נבונאיד – מייסדה של שושלת חדשה בבבל – עלה למלוכה בשנת 556 לפסה"נ בהיותו כבן 60 לכל הפחות ומלך 17 שנה. בצעירותו שירת כשר גבוה בחצרו של נבוכדנאצר ובחצר נרגל – שרצאר יורשו⁴. אביו היה נבו – בלטס – אקבי⁵ (Nabū-balaţsu-iqbi), נסיך או אציל שמקום מושבו אינו ידוע בבירור⁵, ואילו אמו – אדר – גפי (i'- ^dIM-gu-up-pi) ⁶ שמתה בזקנה מופלגת, בת 104 שנים, ושסיפור תולדות חייה נחרת על אסטלות אבן בחרן שבצפון סוריה⁷ – שירתה 68 שנים בנאמנות רבה את האל סין, אלא שכנראה לא היתה כוהנת מקודשת לאלוהי הירח⁸. יש מקום להניח, שבמקורה באה משפחת נבונאיד מחרן, בירתה האחרונה של ממלכת אשור לפני נפילתה, ויש מקום לסברה שמשפחה זו עמדה בזיקה הדוקה עם מלכי אשור האחרונים, שכן זיקתו לאשורבנפל ולמלכים לבית סרגון עולה מכתובותיו ומשורת תאריו המלכותיים, הזהים כמעט עם תואר מלכי אשור⁹.

אין לדעת בבירור, מה היה אותו החוג שהוריד את הנער לבשי-מרדך בן אמל-מרדך (=אויל מראדך) מלך בבל שהעלה את נבונאיד לשלטון. יש מקום להניח, ששאב נבונאיד את עיקר כוחו מן האזורים המערביים של מלכותו, המאוכלסים ארמים¹⁰, ואולי אף נתמך על-ידי מעמד הסוחרים. אלא שבהבדל ממלכי בבל שקדמו לו, שעסקו בכיבושים או בבניין העיר בבל והרחבתה, גילה נבונאיד מראשית צעדיו במלוכה נטייה יחידה-במינה – החורגת מהמסורת המלכותית בבבל – והיא הנטיה לחדש חידושי פולחן בעבודת הקודש בערי בבל הראשיות. לטענת נבונאיד עצמו לא היו אלה חידושים כלל, אלא החזרת פולחנות ומנהגים קדומים, שנשכחו ואבדו זה מכבר וששרדו אך בכתובות קדומות, שגילה בעת תיקון המקדשים ושיפוצם. לא היה זה אפוא אינטרס ארכיאולוגי גרידא, המיוחס לו על-ידי כמה חוקרים, או אינטרס ספרותי אספני – היתה זו שאלה של קו מנחה ומכריע בגישתו לפולחן ולכהונה.

לא נדע בבירור, מה היו מניעיו, ואם נבעו מעשיו אך מתוך שיקולים חברתיים ומדיניים או מתוך נטיות דתיות. מכל מקום, יש לזקוף את חידושיו במידה לא-מעטה על חשבון אישיותו המיוחדת של נבונאיד, אישיות החריסמאתית מובהקת. נבונאיד מופיע בכתובותיו כחולם חלומות נבואיים, חוזה חזיונות-לילה, והוא עצמו – כדניאל – פותר את פשרם של חלומותיו בלא שום כוהנים או מתווכים¹¹. נושא חזיונותיו הוא האדרת פולחנו של האל סין, אלוהי הירח, וקביעתו מעל לשאר אלי בבל. זהו חידושו המכריע בכל מסכת חידושיו של נבונאיד, ובכך עיקר פרסומו.

וכאן באים אנו להבהיר עניין עקרוני: מקובל הוא, שכבר מראשית מלכותו החל נבונאיד להעלות את פולחנו של סין ולמעט או לפגוע בפולחנו של בל, הוא מרדך – האל הראשי בפאנתיאון הבבלי ואלוהי העיר בבל. תמונה מעין זו עומדת במחקר זה למעלה ממחצית יובל שנים ובאה בשנים האחרונות לידי ביטוי מלא בעבודותיהם המסכמות של סידרי סמית¹², יוליוס לוי¹³ והילדגארד לוי¹⁴.

