אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : הרב קוק: תחילתו של הפולמוס

המאבק בעניין שנת השמיטה שהתנהל בשנת תרס"ג (1903) היה כאין וכאפס לעומת זה שהתלקח בשנת תר"ע (1910). ואולם הפעם כבר לא עמד לצדו האדר"ת. הרב קוק ניצב עתה לבדו בעין הסערה וזו הייתה אחת מנקודות המבחן המרכזיות שלו הן בעיני היישוב החדש והן בעיני היישוב הישן. עמדתו במאבק מבליטה את גישתו החד-משמעית כלפי המפעל הציוני כולו וכלפי מתנגדיו מימין ומשמאל.

על רוחות המלחמה שהיו גלומות בסוגיה ניתן היה לעמוד כבר במכתבו לאחיו בשלהי תרס"ט, כשהיה בחופשה ברחובות בעת בציר הענבים. במכתב הוא הביע את התפעלותו מיופיה של ארץ-ישראל המתפתחת לנגד עיניו אך הצר על החובות הרבות המוטלות עליו גם בזמן החופשה, "בפרט בשנה זו, שנת הרת עולם של סדרי תיקון השמיטה שהיא מטרדת [מטרד] גם בפועל ומעשה" ('אגרות', א, עמ' רסב). "שבת הארץ הולכת היא ופורשת את כנפיה על אדמת הקדש", תיאר באופן ציורי, "ונכנסת ברוח חרישית בלב עם ד' היושב עליה" (שם, עמ' רסא), וכל זאת למרות הצורך בפתרון הלכתי המאפשר הפקעת האדמה מבעלוּת יהודית כדי להתיר את העבודה על אדמת ארץ-ישראל. הרב קוק סבר כי הדבר מחייב לתת את הדעת לפרטי-פרטים קטנים. בקול קורא מעל דפי 'חבצלת' (ג' בכסלו תרס"ט, ולאחר מכן בי"ט באדר תרס"ט) ביקש לקבל מהקוראים נתונים על "פרטי העבודות הנהוגות בסביבתם". הוא חפץ, הוסיף, להיפגש עם עובדי האדמה ולהכיר "הרבה לבבות עובדות ועמלות בחריש ובקציר בשדמות בת עמנו". הרב קוק אמר כי הוא מתפעל מכך שעבודת הפועלים האלה "מהולה בעמל גוף עם חבה אידיאלית ועונג של קדושה פנימית, אשר לא נראה כמוה בכל הארץ ובכל הגוים". מן הפועלים החילוניים הללו שמע על תחושת הקדושה המפעמת בהם לקראת שנת השמיטה והביע את התפעלותו מאותן "נשמות אשר לא ידעו את מעמקי עצמן. אשרי העם שד' אלהיו" (שם). בד-בבד עמד מקרוב על הקשיים של היישוב, בין היתר על המצב הכלכלי המעורער של ההתיישבות היהודית.

הרב קוק החליט להתיר את העבודה בתנאים מגבילים ולאחר שימולאו כל התנאים ההלכתיים הטכניים. מבחינה הלכתית הוא הורה כי העבודה שתיעשה בשנת השביעית לא תהיה עבודה שדינה נובע מהתורה (דאורייתא) אלא רק מלאכות שאסרו חכמים (דרבנן). כדי להגיע למצב כזה דאג למכור את הקרקע של ארץ-ישראל לנוכרי. כך תהיה הקרקע פטורה ממצוות שביעית מהתורה. כמו כן הורה שאת כל המלאכות האסורות על-פי התורה בשנה השביעית יעשה רק מי שאינו יהודי, כך שיהודים יוכלו לעבוד בחקלאות רק במלאכות האסורות מדרבנן.

להחלטה ההלכתית הזאת של הרב קוק היו שני טעמים: הראשון, ביטול העבודה ינחית מכה אנושה על החקלאות בארץ-ישראל; והשני, אם לא יינתן היתר, החקלאים לא ישעו להוראה שלא לעבד את האדמה (גרוע מכך: גם אם ירצו לשבות, יאלצו אותם פקידי המושבות לעבוד, ולא - יסלקו אותם מאדמותיהם). בין כך ובין כך מפעל ההתיישבות בארץ ייפגע.

