| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כאמור מעטים ממנהיגי הקהילה עזבו את עיראק בתקופה זו ועלו לישראל. אחד מהם היה עורך הדין שלום דרוויש, מזכיר הקהילה עד 1946, מחשובי הסופרים בעיראק באותה עת ופעיל במפלגה הלאומית הדמוקרטית שראה עד אז את מקומו בעיראק. דווקא משום כך מעניינת השאלה כיצד הגיע להחלטתו זו. לפי עדותו הוא עזב את עיראק אף שאישית לא סבל מדיכוי וכעורך דין היתה לו פרנסה. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו כעורך דין מיחס בתי המשפט ליהודים. השיא והסמל לכך היה משפטו של שפיק עדס, לא משום העובדה שרק הוא הועמד לדין ולא שותפיו המוסלמים, אלא משום שבית הדין אסר להביאם כעדי הגנה. עובדה זו ערערה את אמונתו בבתי המשפט העיראקיים וחיזקה את התחושה שיש כוח מחוץ לבית המשפט שחורץ את דינו של עדס ואשר גם העוצר אינו יכול לעמוד נגדו. המשפט היה משפט נגד יהודי. הוא חש שלא שפיק עדס מת אלא הצדק בעיראק מת וכי לא יוכל לגדל את בתו הקטנה בארץ שכזו. לדברי דרוויש יותר ממשפטו של עדס הזדעזע ממקרהו של השופט וציר בית הנבחרים לשעבר ראובן בטאט. הוא זועזע משום שאי אפשר להאשים שופט על פסק דין אלא רק לערער עליו בערכאה גבוהה יותר, ולא כל שכן פסק דין שניתן לפני שנות דור בהסכמת רשויות המדינה. גם בטאט נשפט כיהודי ולא עמדו לו זכויותיו ותרומתו הרבה לעיראק. שני מקרים בולטים אלה, בנוסף לעשרות אחרים שבהם יהודים נשפטו למאסר שנים ללא עשיית צדק, אילצוהו, לדבריו, לעזוב את הארץ שאינה מכבדת את החוק. הוא העיד על עצמו שלא היה ציוני באותה עת, ובצאתו לא התכוון לעלות לישראל, אלא בראש ובראשונה רצה לצאת מהגיהינום העיראקי. הוא עזב בהיחבא לאיראן לאחר שהחלה ההרשמה לעלייה. ומדוע כך? בריאיון עמי הסביר כי כחבר במפלגה הלאומית הדמוקרטית לא היה זה מכבודו לוותר על נתינותו ככל האחרים. במאמר בעיתון אל-אנבא הסביר זאת בכך שראה בוויתור על הנתינות העיראקית עלבון. 'ירשתי את עיראקיותי מאבותי וסבי כמו שירשתי את עורקי דמי ... גדלה בקרבי ושתתה עמי את מי החידקל ... לא הייתי זר שהתאזרח בעיראק. לא יכולתי לעשות מאזרחותי נייר שמוסרים אותו לפקיד שיצרפה למאות ניירות אחרים. אזרחותי נולדה לפני באלפי שנה. לפני שהגיעו לעיראק סביהם של אלה הטוענים לעיראקיות.' הנתינות העיראקית היא מורשתו ואותה יישא כפיקדון מאביו וסבו ואבות אבותיו מאז גלות בבל. לגבי דרוויש לא עמדה אפוא העיראקיות בסתירה לציונות, והזעם והאכזבה ואפילו עקירתו מעיראק לא יכלו להפריד אותו מהעיראקיות שהיא בראש ובראשונה מהות תרבותית ושורשים היסטוריים עמוקים. אם כי דרוויש מציין כי לא החשש לחייו הביאו לברוח מעיראק, החלטתו הסופית לעזוב יש בה ללמד כי לא רגש בלבד, עמוק ככל שיהיה, מוליך אדם מבוסס להימלט מארצו בחוסר כול, אלא התחושה שהטבעת הולכת ומתהדקת סביב צווארו. במאמרו באל-אנבא