| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ביום שבו הוחלט ביפו על ייסוד בית-הספר החדש פורסם בעיתון 'החרות' כי המזכיר הנמרץ של חברת עזרה שם פניו לארץ-ישראל.128 ב- 26 בנובמבר ביום שבו פתח בית-הספר החדש ביפו את שעריו, הגיע פאול נתן ארצה. האם גורלה של נסיעתו הוכרע במידה רבה עוד טרם בואו? אנשי הפשרה ובראשם לוריא ודוד ילין קיוו כי יגלה גמישות, ישנה את כיוון המערכה ויאפשר את המשך שיתוף הפעולה עם עזרה.129 למורי עזרה וילין בראשם היו גם סיבות אישיות-כספיות כבדות משקל לא לנתק את קשריהם עם החברה.130 לעומתם אהרונוביץ במאמרו בעיתונו 'הפועל הצעיר' נתן ביטוי לתחושה כי המאבק אינו אלא 'שער כושר: זו העת לשנות את מערכת החינוך בארץ מיסודה, ולהרחיב את המאבק נגד החינוך של כל החברות המתבוללות'.131 המאבק בירושלים נשא אופי שונה מזה של המאבק ביפו.132 בואו של נתן יצר מעין אתנחתא שבה ניסו הגורמים המפשרים להחזיר את הגלגל אחורנית. מרכז המורים התלבט אם להופיע לפניו במשלחת רשמית, אם לאו. גם כאן הכריעו אנשי הפשרה ומאיר דיזנגוף, זאב גלוסקין ואליעזר הופיין הגיעו לירושלים לפגישה לא-רשמית עם נתן, אך פגישתם לא העלתה דבר.133 'החרות' סיכם: 'כל נסיון לברר לו את המצב האמיתי בארץ ישראל לא הצליח... פול נתן שפקח הוא מה ראה לשטות זו?'.134 בשבת ה- 29 בנובמבר, שלאחר בואו של נתן, היתה ירושלים כמרקחה. ארבע אסיפות נערכו באותו יום: בבית-הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, בבית-הכנסת בשכונת אהל-משה, בבית יבנה, ובמוצאי שבת בבית העם. שני בתי-הכנסת הנזכרים הם ספרדים: נעשה מאמץ מיוחד לעורר גם את העדה הספרדית לקחת חלק במערכה. בין הנואמים בלטו האורחים מיפו ומתל-אביב: המורה חיים בוגרשוב ושיינקין. בבית העם דובר בעיקר על תוכניותיו של הוועד לחיזוק החינוך העברי, שזה עתה קם, 'ויעוררו את רוח הקהל לתמוך בעבודה זו'.135 בתקווה כי יעלה בידם להשפיע על נתן לשנות את מדיניות החברה הגישו לו, מורי עזרה בירושלים, סמוך לבואו ארצה, תזכיר ארוך, מנומס, ובו פנו לחברת עזרה בבקשה חד-משמעית: 'להכיר בזכות השפה העברית בתור שפת הוראת כל המקצועות הכלליים השונים בכל בתי הספר של חברת העזרה בארץ ישראל'.136 התזכיר הבהיר פעם נוספת שגם מורי ירושלים ראו במערכה מערכה כוללת ולא עוד מאבק בטכניון בלבד. מורי עזרה נימקו באורח פרגמטי את התועלת המרובה שתצמח מן השימוש בעברית בכל מקצועות הלימודים וציינו את חלקה החשוב של חברת עזרה 'בהתקדמות השפה העברית'. רק בסיום דבריהם העזו המורים והעלו את המניע הלאומי לבקשתם: 'תחית השפה העברית היא אידיאל הממלא חלק גדול מתוכן חיינו'. מכתבם של מורי עזרה מצטיין באיפוק אך סערת הרוחות ביישוב הלכה וגברה באותם ימים, והיא ניכרת במברקי התמיכה בסמינריסטים השובתים שפורסמו על דפי 'החרות',137 וזכתה לביטוי קיצוני באסיפת המכבים שהתקיימה ביפו ב- 1 בדצמבר.138 בניגוד לנוהג בכל האסיפות עד כה סירבו חברי המכבי ביפו לשלוח מברק מחאה