השקפה זו מיוסדת בעיקרה על המסופר בכתובת הנודעת של נבונאיד שעל גליל-הטין מספר (Sippar), שנקבעה בגלל תוכנה לשנות-מלכותו הראשונות של המלך הבבלי. בכתובת זו נאמר, שכבר בראשית מלכותו (כלומר, בשנת-מלכו) נצטווה נבונאיד בחלומו לשקם את א-חול-חול, הוא מקדש-סין שבחרן (טור א' 33-14)¹⁵:

בראשית מלכות העולמים (una rēš šarrutiya darīti) הראו לי (=האלים) חלום: מרדך האדון הגדול וסין מאור השמיים והארץ ניצבו שניהם; ויאמר אליי מרדך: "נבונאיד מלך בבל, הבא לבנים, ובעזרת סוסי-מרכבתך בנה את א-חול-חול ושכן את סין, האדון הגדול, במשכנו'. ביראה אמרתי לאנליל האלים, למרדך: "בית-מקדש אשר פקדת עליי לבנותו – האמן-מנדא סובב אותו, וצבאו עז-מאוד". אך מרדך אמר לי: "האמן-מנדא אשר עליו דיברת – הוא, ארצו, והמלכים ההולכים עמו – בל יהיו עוד!" (ואכן,) בבוא השנה השלישית עוררו נגדו (האלים) את כורש מלך אנזן (anzan), עבדו הקטן; בצבאו המועט פיזר הוא את האמן-מנדא המרובים, לכד את אשתוג (Ištuwegu = אסתייגס) מלך האמן-מנדא, והביאו אסור לארצו".

בהמשך מסופר שנבונאיד נשמע ביראה לפקודתם של האלים, ובמהירות, בחריצות וללא השהיות, אסף חיילים בכל שטח שלטונה של בבל "למן עזה (ו) גבול מצרים (מן) הים העליון, מעבר הפרת ועד הים התחתון (= המפרץ הפרסי)" (טור א', 42-37) כדי שישקמו את מקדש סין בחרן. ואמנם שוקם המקדש והושלם למן המסד ועד הטפחות, ואז: "אחזתי ביד האלים סין, ננגל, נוסכו, סדרנונא – אדוני (והובלתים בתהלוכה) מבבל עיר מלכותי והושבתי אותם בשמחה ובששון בתוכו (= בתוך א-חול-חול) – מושב שמחתם" (טור ב', 21-18)¹⁶

מכתובת זו עולה סדר המאורעות הבא:
א) חלום נבונאיד ופקודת האלים לשקם את חרן: - בשנת מלכו של נבונאיד (rēš šarruti): 557/6.
ב) כורש מלך אנשן מכה את המדים ושובה את אסתייגס: - בהגיע השנה השלישית (= ככלות שנתיים):554/3.
ג) שיקום א-חול-חול, השלמת הבניין, והעברת סין ופמלייתו מבבל לתוך המקדש המשוקם בחרן: מייד לאחר-מכן.

סדר מאורעות זה יצר בעיות חמורות במחקר, שכן קשה מאוד להלמו למערכת הכרונולוגית הרשומה ב"כרוניקון של נבונאיד" (BM₃₅₃₈₂) ¹⁷ לפי תעודה זו, הנמנית עם סוג התעודות ההיסטוריות שדיוקן למעלה מכל ספק, לחם נבונאיד בסוריה בשנת מלכותו השנייה (554/3) ובשנת מלכותו השלישית (553/2). ואילו בשנת מלכותו השישית (550/49) לקח כורש בשבי את אסתייגס מלך מדי, וכבש את אחמתא בירת מדי¹⁸. באותה שעה כבר לא ישב נבונאיד בבבל, אלא בתימא שבמדבר ערב, אליה יצא, כפי שמסתבר מתעודות כלכליות, בשנת מלכותו השלישית או הרביעית. כדי ליישב את הנאמר בכתובת שעל גליל-הטין מסיפר עם הרשום בכרוניקון של נבונאיד נולדה אותה ההשקפה האומרת, שאכן השיב לו נבונאיד את חרן כבר בראשית מלכותו, שיקם את מקדש סין בה, והעביר לתוכו את צלמי סין ופמליתו – וכל זאת עשה במשך 3 שנים עוד לפני שיצא לתימא!¹⁹