ב- 1975 הוא מספר כיצד גילו לו חברים מוסלמים כי הבולשת הציבה בלשים להתחקות על מעשיו, הזהירוהו כי המשטרה מנסה למצוא ראיות לתעמולה ציונית כביכול בסיפוריו. שנים אחר כך חש דרוויש הכרת תודה כלפי גילויי חברות אנושית של ידידים מוסלמים אלה. רק לאחר שיצא לאיראן גמלה בלבו החלטה לצאת לישראל, משום שהיא ארץ חופשית ודמוקרטית שבה בית הדין אינו מבדיל בין אדם לאדם, יהודי או ערבי.29 בראייה לאחור מגדיר כיום דרוויש את מניעי יציאתו מעיראק כציוניים. לדבריו היה ציוני עוד בהיותו מזכיר הקהילה אך לא יכול היה לתת פומבי לדעותיו. לגבי דידו לא היה ניגוד בין ציונות לבין חברות במפלגה הלאומית הדמוקרטית. ציוניותו באה לידי ביטוי בסיוע לחברי התנועה הציונית בהשגת אינפורמציה ככל שנדרש על ראשי השלטון ומהלכיו, אף שהדבר סיכן את מעמדו, וכן בקשר שקשר בין השליחים מישראל לבין ראשי הקהילה.30 כלומר: ציונותו היתה בנוסח יהודי המערב, ופירושה סיוע לתנועה הציונית ולמדינת ישראל אך לא במשמעות מגשימה של חיים בישראל. הציונות המגשימה באה לידי מימוש, רק כאשר הרגיש שמקומו שוב אינו בעיראק והמעגל סביבו הולך ונסגר. מקרה אופייני אחר של אנשים ובמיוחד צעירים אשר לא היו בעלי תודעה וחינוך ציוני ואשר הגיעו למסקנה שאין מקומם עוד בעיראק וכי דרך ההצלה היחידה לישראל הוא יצחק בר-משה. בספרו יציאת עיראק הוא מתאר כיצד מתפתחים היחסים בין יהודים משכילים, סטודנטים באוניברסיטה, לבין עמיתיהם וידידיהם העיראקים בני כל העדות, מוסלמים, נוצרים וכורדים, ומגיעים בסופו של דבר לנקודה שבה אין היהודים חשים עוד שייכות לעיראק. הספר מתאר כיצד למרות הרעת יחס השלטונות נמשכו קשרי הידידות עם המוסלמים וכן גם קשרי המסחר והמגע היומיומי בין היהודים לשכניהם. העם הוסת וחש אולי בוז ליהודים, אך השכבה המשכילה המשיכה בקשריה עם היהודים. באמצעות אנקדוטות מתאר בר-משה כיצד ביד נעלמה הפכו ההפגנות נגד השלטון להפגנות הקוראות סיסמאות נגד היהודים. כך קיווה השלטון להציל עצמו על ידי שיסיח את זעם ההמונים ויסיט אותו לעבר היהודים.31 באותם ימים של רדיפות המחתרת הציונית בשלהי 1949 הדביקה תחושת הרדיפה את הכול כולל קומוניסטים שגילו כי אין חברותם במפלגה מפלט מיהדותם, בייחוד אחרי תלייתם של הפעילים הקומוניסטים היהודים סלמן צדיק וששון שלמה דלאל. רבים מבין הקומוניסטים היהודים נטשו את מפלגתם והצטרפו לתנועה הציונית, ממש כפי שקרה ברוסיה הצארית. רבים הגיעו למסקנה שחלומם לא יוגשם בעיראק ועל כן אין מקומם בארץ זו. היו שעברו יום אחד את הגבול לאיראן בדרכם לישראל.32 הם עשו זאת הן משום שהיה זה המוצא היחיד עבורם, שכן אף מדינה אחרת לא היתה מוכנה לקבלם, והן משום שהקומוניסטים היו בסופו של דבר יהודים ובשעת מבחן והכרעה בין היות יהודי להיות ערבי הכריעה יהדותם.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
