| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
'התנועה פה לקחה את לב כל בני היישוב החדש, כלם כאחד עובדים שכם אחד... מלחמת מצוה זו', כך תיאר גרזובסקי את האווירה ביפו.99 בשבוע השלישי למאבק גדל מספר האסיפות הציבוריות והן התפשטו גם לעבר יישובים חדשים. באורח טבעי היתה ירושלים, שבה פעלו רוב מוסדות החינוך של עזרה, לזירת המאבק. הסמינריסטים שפתחו בשביתה עוררו פעילות ציבורית ענפה. נציגי אגודת המורים מיפו היו שותפים פעילים ביותר במהלכים הבאים. מעל דפי העיתון 'מוריה', אשר עיין את הלוחמים למען השפה העברית, הופיעה הודעה בדבר התכנסות המונית בבית העם. 'מוריה' אף דיווח על מודעות שהדפיסו המכבים הקדמונים ובהן הסיסמה: 'השפה היא נשמת האומה'.100 אסיפת ההמונים השנייה בבית העם הירושלמי נערכה ב- 19 בנובמבר. תיאור מפורט שלה, תחת הכותרת 'אסיפה פומבית גדולה תחת כפת השמים בירושלים', נדפס על דפי 'החרות'.101 הרבה אישי ציבור מפורסמים נאמו באסיפה, ובראשם בן-יהודה. בצד הדיבורים המוכרים על ערכה של השפה לתחיית העם נשמעה גם נימה חדשה: הצטדקות בכל הנוגע להשבתת בתי-הספר. המחנך הנודע בן-ציון מוסינזון הודה בפה מלא כי השביתה היא בלתי חינוכית, אך הוא תירץ אותה בפסוק: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט, קכו).102 מוסינזון ביקש את תמיכת ההורים הירושלמים במאבק ביניהם. ואילו דיזנגוף קבע: 'היישוב כבר בגר. הגיע הזמן שנקח את ענייני החינוך בידינו אנו'.103 בסיומו של הכינוס הביעו המשתתפים 'הערצה ותמיכה' בצעדם של תלמידי הסמינר בירושלים ובהורי התלמידים בבית-הספר ביפו ש'הוציאו את בניהם מהיכל הטומאה. הלואי וילכו כל ההורים האחרים בעקבותיהם';104 הורי יפו הוצגו כדגם חיקוי עבור הורי ירושלים. במעמד זה הסתמן הלך רוח חדש: לא עוד תחנונים לפני חברת עזרה על מנת שתשנה החלטותיה, אלא העלאה על נס של צעדיהם הנועזים של הסמינריסטים ושל הורי יפו. הפניית העורף כלפי החברה הפילנתרופית באה לידי ביטוי גם באופן שבו הסתיימה האסיפה: 'הקהל מסתדר לתהלוכה והולך לזכרון משה על יד בתי הספר של עזרה בשירים עבריים ובקריאות של "יחי החינוך העברי", "יחי הסמינר העברי", "הלאה המסיון הגרמני", "הלאה כהני הבעל"'.105 האסיפה שבה השתתפו מעט אישים מיפו, אימצה את עמדת הקיצונים. מורי ירושלים הנודעים, ובראשם דוד ילין, לא השמיעו את קולם באסיפה זו, וקרוב לוודאי שלא לקחו בה חלק; ההחלטות שנתקבלו בה היו במידה רבה למורת רוחם. אסיפת העם היתה פעם נוספת המסגרת להכשרת הקרקע לשינויים במהלך המאבק. באסיפת מורי עזרה שהתקיימה למחרת אסיפת העם הסוערת נכחו מורים רבים. הם ביקשו לטכס עצה לנוכח שביתת הסמינריסטים ולנוכח הקצנת הרחוב.106 בניגוד לקולות הרמים שנשמעו בתהלוכה שנערכה יום קודם לכן, החליטו מורי עזרה להמשיך ללמד עד חודש אפריל. בניגוד לנואמים