| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הדרשנות התפתחה בימי בית שני מתוך הנוהג לקרוא בתורה בעברית ולהסבירה בארמית וביוונית, שהיו שפות הדיבור של העם באותה תקופה. מאז, הלכה ופשטה הדרשנות לבתי כנסת בכל מקום שקראו בו בתורה בשבתות ובחגים. הדרשנים, שביקשו לחזק את האמונה ואת שמירת המצוות, קישרו את דבריהם לפרשה מן התורה שנקראה באותו שבוע, וכן לחלקים אחרים מן התנ"ך - לספרי הנבואה ולמגילות. לאחר חורבן בית המקדש גדל תפקיד הדרשה. חכמים עודדו את העם בדרשותיהם והדריכו אותו כיצד לנהוג. הדרשה עסקה בפירוש פסוקי התורה שנכללו בפרשת השבוע, והדרשן קישר את משמעותה לאירועים אקטואליים, לבעיות שהתעוררו בקהילה, לחג ההולך וקרב, או לדברי מוסר והגות המתאימים לכל זמן. בקהילות רבות הייתה נשיאת הדרשות חלק מתפקידו של הרב, והוא התייחס בהן גם לדברים שהיו קשורים לעם ישראל כולו וגם לבעיות המיוחדות לקהילה' או לקבוצת קהילות. בנוסף לציטוטים מן התנ"ך ששולבו בדרשות מלכתחילה, התווספו להן בימי הביניים גם מובאות מספרי המדרש, מן המשנה ומהתלמוד. באמצעות הדרשה התוודע הציבור היהודי הרחב לספרות הדתית, ספג דברי עידוד בתקופות קשות, וכן למד להוקיר מעשים מוסריים ולגנות תופעות חברתיות שליליות.
הדרשה השבועית נישאת בכנסייה הקהילתית במהלך התפילה, וכוהן הדת הוא הנושא אותה. בכנסייה שבכפר או בעיירה נושא את הדרשה הכומר המקומי ובכנסיית המחוז - הקתדרלה - נושא אותה הבישוף. בדרשה, שנועדה לחזק את האמונה וללכד את ציבור המאמינים, משולבים דברים מתוך כתבי הקודש, ציטוטים מתוך כתבי "האבות הכנסייה" ומובאות מתוך חיבורים של אנשי כנסייה חשובים שבאו בעקבותיהם. הדרשה עוסקת פעמים רבות בנושאים אקטואליים הנוגעים לענייני הקהילה - בחיזוק תופעות חיוביות המתרחשות בה ובגינוי תופעות שליליות; בחיזוק שמירת המצוות; במסרים הקשורים בחגים שמועדם קרב ועוד.
התכנסות המאמינים לתפילה שבועית במסגד הייתה תמיד הזדמנות למנהיגות הדתית לשאת דרשה בפני הציבור. הדרשה היא נאום, שמטרותיו לחזק את האמונה ואת שמירת המצוות של כל מוסלמי וכן לחזק את הלכידות של הציבור. לדוגמה,דרשות המתקיימות בחודש הרָמַצַ'אן עוסקות בחשיבות הצום; דרשות המתקיימות בזמן החָג' עוסקות בחשיבות ההתכנסות של מיליוני מוסלמים יחדיו בעיר הקדושה מכה. נושא הדרשה במסגד נקרא ח’טִיב. החָ’טִיב חייב להיות אדם בעל כושר נאום ובקי בספרות הדתית. הוא עוסק בדרשותיו באירועים מן ההווה ודן בהם מתוך נקודת מבט דתית. הוא מחזק את טיעוניו באמצעות הסתמכות על הספרות הדתית: על פסוקי קֻראן, על מובאות מן החָדִית’ ועל דבריהם של חכמי הלכה. בשל השפעתו הרבה של החָ'טִיב על ציבור המתפללים, השתדל השליט למנות לתפקיד איש דת שהיה נאמן לו, ולהבטיח בכך את ציות הציבור לשלטונו. השליטים נהגו לסלק דרשנים שהטיפו נגדם. לחלקים נוספים של הפרק: התגבשותה של ההנהגה הדתית
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
