ברוב של 98 מכלל 140 הצירים הוחלט לקיים את ההצבעה מיד. מתוך 98 המצביעים הביעו 78 צירים אמון בהנהלת התנועה (משמע, רק מעט יותר ממחצית הצירים), 11 הצביעו נגדה ו- 4 נמנעו.111 הוועידה נסתיימה במתן אמון בהנהלה ובאישור הקו המכוון והמפשר שייצג פ. רוזנבליט, עם זאת, השתררה התחושה שהמפלג בתנועה מרובה על המאחד. לאחר השבת השחורה, ב- 29.6.1946, לא הצטרפה "עליה חדשה" למחאה הכללית של הישוב נגד בריטניה. כחודש לאחר-מכן, ב- 22 ביולי, אירע פיצוץ מלון המלך דוד בידי אצ"ל. "עליה חדשה" תבעה את פיטורי הנהלת הסוכנות כאחראית, לדעתה, למדיניות הטרור.112 בפיצוץ המלון ראתה חלק ממדיניותה הכללית של "תנועת המרי". להבדיל מהעיתונות בארץ, סירבה המפלגה להבחין בין פעולה זו לבין הקודמות לה.113 במאמר שהופיע ב"עמודים" וסקר את אירועי המאבק מהשבת השחורה ועד לעוצר הממושך ברחבי המדינה, קונן עיתון התנועה על סבלם של ה"חפים מפשע" והגדיר את מדיניות המוסדות הלאומיים כ"פושעת".114 בעקבות פרסום הספר הלבן על-ידי ממשלת המנדט על חלקם של חברי הנהלת הסוכנות היהודית במעשה האלימות ב- 25.7, דרשה "עליה חדשה" שהסוכנות תחקור בדבר, ותעמיד לדין את האשמים הקשורים בפיצוץ מלון המלך דוד, כדי שלא לסכן את קיומה של הסוכנות. דברים אלה נתפסו בישוב כנעיצת סכין בגבה של הסוכנות היהודית, שהכחישה נמרצות את ההאשמות שהוטחו כנגדה מצד הממשלה. עמדתה של "עליה חדשה" הוגדרה כמעשה בגידה במוסדות הישוב, וגררה אחריה התקפות חריפות ביותר על המפלגה. גם בישיבת מליאת הסוכנות בפאריס, באוגוסט 1946, בה השתתף פ. רוזנבליט, הותקף קשה על עמדת מפלגתו.115 לקראת הקונגרס ובתוכו הבחירות לקראת הקונגרס הכ"ב, שנערכו באוקטובר 1946, היו מבחן כוח לתנועה. תוצאותיהן גילו ירידה גדולה במספר בוחריה, בהשוואה לבחירות לאסיפת הנבחרים שנתיים קודם לכן.
בישיבת ההנהלה מיום 31.10.1946 הוחלט על-פי הצעתו של פ. רוזנבליט להקים ועדת חקירה לבחינת סיבות הכישלון, ולהגיש הצעות לארגון מחדש של המפלגה, כהכנה לקראת הבחירות לעיריית תל-אביב באביב 1947. תוך שבועיים ימים הגישה הוועדה דוח מפורט להנהלה.116 אופייני למסמך זה שהוא עסק בבעיות ארגוניות וטכניות בלבד. דבר לא נאמר בו על העמדות שהציעה התנועה לבוחר, ולא נרמז אף לא רמז כלשהו על חילוקי-הדיעות בתוכה ערב הקונגרס. במלחמת הבחירות לקונגרס הוסיפה המפלגה להיאבק נגד תוכנית בילטמור, נגד האקטיביזם ונגד הנהגת הישוב, תוך דרישה להחלפת ההנהגה.117 הניגודים בתוך המפלגה היו מעתה גלויים לעין כל. ג.לנדאואר תבע להמשיך את המשא-ומתן עם הממשלה הבריטית, ולו על בסיס תוכניות הקאנטונים של מוריסון-גריידי.118 הוא גם תמך בהליכה לוועידת לונדון, שההשתתפות בה נראתה לו כעומדת מעל לכל שיקול אחר.119 לעומתו תמך ה. ליכטהיים בתוכנית החלוקה, במגמה להגיע לעצמאות מדינית.120 ואילו א. סימון טען, כי אין מקום להמשיך במדיניות הרואה את עיקר ענייניה בברית בין הציונות לבין בריטניה. במרכז המדיניות חייבים, לדעתו, לעמוד יחסי היהודים והערבים בארץ-ישראל.121 באסיפת הנבחרים יצגו נציגי "עליה חדשה" איש איש את הקו האישי שלו. ההתנגדות לאלימות היתה הנושא היחידי שאיחד אותם. מצע הבחירות לקונגרס הציוני,122 אם כי נשא את שם המפלגה, לא יצג למעשה את מרבית החברים ב"עליה חדשה". נראה, איפוא, כי כמחצית מהציבור שנתן ב- 1944 את אמונו ב"עליה חדשה", השתכנע בתקופת השנתיים עד לאוקטובר 1946, שמפלגה זו טעתה בהערכת ההתפתחות המדינית. הקונגרס הציוני הכ"ב שנתכנס בבאזל, היה הראשון לאחר מלחמת-העולם והשואה, ולאחר אובדן שליש מיהדות העולם. אפשר, איפוא, להבין את התחושה הקשה שליוותה את התנועה הציונית באותה שעה – תחושה שעתידו של העם היהודי מוטל על כפות המאזניים וכגודל הציפיות מהקונגרס, כן המשקל והחשיבות שייחסו לוויכוח על המדיניות