והנה עתה באה תגלית חדשה מחרן עצמה ומשנה את התמונה מן הקצה אל הקצה: האסטלה של נבונאיד מן חרן, שנתפרסמה ב-1958 על-ידי פרופ' גד, נוסכת אור חדש על סדרם של האירועים במלכותו ונותנת מקום לפתור כמה שאלות-יסוד בחקר הרקע ההיסטורי לכיבוש בבל על-ידי כורש, שאלות שפתרונן עד כה היה משוער בלבד:
א. האומנם העלה נבונאיד את פולחן האל סין מעל לכל האלים כבר בראשית מלכותו, בטרם יצא לכיבושיו הנודעים בסוריה ובמדבר ערב?
ב. האם החלה ממלכת בבל להתפורר ולאבד אזורי שלטון עוד שנים אחדות לפני שנכבשה בידי כורש, או שמא עמדה איתנה כל העת ונפלה לפתע?
ג. ההתחיל המאבק בין נבונאיד לבין כורש מיד לאחר נפילתו של קרו'זוס מלך לודיה (547 לפסה"נ), כפי שעולה מכמה מסורות קלאסיות (הרודוט וכסנופון), או שמא רק סמוך לחורבנה של בבל?

על השאלה הראשונה ועל מקצתה של השאלה השניה עונה עתה ברורות הכתובת שעל האסטלה החדשה של נבונאיד מחרן²⁰.

וזה לשון הכתוב בה (קטעים נבחרים):

"פועלו של סין הגדול באלים ובאלות – איש לא ידעו, שכן מימי קדם לא ירד (פועלו) לארץ (למען) יראוהו תושבי הארץ, ועל לוח לא כתבוהו ולא ערכוהו (על טבלה) לימים יבואו. סין, אדון האלים והאלות היושבים בשמיים, (אתה הוא היורד) מן השמיים וההולך לפני נבונאיד מלך בבל! אנוכי נבונאיד, שאין לו הכבוד להיות "בן פלוני" (= בן מלך), שהמלכות אינה מצויה בי, (אלא) שהאלים והאלות למעני התפללו, וסין למלכות קראני. בחזון לילה כה הראני בחלום: 'מהר בנה את א-חול-חול (E-hul-hul) – בית סין אשר בחרן – והארצות כולן בידיך תיכונה!' (אך) בני בבל, ברספ, גפור, אור, ארך, לרסה, הכוהנים (ו) אנשי ערי הקודש של ארץ אכד חטאו נגד אלוהותו הגדולה, ובאשר פנו – פשעו (בו). לא ידעו את זעמו של נגר (= סין), מלך האלים, זנחו את חובותיהם בפולחן, באשר דיברו (היו אלה) אך דברי סרה ורמייה; ככלבים זללו זה את זה; בעטים פשו בקרבם מגפה ורעב ודלדלו את תושבי הארץ. אך אנוכי הסתרתי עצמי מבבל עירי והתהלכתי עשר שנים בדרך לתימא, דדן, פדכו, ח'ברא, ידיח'ו ויתרב, ואל עירי בבל לא נכנסתי... (טור א', 27-1)
ככלות עשר השני הגיעה העת, מלאו הימים כדבר נגר מלך האלים (טור ב', 12-11)... מתימא [יצאתי...] לבבל עיר שלטוני [שבתי...] (טור ג', 5) המלכים הקרובים לי באו אליי ונשקו את רגלי, ואילו הרחוקים ממני שמעו (זאת) ויראו את אלוהותו הגדולה (של סין) (טור ג', 11-9).
נצרתי את מצוות אלוהות הגדולה ולא התעכבתי, לא נרתעתי, לא הרפיתי ידיי; גייסתי את כל אנשי ארץ אכד וארץ ח'תי (= סוריה), מגבול מצרים (ו) הים העליון עד הים התחתון, (את כל אלה) שסין מלך האלים הפקיד בידי; את א-חול-חול – בית האל סין – בניתי מחדש והשלמתי את מלאכת בניינו. אחזתי בידי סין, ננגל, נוסכו וסדרנונא (והובלתים בתהלוכה) מבבל עיר מלכותי, ובשמחה ובששון הכנסתים (לא-חול-חול) והושבתים במשכן עולמים" (טור ג' 25-17).