שצידדו בשביתה, מורי עזרה עדיין הביעו תקווה עמוקה שחברת עזרה תחזור בה מהחלטתה בדבר הוראה בגרמנית ותתחשב בדרישות היישוב. בתקופה שבה החלו להתפרסם בעיתון 'החרות' ביטויי תמיכה בשובתים הירושלמים וקריאות למורי עזרה, וילין בראשם להתפטר,107 המשיכו האחרונים לנסות להגביל את המערכה ולהשפיע על החברה הגרמנית לשנות את גזר דינה בכל הנוגע לשפה העברית. במכתב ארוך ומנומס הביע דוד ילין את הערכתו לחברה הפילנתרופית עזרה, וסיים במלים אלו: 'חברת העזרה אשר עזרה כל כך הרבה להתקדמות השפה העברית... הננו מקוים כי תשים לב להחלטתנו וקבל תקבל אותה, והראתה החברה הכבודה לכל באי ארץ ישראל בפרט ולכל העולם בכלל כי היא היא החברה הקרואה מצד ההשגחה העליונה להרים דגל תחית עמנו על אדמתו'.108 דברים אלה רחוקים מרחק רק מדברי המתקהלים אשר דימו את חברת עזרה למולך ולבעל. ביום שבו התכנסו מורי עזרה, ה- 20 בנובמבר, נערכה אסיפת מחאה במושבות עקרון, גם מושבה זו שאנשיה נודעו בשמרנותם הביעה את תמיכתה בשובתים, וצעיריה הקדישו משכר עבודתם למען קרן השביתה.109 אסיפת מורים רבת משתתפים התקיימה למחרת בראש-פינה שבגליל העליון, ובראשה עמדו המורים הוותיקים שמחה וילקומיץ ואליהו טורקניץ. בצד מורי הגליל העליון נועדו לחוד גם איכרי ראש-פינה וכן ציוני צפת. בעיתון 'החרות' התפרסם נוסח ההחלטות השונות שהתקבלו בהתכנסויות אלו.110 הנוסחים השונים של ההחלטות שנתקבלו באסיפות העם במשך שבועות המאבק מעידים בבירור על הלך נפשו של הציבור. מורי הגליל העליון לא הסתפקו במחאה כנגד הקורטוריון בברלין, אלא הפנו קריאה ארוכה ומפורטת למוסדות הציוניים. לדעתם מסירת החינוך העברי לידיים זרות היתה שגיאה, ויש לתקן את המצב מיסודו; המוסדות החינוכיים, הן בתי-הספר והן האוניברסיטה, חייבים להיות בידי התנועה הציונית. מורי הגליל העליון חיזקו את ידי השובתים, המורים והסמינריסטים, והקדישו עשירית משכרם למען צורכי החינוך החדשים. תמיכה אמיצה הביעו איכרי ראש-פינה, אם כי ללא סיוע כספי, ואילו אנשי צפת הבטיחו 'להשתתף בסכום ידוע'. אצל אלה ואצל אלה עורר המאבק תחושת הזדהות כלל ארץ-ישראלית: 'יחד עם כל הצבור העברי אנו נכונים להלחם בכל כוחנו'. הוועד המרכזי של הפועל הצעיר הצטרף אף הוא אל הדורשים מהפכה חינוכית, ופרסם מעל דפי בטאונו גילוי דעת: 'אנחנו מקווים שמלחמה זו תקיף את כל בתי הספר של עזרה ותתפשט בקרוב גם על בתי ספר על אליאנס'.111 תחושת ההזדהות הכלל יישובית מצאה ביטוי נוסף באסיפות המחאה ביישובי הדרום, הן בחוות הפועלים בחולדה והן בבאר-טוביה. בשבת ה- 22 בנובמבר התקיימו ביישובים אלה התכנסויות והם שלחו הודעות על כך בעיתון הפועלים 'הפועל הצעיר'.112 יומיים לאחר מכן, ב- 24 בנובמבר, התכנסו איכרי ראשון-לציון בבית העם המלא מפה לפה שבמושבה. בין הדוברים היה גם מורה הגימנסיה מוסינזון. המשתתפים בחרו ועד לשם איסוף הכספים; שומרי המושבה התנדבו להקדיש תמורה של ליל שמירה; ובאסיפה הראשונה נאספו יותר מאלף פרנק.113 גם בפתח-תקווה השמרנית נערכה התכנסות בבית ועד המושבה. בין הנואמים היו נציגי הפועלים, נציגי מכבי ונציגי המורים. 