| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
את התקופה האחרונה שלפני היציאה מעיראק ואת הנסיבות שהביאו את היהודים להחליט לעזבה כמו גם את הווי חייהם, אמונותיהם, מנהגיהם והיחסים האנושים, הידידותיים, שנרקמו בין יהודים רבים לשכניהם המוסלמים והנוצרים, וכן את צער הפרידה מעיראק היטיב לתאר סמיר נקאש מנקודת מבטו של ילד על סף ההתבגרות בסיפוריו הכתובים בניב היהודי-העיראקי. בסיפורו 'אנא והאולא ואל-פצאם' (אני והם והאמביוולנטיות) מיטיב נקאש לתאר את האמביוולנטיות, את ההתפתחויות והתחושות שהביאו את היהודים להכרה בכורח להירשם ליציאה לישראל ולעזוב את עיראק לעומת החשש מהבלתי נודע, הפרידה מהחברים לפני הניתוק הסופי מעיראק שהוא מתארו כצעד קשה וכניתוק סופי כמוות. ראשיתו של התהליך ערב ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. נקאש מתאר את תחושת השמחה והגאווה של אביו על הכרזת הקמת המדינה ליהודים ואת השתאותו כילד למראה החיילים אשר נשלחו לשמור על השכונה מחשש התנפלות אפשרית על היהודים. תחושות אלה מתמצות בדו שיח שבין האב לבנו:
נקאש מתאר את ההתפתחויות וההתרחשויות שאירעו במשך כשנה ומחצה והביאו לבסוף להחלטה להירשם לעלייה לישראל. מעל לכול אווירת השנאה ברחוב, האלימות וההתנכלויות ליהודים ששיאן בהטלת כמה פצצות על מוסדות יהודיים ובית כנסת. בעקבות תחושת אי הביטחון והאווירה מתאר הילד כיצד התאספו הוריו ובני משפחה והחליטו כשדמעות בעיניהם: 'אין ברירה, עלינו לוותר על הנתינות וללכת, לא ייתנו ליהודי לחיות כאן.' וכך יצאו לבית הכנסת מאיר טויק וויתרו על הנתינות.52 וכך הוא מתאר את סינדרום היציאה: בגדאד מתרוקנת מיהודיה שהיו פעם מחצית מתושבי העיר (במציאות היו היהודים ב- 1947 כ- 15% מתושבי העיר, והגזמתו מעידה על בולטותם). בתי הכנסת מתרוקנים מהמתפללים, בתי הספר מהתלמידים ובית החולים מחוליו, וכן המועדונים ובתי הקפה והעצב משתרר. תחושת העזיבה מדבקת. נקאש מתאר כיצד ידידים אשר לא נרשמו לוויתור על הנתינות מצטרפים אף הם: 'היהודים הלכו כולם ואני אוותר לבדי כאן מה אעשה?'53 בספרו נזולה וח'יט אל שיטאן (דיירי משנה וקורי העכביש) מתאר נקאש את חיי היום יום בבית באחד הרבעים העניים בבגדאד שבו גרים יחדיו יהודים ומוסלמים בשנות הארבעים.54 הספר מסיים ביציאה ההמונית של היהודים מעיראק. במידה רבה תיאורי הווי החיים בבית זה הם אלגוריה לחיי היהודים בעיראק. הכול חיים יחד בגלל הדוחק והצפיפות, אולם דווקא בשל כך שומר כל אחד את זהותו בקנאות. בהדרגה פורץ העולם החיצון רווי השנאה לתחומו של העולם הקטן. 'איבה ורצון רע זוכים בכוח והעכביש טווה את רשתו בה נלכדים כולם.' שלוות החיים מופרעת בהפגנות נגד השלטון ונגד הבריטים בעקבות החתימה על חוזה פורטסמות בין שתי המדינות, הוות'בה (התעוררות) של ינואר 1948. עדיין אין מורגשת השנאה ליהודים. זו מתחילה להופיע, כאשר הדי המלחמה בארץ-ישראל נשמעים וכאשר מתחילים לאסוף תרומות לפליטים. וכך מותקף אחד הגיבורים יעקב בידי חבר מוסלמי שהופך אנטישמי ומאשים את היהודים בבגידה