למזכיר עזרה או אפילו לגנות את המורים 'הבוגדים', בטענה 'שלא כדאי להתחשב עמהם'. אנשי יפו נהגו כאילו המאבק כבר הסתיים. הסופר ר' בנימין (י' רדלר-פלדמן), אשר שהה אותה עת בירושלים וסייע למערכת 'החרות', חש אף הוא כי יד העם העברי על העליונה: 'עלינו לדעת כי עכשו אנו החזקים; לא על ידי איזה כח גופני אלא על ידי רצון העם'.139 קולות המחאה וקולות הבקשה לא הועילו ולא השפיעו כהוא זה על מזכירה של חברת עזרה. תשובתו היחידה של נתן היתה כי אין הוא מוכן לדון בשינויים כל עוד נמשכת שביתת תלמידי הסמינר.140 מורי עזרה בירושלים הגיעו כמעט לקצה דרכם. שמונה-עשר מבין המורים במוסדות השונים, כולל מנהלת בית-הספר לבנות, שיגרו ב- 5 בדצמבר הודעה לעזרה כי אין ביכולתם להמשיך למלא את תפקידם אם החברה לא תשנה את מדיניותה כלפי השפה העברית. אם תוך חמישה ימים מיום שיגור מכתבם לא יקבלו מענה הולם מהחברה, הוסיפו, תיכנס התפטרותם לתוקף כעבור חודשיים, בפברואר 1914. 141 בניגוד למורים ולהורי התלמידים ביפו, אשר לא היססו לקבוע עובדות לאלתר, ביקשו רוב מורי ירושלים להשאיר לחברת עזרה פסק זמן כדי למצוא מחליפים. יתר על כן, מורי ירושלים הוותיקים חששו מההיבט החוקי של צעדם, ואולי אף האמינו שתוך חודשיים יעלה בידם לשנות את מדיניות החברה וכן יוכלו לחזור בהם מהתפטרותם. גם מרכז המורים והוועד לחיזוק החינוך העברי עדיין לא הכירו כי דרכם המשותפת עם חברת עזרה הגיעה לקצה. בד בבד עם ניסוח התקנות של הוועד לחיזוק החינוך הם תכננו את המשך המגעים עם נתן ועדיין קיוו כי הוא ייאות 'להציל את המצב'.142 הנהלת עזרה הגיבה על מכתב ההתפטרות החריף וההססני גם יחד של מורי החברה בירושלים מיד ובתקיפות. שלושה ימים לאחר קבלת מכתב ההתפטרות, ב- 8 בדצמבר, כינס כהן בביתו שלושים מנאמניו בקרב תלמידי הסמינר וקבוצת מורים שלא פרשה, ויחד עם מזכיר החברה הם חגגו את ההחלטה לפתוח את הסמינר, בליווי משמר שוטרים. בית-המדרש שחלק מתלמידיו שבתו מלימודים למעלה משבועיים, נפתח למחרת מחדש מבלי להודיע על כך למורים שהגישו את התפטרותם.143 כהן, מורשה חברת עזרה בארץ-ישראל, ונתן, מזכיר החברה, העמידו את המורים העבריים בפני מצב בלתי הפיך. רצונם העז של מורי עזרה הירושלמים למנוע קרע עם מעסיקיהם נכשל. רק ביום שבו חודשו הלימודים בבית-המדרש למורים הודיע נתן לדוד ילין: '[אני] מפסיק אותך ואת כל החותמים אתך מכל עבודתם בחברה'. ואילו ילין במכתב תשובתו הגאה הצהיר: 'הולך הנני להקדיש מעתה כל כוחותי למוסדות החדשים אשר הננו חייבים לכונן בירושלים'.144 המאבק הסתיים כמו מחזה דרמטי. מכתב הפיטורים של נתן שנמסר לילין ב- 9 בדצמבר בערב, לא הובא לידיעתם של יתר המורים. מורי בית-הספר לבנים, שאמנם לא שבתו אך חתמו על מכתב ההתפטרות, שמעו למחרת, בבואם לבית-הספר, כי הם מפוטרים ומגורשים מהמוסד, הז'נדרמים שנלוו לכהן, אשר מסר להם את ההודעה, לא השאירו מקום לוויכוחים. המורים ביקשו להיפרד מתלמידיהם, אך סולקו בבושת פנים. חלק מהילדים הצליחו לצאת אחר מוריהם, והאחרים נכלאו בכיתות. 