'אחרי האספה יצאו בתהלוכה ובשירים עברים בכל רחובות המושבה'. גם שם נאספו כספים עבור קרן השביתה.114 ב- 24 בנובמבר נועדו גם מורי הגליל התחתון, נציגי יבנאל, סג'רה, כפר-תבור ופוריה. מורי מלחמיה114* נעדרו עקב הרצח של משה ברסקי בשבת הקודמת, אירוע שהגביר את ההתרגשות בקרב המתכנסים. מורי הגליל התחתון ראו את מחאתם כחלק מגל המחאות 'אשר נשמעו ממתולה ועד קוסטינה'. גם הם זנחו את המגמה הראשונית של המאבק, דהיינו לנסות ולהשפיע על חברת עזרה לתקן את מוסדותיה, ודרשו בהחלטיות מהמוסדות הציוניים כי יקחו על עצמם את האחריות לחינוך העברי הארץ-ישראלי. יומיים לפני ייסוד בית-הספר העברי החדש ביפו תבעו מורי הגליל התחתון 'לגשת מיד לגאל את בתי הספר של עזרה מידי זרים.'115 הם קראו למורי עזרה – שכולם, למעט מורי יפו, עדיין עבדו – ודרשו ללמד עברית בלבד, ואם לא יותר להם הדבר – לשבות!' והודיעו כי מי שלא יצטרף לשביתה יוחרם. מכיוון ששביתה משמעה פיטורים ביקשו מורי הגליל התחתון ממרכז המורים לדאוג לשובתים לפרנסה ולעבודה לאלתר, והציעו 'להטיל לחובה על כל חברי הסתדרותנו לנכות ממשכרתם אחוזים ידועים לקפת השביתה'. וכן ביקשו שלא יבולע לסמינריסטים השובתים, והעלו את האפשרות שאגודת המורים תייסד סמינר חדש למורים. למחאותיהם צירפו המורים שני מכתבים: לקורטריון של עזרה ולוועד הפועל של ההסתדרות הציונית. אף שבהחלטותיהם ישנה תכנית להקמת מוסדות חלופיים, נראה שעדיין מצאו לנכון להסביר לחברה הפילנתרופית את עמדתם ולהציג בפניה את דרישותיהם. מכתבם לוועד הפועל הציוני לא כלל תכנית פעולה מפורטת, ונשמעה בו הקריאה 'תתחילו מייד בעבודה חיובית'. נראה כי מורי הגליל התחתון העריכו נכונה כי היוזמה נמצאת פה בארץ-ישראל, והם הודו בפה מלא כי 'הגיעה השעה שעבודתנו תהא נעשית על ידינו אנו'.116 בדיקה מקרוב של ההתרחשויות מעידה כי 'התסריט' שהציעו מורי הגליל התחתון התממש במידה רבה. המורים הציגו לחברת עזרה דרישות, הללו נדחו, ואי לכך פתחו המורים בשביתה, והחברה הכריזה בעקבות זאת על פיטוריהם; כתוצאה מכך נוצרו בן-לילה מוסדות חלופיים. האם יש בכך משום הוכחה להשפעתן הישירה של המחאות הציבוריות? תיאור כינוסי המחאה והחלטותיהם מלמד על הלך הרוח ביישוב. ההזדהות הכלל ארצית עם המאבק היא היא המפתח להבנתו ולהבנת ההעזה הציבורית שהיתה ללא תקדים. אגודת המורים לא יזמה את מהלכי המורים והתלמידים, אלא נישאה על הגלים שיצרו אנשי היישוב בכלל והמורים העבריים בפרט.117 הערות שוליים:
קראו עוד
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