במולדת ובתמיכה במדינה היהודית החדשה. אך ידידים מוסלמים הרואים בו אח מגינים עליו. שלוות הבית על דייריו מגיעה לקצה. נקאש מתאר כיצד נקלע יעקב לחובות ונאלץ למכור את חנותו, סעידה נוטשת הבית הבית ואת הדת היהודית ונישאת למוסלמי. צבריה שבעלה פוטר ממשרתו ברכבת בגלל היותו יהודי עוזבת לבית הוריה. נעימה המוסלמית שאוהבת את כולם עוזבת את הבית בגלל מריבה עם בעלה. יש סמליות בשמותיהן של צבריה (סובלנות) ונעימה (אושר) אשר נוטשות את הבית. יותר מכל מסמל הפרק על לולו את מצבם של יהודי בגדאד בתקופה הרת גורל זו. היא הולכת יום אחד לשוק לקנות מתנות יום הולדת לבנה וללא כל סיבה מאבדת את הדרך לביתה בסימטאות בגדאד. רחובות העיר אשר הכירה טוב יותר משבילי כף ידה נעשים זרים לה; העיר מתנכרת לאחת מבנותיה. מאוחר יותר באותו יום מתרחש אסון כשמרודי בנה היחיד של לולו מחליק ונופל לחידקל וטובע. הקבר שעליו עתידה לולו להשתטח עד אחרית ימיה הוא חותם אחד מתוך אלפים שהותירו יהודי בגדאד בתולדות העיר. נקאש מתאר בכשרון את האבל המשותף לכולם, מוסלמים ויהודים כאחד. תיאור העזיבה את עיראק הוא משימה קשה, ונקאש הוא סופר טוב מכדי לתאר בפשטנות את האנשים עוזבים את בתיהם וארצם בשמחה. הדיירים עוזבים את הבניין בזה אחר זה, אולם הם קשורים למראות, לצבעים, לריחות ולטעמים. הם מתקשים לעזוב ונאחזים בכל קש: ספר התה הנלגם עם חברים, הטעם האלוהי של מי החידקל, הפיתה העיראקית הטרייה וגם הריחות הבלתי נעימים ההופכים חלק בלתי נפרד מהאנשים. טקס חשוב הוא הפרדה מהמתים. יעקב הולך לקרוא תילה על קבר אביו שנפטר עשרים שנה קודם לכן, ונדמה לו שאלפי מתים מאזינים והוא מבקש להיפרד מכל אחד בלחיצת יד. ולולו מדליקה נרות על קבר בנה. היהודים יוצאים לארץ רחוקה, הבית נותר נטוש והשכנות המוסלמיות מצרות על כך שהיהודים הללו הלכו לבלי שוב. כמו נקאש גם יצחק בר-משה מתאר את צער הפרדה: היהודים יצאו מעיראק, משום שחשו כי אין להם עתיד בארץ זו אך הותירו מאחוריהם חלק גדול מעברם, זיכרונות, ידידים ושכנים עיראקים, את קברות אבותיהם וצער על אבדן קהילה מיוחדת זו שהיתה חלק בלתי נפרד מהחברה העיראקית ותרמה לה רבות. המוטיב של בגדאד המתרוקנת מיהודיה חוזר הרבה בתיאוריו של בר-משה. בימים האחרונים לשהותו בעיראק היה מהלך בשכונות היהודיות העתיקות, בבתי הכנסת רוויי הזיכרונות וההיסטוריה ושואל את עצמו, כמה דורות ישבו יהודים בפינות אלה וחלמו והתרבו ומתו? בראותו את היהודים מתהלכים נושאי מזוודות הוא שואל: "כלום ידעו מזוודות העור או העץ או הלביד, כי אשר הן נושאות בחובן יקר מאותם חצים קלי משקל וקלי ערך – הן נושאות בתוכן את ההיסטוריה. 'קשה היה להשלים עם כך שקהילה שלמה הולכת ונעקרת. הוא מבקר בבתי הכנסת ובבתי הספר ושואל מה יהיה גורל מוסדות אלה, מי יטפחם.55 בר-משה מתחיל לחוש גם הוא זר בעיר הולדתו. עיראק התחילה להתרוקן מאנשים שהכיר או שהכירוהו, יהודים וערבים כאחד. חלקם המריא ונסע, אחרים מרצים עונש מאסר ממושך בבית הכלא, כולם התפזרו לארבע קצוות תבל. העיר נעשית זרה לפתע.