בנתינת ההיתר הזה הכניס עצמו הרב קוק לעין הסערה. על מאבקיו הקשים ניתן ללמוד מהתכתבות שלו עם הרידב"ז (ר' יעקב דוד בן זאב וילוסקי, 1913-1845), רב חרדי מצפת, שיצא חוצץ נגד החלטתו ואף הקדיש לכך חיבור הלכתי. לפני שפרצה המחלוקת בעניין שנת השמיטה עמד הרידב"ז לצד הרב קוק. באחד המקרים, כשנעשה ניסיון לפגוע במעמדו של הרב קוק באמצעות הקמת מערכת שחיטה חלופית לזו שניהל, היה הרידב"ז מראשי הרבנים - יחד עם הרב שמואל סלנט והרב חיים ברלין - שיצאו בשצף קצף נגד הניסיון הזה. במכתב מ-1909 כתב הרידב"ז: "איך יעלה על הדעת שילחום זבוב קצוץ כנפים נגד הנשר הגדול דפקיע [מפורסם] שמיה [שמו] בתבל ומלואה?" לכן תגובתו של הרידב"ז להיתר המתגבש פגעה מאוד ברב קוק. במכתב לרידב"ז מב' באדר תרס"ט כתב כי דבריו היו "למלח על פצעי לבבי". הוא ציין שעז רצונו כי תקוים מצוות שביעית, "ובכל חיי רוחי ונשמתי, הנני משתוקק וצמא לחזקה ולהחזיר עטרה ליושנה". ואולם, הוסיף, יש הבדל בין המצוי לרצוי. הרי ברור לכל מי שעיניו בראשו "שאם לא יעשה ענין המכירה יעברו רבים מאד על כל איסורי שביעית בלי שום צד היתר כלל, ורשעים ירימו קרן לומר הותרה הרצועה לעקור מצות מן התורה בלא שום שאלה". לדבריו, מצב כזה יהיה "חורבן תורתנו הקדושה וחילול שם שמים". לכן אך סביר הוא ללכת לאור הכלל של חז"ל - "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבילות", והוכרחתי לסדר זה ההיתר למוכרחים להשתמש בו, כאשר עשו כן בשמיטות שעברו" ('אגרות', א, עמ' רמה-רמז).

הרידב"ז הציע פתרון - להשיג תרומות מחו"ל שיפרנסו את מתיישבי ארץ-ישראל בשנת שמיטה. הרב קוק אמר בתגובה כי הוא מוכן לנסוע לחו"ל עם הרידב"ז כדי להשיג את התרומות הנחוצות. ואולם, הוסיף, הדבר יהיה אפשרי רק בשנת השמיטה שלאחר שנת השמיטה הקרובה. בשנת השמיטה הקרובה יש להפעיל את היתר המכירה מכיוון שלא ניתן בשלב הזה לממש את הנסיעה בזמן כה קצר. הנזקים הצפויים מהעדר תיקון המכירה, הזהיר, עצומים ויש להביא בחשבון גם את כל העסקים הקשורים בשרשרת עבודת החקלאות. "חלילה לנו", הפציר ברידב"ז, "להעלים עין מזה" (שם, עמ' רמז). אם לא יינתן ההיתר, ואם לא יפורסם הדבר בעולם היהודי, יימנעו יהודים דתיים מלעלות לארץ והיישוב הציוני יקלוט רק אנשים שאינם חוששים לעבוד בשנת השמיטה ללא היתר, והרי יש בכך פגיעה בנשמת המפעל הציוני (שם, עמ' שי).

דבריו של הרב קוק הבהירו לכול עד כמה עמוקה זיקתו לחלוצים הציונים וכי יש בעיניו חשיבות לכך שלא יוּצאו אל מחוץ לגדר "היהדות הנאמנה".