ילדותי ובחרותי בסלוניקי: מלחמה

איטליה תקפה את יוון מצד גבולה הצפוני מערבי, הגובל עם אלבניה, ביום 28 באוקטובר 1940 ובכך פרצה המלחמה בין שתי הארצות (אלבניה נכבשה על ידי איטליה כשנה וחצי קודם לכן). היה זה בסמוך לתחילת שנת הלימודים שלי כתלמיד הכיתה הרביעית בגימנסיה.

בשנים שלפני פרוץ המלחמה, השנים שבהן הפכתי להיות עלם, התנהלו החיים במשפחתנו ללא מאורעות הראויים לציון מיוחד. ביחד עם חבריי, שהזכרתי אותם קודם לכן, ועוד שלושה ארבעה בחורים ובחורות יהודיים, שהתגוררו בסביבה הקרובה, התגבשנו לחבורה. הפעילויות החברתיות והבילויים לא היו רבים. הם הצטמצמו בהליכה לקולנוע במשותף ובמפגשי ריקודים סלוניים במסגרת החבורה. אנו, הבחורים, נהגנו לשחק כדור רגל ברחובות שבקרבת מקום. הדבר היה אסור, ומזמן מזמן הציב איזשהו שוטר מארב כדי לתפוס את המשחקים. זכורני, כי באחד הימים נתפס אחד מחברינו תוך כדי משחק ונלקח לתחנת משטרה. שם הוא נאלץ למסור את שמות שאר המשתתפים במשחק. השוטר העיד – עדות שקר – כי בעת המשחק שברנו שמשות באחד הבתים. כולנו נעצרנו. הורינו שיחררו אותנו בערבות. נאמר, כי יודיעו לנו מתי יעמידו אותנו למשפט. בינתיים פרצה המלחמה ולא הועמדנו לדין.

לא הייתי חבר באחת מתנועות הנוער או המועדונים היהודיים, שהיו קיימים בעיר (למיטב ידיעתי גם שאר חבריי כך). ייתכן, כי הדבר נבע מכך שאלה היו רחוקים מסביבתנו. הייתי חבר במועדון ימק"א והשתתפתי בריצות קצרות. חברה קבועה לא הייתה לי.

עם פרוץ המלחמה נערך גיוס כללי לצבא, שבמסגרתו גויס גם דודי יצחק. הצבא היווני הדף את ההתקפה, עבר למתקפת נגד והצליח לכבוש חלקים נרחבים של דרום אלבניה. ברחבי יוון הייתה התרוממות רוח עצומה. רוח פטריוטית אחזה בכל, דגלים הונפו בכל מקום ונשמעו שירים לרוב, אשר שיבחו את עוז רוחו ואת גבורתו של הצבא היווני והעלו את תהילתה של יוון. העיתונים מלאו קריקטורות שהקניטו את איטליה, את מוסוליני ואת החיילים האיטלקיים על פחדנותם. גם סופרו עליהם אין סוף בדיחות.

לא עברו ימים רבים מפרוץ המלחמה והלימודים, שהופסקו לזמן מה, התחדשו כסדרם.

ביום 6 באפריל 1941 תקפה גרמניה את יוון לאורך כל גבולה הצפוני, והצבא הגרמני כבש את עירנו סלוניקי כעבור ימים ספורים ואת יוון כולה בתוך כחודש. על מה שהתרחש לאחר מכן הרי סיפרתי בפרקים האחרים של הספר.