בגדאד שוקקת יהודים שהגיעו מערי השדה, ובתי ספר נטושים משמשים להם מקלט. פליטים פלסטינים שהגיעו זה מקרוב מתהלכים ברחובות מוכי תדהמה, ובתי היהודים שהתרוקנו משמשים להם מקלט. הוא מפסיק בהדרגה את ביקוריו אצל חבריו, אורז חבילות של ספרים ותקליטים ומחלקים בין ידידים בני הארץ שיישארו לאחר צאת היהודים. הללו אינם שואלים לסיבת הדבר, הם מבינים הכול.56 אף שיהודי עיראק יצאו מתוך תחושה של רדיפות וניכור החברה העיראקית אליהם הם מתארים וזוכרים מקרים של יחס אנושי וחם מצד עיראקים, האדם הפשוט, ידידים ושכנים. סלמאן דרוויש מציין לזכותו של האדם הפשוט העיראקי, שאף שראה את שיירות המכוניות יוצאות עמוסות יהודים לשדה התעופה ואף שידע שיעדם הוא ישראל ואולי אף יצטרפו לצבא ויילחמו בהם, לא היו מקרים של פצצות, זריקת אבנים וקללות.57 שלום דרוויש זוכר לטובה אותם עיראקים שהזהירוהו מפני מעקב הבולשת אחריו. בר-משה ונקאש מתארים מקרים של פרדה מרגשת בדמעות וחיבוקים משכנים, מכרים ומשרתים.58 זרם היציאה היה כה גדול ומקיף עד כי לא נשאלה השאלה מדוע יוצאים אלא מדוע נשארים. כדבריו של בר-משה:
אשר לנשארים, אלו היו קומץ אנשים או משפחות שלכל אחד מהם סיבות מסיבות שונות להישאר: סוחרים שלא רצו לחסל את עסקיהם בהפסד רב וקיוו לצאת ברכוש גדול; היו שאמרו כאן נולדתי וכאן אמות; והיו שחששו להתחיל חיים חדשים בארץ בלתי מוכרת ובחוסר כול; ואילו הרב ששון ח'צ'ורי נשאר אף על פי שילדיו יצאו לישראל, משום שחש כי עברו העשיר ותפקידו מחייבים אותו להישאר בעיראק.59 גם אותם בני עילית יהודית שחשו עצמם עיראקים בטוחים מפני רדיפות בגלל קשריהם עם השלטון והמשיכו חייהם בעיראק הגיעו למסקנה שנים מאוחר יותר כי אין עוד עתיד לחיים יהודיים בעיראק. רובם עזבו את עיראק במהלך שנות השישים, ובעיראק נותרו כיום כמאתיים יהודים, זקנים ברובם. ביטוי לתחושת האכזבה והטרגדיה שלהם נותן אנוור שאול, המשורר היהודי הבולט ביותר וחסיד האוריינטציה הלאומית העיראקית שהגיע למסקנה כי לא נותר לו אלא לעזוב את עיראק בעקבות תליית יהודים ב- 1969 והבריחה הגדולה שחלה בעקבותיה:
הוא יצא את עיראק ב- 1971 תחילה לבריטניה ומשם לישראל.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