כתובת זו קובעת אפוא את סדר המאורעות הבא:
נבונאיד הסתכסך עם אנשי בבל ושאר ערי הקודש – כוהניהן ותושביהן, עזב את עירו והלך לגור לתימא שבמדבר ערב, שם ישב עשר שנים²¹. כתום עשר שנים, משחזר לבבל, פנה נבונאיד לשקם את חרן ולהקים בה את א-חול-חול, הוא מקדשו של סין, ומשנשלם המקדש העביר אליו את צלמי סין ופמליתו, שעד אז שכנו בבבל.

החידוש העיקרי הנובע מסדר מאורעות זה הוא, שצריך לאחר לסוף ימי נבונאיד – ולא כמקובל לראשית מלכותו – את שיקומה של חרן והעברת צלם סין לתוכה – והן כתובת מסיפר (הוא מס' 1 באוסף הכתובות של לאנגדון) ואסטלת אדד-גפי, אם-נבונאיד, מחרן, שתיהן נתחברו לאחר שנת 13 למלכותו²².

ובלשון התאריכים: תימא שבמדבר ערב נכבשה בשנת 552, היא שנת שלוש לנבונאיד, ובאותה שנה, או לכל המאוחר בשנת ארבע, יצא לתוכה נבונאיד מרצונו או שלא מרצונו וישב בה עשר שנים, כלומר עד שנת שלוש-עשרה למלכותו²³ (543 לפסה"נ), ובהעדרו שלט בבבל בנו בל-שר-אצר, הוא בלשאצר שבספר דניאל²⁴. מכאן, שיש במלכות נבונאיד התפתחות בקו גובר ועולה – מן הנטייה בראשית מלכותו להחיות פולחנות עתיקים וסמלי אלוהות שנשכחו, ועד להאדרתו של האל סין על פני האלים האחרים בסוף מלכותו.

התפתחות זו משתקפת בבהירות בכתובותיו העיקריות של נבונאיד, אותן אנו מציעים לערוך בשתי קבוצות, לפי סדר חיבורן המשוער:
א. כתובות שנתחברו לפני יציאתו של נבונאיד לתימא (בשנים 3-1 למלכותו) ובעת ישיבתו בה (בשנים 13-4) למלכותו).
ב. כתובות שנתחברו לאחר שובו של נבונאיד מתימא (בשנים 17-14 למלכותו).

העיון בכתובות אלה לפי הסדר המוצע כאן מעלה, שחלו שינויים מעמיקים במעמדו של האל סין במשך שנות מלכותו של נבונאיד; ברוב הכתובות של קבוצה א' – המוקדשות לשמש – אין סין נזכר כלל²⁵. באסטלה של נבונאיד משנת מלכותו השנייה, היא "האפולוגיה" של נבונאיד²⁶, מכונה סין בתואר רגיל וצנוע: "נושא העטרה" (לאנגדון מס' 8 טור י', 25). ואילו מרדך: "מלך האלים" (טור ט', 5), "אדוני" (טור ז', 35 ועוד). בתארים נמלצים יותר מכונה סין בכתובת הנודעת, המספרת על מינויה של בתו של נבונאיד לכוהנת של סין שבמקדשו שבאור²⁷. זמן חיבורה של כתובת זו לא נודע בבירור; אך לפי שליקוי-הלבנה הנזכר בה אירע בי"ג באלול, 16 בספטמבר 554 לפסה"נ, מסתבר שהכתובת נתחברה זמן לאחר מכן – היינו, בסוף שנה ב' או בראשית שנה ג' למלכותו. ואלה הם תאריו של סין בכתובת זו, המוקדשת לכבודו: "האדון הנעלה, האל יוצרי" (טור א', 23); "האל הקדוש, נושא-העטרה, אור האנושות, האל הנעלה אשר דברו – אמת" (טור ב', 35-34).