'החרות' תיאר את 'השערוריה בירושלים' באריכות: 'התלמידים שהספיקו לברוח נשארו עומדים על יד בית הספר, שרו, צעקו וצפצפו. ולבסוף, התחילו לקרוע את מחברותיהם הגרמניות לגזרים וכל הרחוב שלפני בית הספר למל הפך לבן...'. האירועים בבית-הספר לבנות שהתרחשו באותה עת היו קולניים עוד יותר: 'בצעקות, בבכיות וקללות התפרצו כל התלמידות אל הרחבה של בית הספר... משראו בני החבורה שאין הם יכולים להשתיק את "הקומדיה" כדברי המנהל ויבואו השוטרים לעזרתם. התחילו לגרש את הבנות'.145 השימוש במשטרה התורכית ובאלימות כלפי המורים והילדים השאיר טעם מר בפיותיהם של כל המעורבים באירועים.146 האופן הבוטה שבו שמה חברת עזרה קץ לשביתת המורים לא הותיר עוד מקום לפקפוקים. אנשי ירושלים בסיוע הוועד לחיזוק החינוך העברי החלו בהכנות לייסוד בתי-ספר חדשים. מברקים ששיגרו הוועד הפועל הציוני בברלין (ב- 5 בדצמבר) וועד חובבי-ציון באודסה (ב- 8 בדצמבר) הבטיחו תרומות כספיות נאות.147 בערבו של ה- 10 בדצמבר התכנסו תומכי השובתים לאסיפה נוספת בבית העם. שוב היה זרובבל האיש המושך בחוטים והמגנה את חברת עזרה.148 ואולם תקופת המחאות גם היא הגיעה לקצה. בעיתון 'החרות' התנוססה למחרת מודעה מאירת עינים הפונה 'לאבות תלמידותינו' בבשורה: 'אנחנו מנהלת ומורי בית הספר לבנות מודיעים אתכם בזה כי היום אנחנו יוצאים מחברת העזרה ופותחים את בית הספר הזה במקום אחר'.149 גם בית-הספר העברי החדש לבנים נפתח באותו היום. בשבת ה- 13 בדצמבר המשיכו הרוחות לסעור. בבית יבנה שוב התכנסה אסיפת ציבור, ודיזנגוף, יושב-ראש הוועד לחיזוק החינוך, התארח בעיר. 'קהל עצום כזה לא ראינו עדיין בירושלים', דיווח 'החרות'.150 הנואם הראשי הפעם היה דוד ילין. הכבלים שהיו על ידיו עד אותה עת הוסרו, והוא ניצל הזדמנות זו להבהיר את עמדתו בגלוי. ילין הדגיש: 'במשך שבועות אחדים ראיתם בעיניכם מהפכה של ממש'. הוא אף רמז לקורבן האישי שנדרש ממנו: 'לא ברכוש גדול ולא ברכוש קטן... רק בידיעה שאנחנו את חובתנו להחנוך עשינו'.151 הנוכחים התבשרו על פתיחת מוסד חינוכי חדש – בית-המדרש העברי למורים. בית-המדרש העברי למורים נפתח למחרת.152 ילין פנה אל תלמידיו, אל הוריהם ואל העם היושב בירושלים ב'קול קורא' מרגש: 'לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי!... בואו תלמידים חביבים ללמוד להשכיל שובו במנוחה ללימודיכם הקדושים לכם. מקומנו – בבתי מדרשנו'.153 רוב התלמידים נענו לקריאתו, עזבו את מוסדות עזרה והצטרפו למוסדות החינוך החדשים. גם אנשי חיפה לא טמנו ידם בצלחת וב- 15 בדצמבר נוסד גם בעירם בית-ספר עברי חדש. שוב ניתן ביטוי לתחושת הנצחון על דפי 'החרות': 'עלינו לדעת, כי עכשו אנו החזקים; לא על ידי כח גופני, אלא על ידי רצון העם... התחלנו באילו אספות מחאה והנה הקיפה התנועה את כל הארץ והנה היא מתפשטת גם מחוצה לה'.154 הערות שוליים:
קראו עוד
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
