ילדותי ובחרותי בסלוניקי: בר-מצווה

מספר רב של חודשים לפני הגיעי לגיל המצוות החל סבי ללמדני את פרשתי, פרשת פקודי, האחרונה בספר שמות. לצורך זה נהגתי לגשת לביתו פעם פעמיים בשבוע. סבי עמד על כך, כי אלמד לקרוא את כל הפרשה. הדבר היה, כמובן מאוד קשה בעבורי, בהתחשב בכך, שרמת העברית שלי הייתה די נמוכה, ובצד הלימוד של הקריאה בלי הניקוד ושל הניגון בטעמי המקרא, נזקקתי להסברים – שניתנו לי בלאדינו, השפה השגורה בפי סבי, הרב – להבנת התוכן. מלבד הפרשה לימדני סבי גם להניח תפילין ועוד הלכות, הקשורות בכניסה לעול המצוות. בפרק זמן זה למדתי להכיר ולהוקיר את רוחב ידיעותיו ואת עומק למדנותו של סבי.

חגיגת בר מצווה נערכה למעשה רק בבית הכנסת, בית הכנסת "מונסטרליס". לקראתה קנו לי הוריי חליפה חדשה. ביום החמישי, שקדם לשבת היעודה, הנחתי תפילין וקראתי בפרשת השבוע, כמקובל.

בשבת עצמה התאספו כל בני המשפחה, הקרובים והמכרים בבית הכנסת הנזכר. גברי המשפחה – גם אני ביניהם – ישבו בחלק המוגבה של האולם ליד ארון הקודש, שכרגיל היה מיועד לפרנסי בית הכנסת, הנשים – בעזרת הנשים. בעת שנשאתי את ספר התורה מארון הקודש לתיבת החזן ובחזרה, הטילו עליי סוכריות (קונפיטס). לא היו לי קשיים כלשהם בקריאה בתורה.

לאחר תום התפילה באו כל הקרובים לבקר בביתנו. אינני זוכר אילו מתנות קיבלתי, בוודאי לא רבות. סבי עמנואל העניק לי שעון מוזהב. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי, שהיה לי שעון. בין המבקרים בבית היו גם חבריי מבית הספר וחבורה של בחורים, לא מוכרים לי או למשפחה, מקהלה של "פייטנים", אשר שרו שירים מסורתיים. עד הצהריים הסתיימה כל התכונה.

המקרה, או אוליי יד הגורל, מביא לעיתים להשתלשלות כזו של הדברים, שאיננו מסוגלים להסבירה. כך קרה, כי בשבת פרשת ויקהל- פקודי (כז' באדר התשמ"ז- 28 במרס 1987) בדיוק ביום השנה ה- 49 להיותי בר מצווה – שהיתי בסלוניקי עם המשלחת, אשר השתתפה ב"מסע סלוניקי- אושוויץ". בערב שבת, בעת תפילת קבלת שבת בבית הכנסת החדש של העיר, נודע לי כי למחרת עמדה להתקיים תפילה חגיגית בבית הכנסת "מונסטרליס", לרגל בר המצווה של אחד מנערי העיר. הנני מזכיר כאן, כי בית כנסת זה הוא היחיד שנותר בעיר מן התקופה שלפני השואה.

פניתי לרב אבוהב, רבה של קהילת סלוניקי, סיפרתי לו על המקרה ואמרתי לו כי מעוניין אני לעלות ולקרוא בתורה למחרת היום. הייתי צריך לגייס את כל כוח השכנוע שלי, כדי לקבל את הסכמת הרב, שלא היה בטוח, כנראה, כי אני מסוגל לכך, למלא את בקשתי.

התפילה, בבוקרו של יום השבת הייתה מרגשת במידה שלא תתואר. כל משתתפי המסע שרו את התפילות על פי המנגינות המסורתיות (בהתלהבות מיוחדת הושרה התפילה "בריך שמה דמארי עלמא" בלאדינו). בבוא תורי עליתי לתורה וקראתי את פרשת "פקודי" בשלימותה. בתום הקריאה בתורה ערך הרב תפילת השכבה לבני משפחתי ולאחריה הוא הזכיר, כי היה תלמידו של דודי בבית המדרש שליד בית הספר "תלמוד תורה" (לי לא היה ידוע על קיום בית מדרש זה). בעת ברכת "מי שברך" מצא לנכון לציין ברבים את הסיפור, הקשור לבר המצווה שלי.