הציונית לקראת הקונגרס ובתוכו. במרכזו של הוויכוח עמדו שאלת המשך ההסתמכות על בריטניה, או הינתקות ממנה עד כדי נכונות להתקוממות מזויינת נגדה; חיפוש דרכים להגברת המעורבות הפרו-ציונית של ממשלת ארצות-הברית אצל ממשלת בריטניה ובמזרח-התיכון בכללו, מידת האוריינטציה על ברית-המועצות, בעיית שיתוף-הפעולה בין ההגנה לבין ארגוני הפורשים וכו'. כל אלה היו שאלות דחופות וחיוניות. ברקע לכל הדיונים הללו נפרשה בעיית מאות אלפי פליטי השואה במחנות העקורים באזורי הכיבוש באירופה – תקוות הציונות המתגשמת. מצעה של "עליה חדשה" קבע, כמובן, את עמדתה לגבי בעיות אלה, אך זה היה מצע עיוני, מנותק מפתרונות מעשיים, מצע שביקש לטשטש את הסתירות הפנימיות בין חתירה לעצמאות לבין הישענות על המנדטור, לאזן עליית פליטי שואה בעליה "אידיאליסטית", ולהטיף מוסר וטוהר מידות לישוב ולציונות. עם זאת יש לומר, כי גם אילו היה המצע יותר בהיר וחד-משמעי, לא היה עוד בכוחה של "עליה חדשה", באוקטובר 1946, לעורר הדים חיוביים בישוב. דווקא בשנה קריטית זו לישוב ולציונות בלט ביותר מעמדה של "עליה חדשה" כגוף "זר" בישוב. את תחושת הזרות שעוררה "עליה חדשה" אף בלב המתונים שבמבקריה, ביטא "צבר" אחד שכתב ב"עמודים":
הוכח, שהציבור הרחב של עולי מרכז-אירופה, פוטנציאל הבוחרים של "עליה חדשה", שוב לא היה מוכן לתמוך בה רק משום שבראשה עומדים בני ארץ מוצאם. ציבור זה, לאחר שנכנס לחיים הפוליטים של הישוב, לא היה עוד עשוי מיקשה אחת, וכשם שמנהיגי "עליה חדשה" נחלקו בדיעותיהם, כך אף הציבור המרכז-אירופי כולו. מרכז המפלגה הצליח לגבש "עמדה אחידה", כביכול, אולם חלק מהציבור שלו ראה עצמו מקורב יותר, מבחינה רעיונית, למפלגות הוותיקות בישוב. מהם שתמכו בציונים-הכלליים, מהם במפא"י ומהם בשומר-הצעיר. בקונגרס באזל דרשה "עליה חדשה", בהתאם למצעה, ללכת לשיחות השולחן העגול בלונדון. לדעתה, אין להעביר את עניין ארץ-ישראל לאומות המאוחדות מפני שפירוש הדבר – יציאה למאבק חסר סיכוי נגד השפעתם של ברית-המועצות והעולם הערבי. "עליה חדשה" לא היתה בודדה בגישתה בקונגרס זה. גם במפא"י נמצאו חברים שלא היו רחוקים בגישתם המדינית מהצעותיה של "עליה חדשה". י. שפרינצק, למשל, סבר שהמאבק המזויין דחק את התנועה לבדידות מדינית, וכי מדיניות הכוח עלולה להביא את הממשלה לתגובות דיכוי שיסכנו את הישוב.124 למרות זאת היתה זו "עליה חדשה" בלבד, שהותקפה בחריפות בלתי מצויה. ציזלינג האשימה ב"רוח התרפסות";125 ברכה חבס כתבה כי פליקס רוזנבליט לא זכה להקשבה יתירה; מישהו מקצות העולם היהודי, בעל ראש שיבה, פלט מפיו את הכינוי "קוויזלינג";126 ועיתון אחר הגדיר את הלוך-הרוח של אנשי "עליה חדשה" כ"הלך-נפש על אמיגרנטים".127 נציגי "עליה חדשה" הזדהו בקונגרס עם מאבקו שלוייצמן על המשך מנהיגותו ועל ההליכה למשא-ומתן בלונדון. הם שאבו תנחומים מנאומו השני בקונגרס שהיה תקיף ולוחמני, ויצא בחריפות נגד הרב סילבר, סנה ותומכים אחרים בציונות המרי. רעיונותיה של 'עליה חדשה' מנצחים!" הכריז בטאונה.128 אולם רעיונותיה של "עליה חדשה" לא ניצחו, אפילו במקצת. מאבקו של וייצמן נכשל. הנהלת הסוכנות הורכבה מקואליציה שכללה שלוש סיעות: ציונים-כלליים, מפא"י, ומזרחי. תקופת מנהיגותו של ח. וייצמן בתנועה הציונית נסתיימה. לאחר הקונגרס קוננה גרדה לופט בעיתונה של "עליה חדשה": "בבאזל התגשם מה שהוכן במשך שנים ארוכות וטרגיות בארץ-ישראל, ובתעמולה שהתנהלה בחוץ-לארץ על-ידי גורמים ארצישראליים, ובתעמולה שהתנהלה בחוץ-לארץ על-ידי גורמים ארצישראליים. סיסמאות המאבק נשאו פרי".129 שוב הוכיחו אישי המפלגה חוסר ריאליזם וחוסר הבנה לגבי ההתפתחות. הרי דווקא בן-גוריון היה האיש שהפסיק את המאבק והמשיך למעשה את מדיניותו של וייצמן.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