אף בכתובת לכבוד בניין מקדשו של שמש בלרסה (לאנגדון, מס' 3)²⁸, שנתחברה לקראת סוף ישיבתו של נבונאיד בתימא, חולק נבונאיד את מלוא הכבוד לאל מרדך, המכונה שם: "אדון האלים", ולשמש, המכונה שם: "אדון השמש והארץ"; ואילו סין ונרגל זוגתו נזכרים פעם אחת בלבד בכתובת, כאלים המעניקים למלך "עטרת עולמים", וזאת ללא תארים נוספים. והנה שונים הם לחלוטין תאריו של סין בכתובת אחרת לכבוד בניין מקדש שמש בספר, (לאנגדון, מס' 4), שנתחברה כבר לאחר שובו של נבונאיד מתימא, והיא הראשונה לכתובות קבוצה ב'²⁹. בכתובת זו מכונה כבר סין (ולא מרדך!) בשש: "אדון האלים" (טור א', 3), ובתואר הרווח בהמונות הקדומים לכבוד אלוהי הירח: "אביהם של שמש ושל אשתר [= אנונתם]" [טור א', 17; טור ג', 50).

תפיסה זו הולכת ומתרחבת עד כדי ראיית סין כיוצרם של כל האלים, ולא רק של שתי האלוהויות האסטרליות כשמש (= שמש) ואשתר (= כוכב נוגה), והיא באה לביטוי מלא בכתובות המדברות על שיקום א-חול-חול, מקדש סין שבחרן, והן: כתובת שעל גליל-הטין מסיפר (לאנגדון, מס' 1)³⁰, אסטלת אדד-גפי, אם נבונאיד, ואסטלת נבונאיד מחרן³¹. ואלה הם כינוייו החדשים של סין: "מלך האלים"; "מלך האלים שבשמים ובארץ" (אסטלת אדד-גפי, טור א', 7; טור י"ג, 33); "מלך האלים שבשמים ובארץ, שבלעדיו לא ייכונו עיר וארץ, ולא יהיה בהם משטר וסדר". "האב יוצרם של האלים היושבים בשמיים ובארץ" (הגליל מסיפר, טור ב', 27-26; 31-30). "הגדול באלים ובאלות"; "אדון האלים והאלות היושבים בשמיים; "אנליל האלים, מלך המלכים, אדוני האדונים, שבפני פקודתו לא ישובו (האלים), שדברו לא יאמר פעמיים, שכבוד אלוהותו הגדולה ממלא את השמיים ואת הארץ" (אסטלת נבונאיד מחרן, טור א', 1, 5; טור ב', 24-20).

מכללם של דברים אלה נובעת המסקנה, שהעלאתו של האל סין מעל מרדוך והעמדתו בראש כל האלים, לא היו, כפי שמקובל להניח, מעשים האופייניים לנבונאיד בראשית מלכותו טרם יצא לתימא, אלא התפתחו ובאו בעת ישיבתו של נבונאיד בנווה המדבר הערבי, אם בהשפעת פולחן אלוהי הירח, שהיה מפותח מאוד בקרב השבטים הערביים הקדומים³², ואם בהשפעות אחרות שמקורן אינו ידוע לנו.

לחלקים נוספים של המאמר:
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : א
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ב (פריט זה)
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ג
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ד
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ה
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ו