אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : הרבנים החרדים מגיעים לחדרה

ביום י"ט בחשוון תרע"ד (1913) יצא המסע לדרכו. לאחר שעברו את מבצר זללה, הכפר קוטינא, טול כרם וג'נין, הגיעו אל המושבה חדרה. ההחלטה לפתוח את המסע בחדרה הייתה נבונה שכן בה התגוררו אנשי העלייה הראשונה שרובם היו מבתים דתיים. הם אמנם הלכו והתרחקו מאורח החיים ההלכתי, אך בכל זאת הייתה להם נוסטלגיה לבית הוריהם, והתרחקותם הייתה ללא טינה כלפי הדת. היו בהם גם בעלי משפחות שהקפידו על שמירת המצוות. המושבה הייתה למודת מאבקים בייבוש הביצות שבהם נפלו חללים רבים. את נופה אִפיינו אלפי איקליפטוסים שנטעו בעזרת הברון. באותה עת היה מצבה הכלכלי של המושבה טוב לאין שיעור מזה שבעבר.

הופעת הרבנים במרכז חדרה עוררה תסיסה בקרב הצעירים. למרכבה אף ניגש אחד מצעירי המושבה ואמר: "לשם מה באתם? אנחנו לא זקוקים לרבנים כאן. אנחנו זקוקים לפועלים שיודעים לעבוד בשדה ובביצות". בני המושבה הוותיקים ניסו לסלק את הצעיר בצעקות: "לא אליך ולא אל חברך באו הרבנים, אלינו באו". ואולם, להפתעת הכול, ירד הרב קוק מהמרכבה, ניגש אל הצעיר, חיבקו ונישקו ואמר: "כן, גם אליכם באנו, דווקא אליכם".

קבלת הפנים הייתה באופן כללי מכובדת ויפה. ואולם, למגינת לבם של הרבנים, התברר עד מהרה כי בבית-הספר של המושבה לומדים בנים ובנות יחד ואת המקרא הם מכירים באמצעות הספר 'סיפורי המקרא'. הרבנים שוחחו עם תלמיד בן 12 והופתעו לגלות כי חמשת חומשי התורה זרים לו לחלוטין, אף כי הכיר את ספרי הנביאים. כן גילו כי לא היה בחדרה מניין קבוע לתפילה, ורק בשבת התקבצו כמה זקנים בבית הכנסת. עוד סוּפר להם כי בערב פסח שנתיים קודם לכן אפו החלוצים לחם. גם בבית התבשיל (המטבח המשותף) לא שמרו על כשרות. נודע להם כי בעבר ביקשו יהודי גרמניה לתמוך בבית התבשיל, אך המושבה דחתה את הצעתם כדי שלא תיאלץ לשמור כשרות ושבת. לחרדת הרבנים נעשתה עבודת השדה בשבת בידי גויים ולא על-פי ההלכה. התברר להם כי הצעירים חפצים לעבוד בשבת, ואינם שומרים על דיני כלאיים. לאחר יום ארוך ורב אכזבות ממראה עיניהם הגיעו הרבנים לאכסניה. הם גילו כי אין מזוזה בפתח. לאחר בדיקה נוספת התברר כי יש מזוזה אך זו קבועה על המשקוף הלא נכון. הרב זוננפלד, שדאג להביא עמו מזוזות, קבע על משקוף האכסניה מזוזה כדין ובירך עליה.

לצד האכזבה העמוקה לא יכלו הרבנים להתעלם מהמעשה החלוצי הגדול שחוו במפגש הבלתי אמצעי עם מתיישבי חדרה. הם הבינו כי אי אפשר להתייחס בביטול לאנשים המצליחים לייבש ביצות, לטעת עשרות אלפי עצים ולבנות בתים - עם מזוזות ובלעדיהן, במקום הנכון או במקום הלא נכון.

הרבנים הזמינו את כל בני המושבה לאסֵפה שתיערך בעשר בלילה. ראשון הדוברים היה הרב קוק והוא דיבר על "תעודת ישראל בארצו", על הזכות הגלומה בחיים בארץ-ישראל, על החשיבות של עבודת הארץ ועל הצורך להשלים אותה בעבודה רוחנית. הוא הפציר בנאספים למנות רב ומורה רוחני. אחד מחברי הוועד העיר כי לדעתו אין כלל צורך ברב. לעומת זאת, העביר תושב יוצא תימן פתק לרבנים שבו נאמר כי אמנם יש בחדרה מלמד תימני לילדים, אך אין תורה ואין תפילה, לא מורה דעה ולא אדם שניתן לשאול אותו בענייני הלכה. אמנם יש כמה אנשים שעוד יודעים להבין את ספרי הקודש, אך במושבה לא קובעים עתים לתורה. הדיון נמשך עד חצות, ובמהלכו נשאו דברים גם רבנים אחרים מהמשלחת.

לפגישה הזאת, כמו לפגישות אחרות במסע, היו תוצאות חיוביות מאוד מבחינת הרבנים. הם קיבלו מהתושבים התחייבויות לגבי העתיד. כמה חודשים לאחר מכן, באב תרע"ד, שלח הרב קוק אל אנשי חדרה מכתב שאותו פתח בברכה: "ברוך ד' אשר הביאני עד הלום". במכתב הוא הציג את הסיכום שהושג. מינוי "שני אנשים [...] שיהיו המתווכים בעניני הדת" בינו ובין המושבה, שיהיו אחראים על "הפרשת תרומות ומעשרות", ואנשי קשר לכל ענייני הדת; דרישה מוועד המושבה לעזור לממונים האלה ולפקח על "פרצות של חילול ימי קודש שבתות וימים טובים"; תיקון מצב החינוך ע"י מינוי "מלמד הגון מיוחד לעניני הקודש, ברוח קדושה ואמונה" וכן לדאוג ללימוד תורה ליוצאי תימן במושבה, "שאי אפשר לנו לעזבם במצב של התנוונות מעבר מזה, וחלילה לנו גם לפגע בתמימותם על ידי השפעת הוראה חילונית". כמו כן הזכיר להם הרב כי אין להעסיק גויים בעבודת הקרקע בשבת ו"אי אפשר להם להעשות בלא הוראה מיוחדת, הקשורה בתנאים רבים". גם את בית המרחץ יש לתקן, וכן להתקין את המקווה כמובטח ('אגרות', ב, עמ' רמד-רמה).