החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער

מעטים מאוד עמדו על מורכבוּת תפיסת העולם של הרב קוק, ובמובן הזה הוא היה אדם בודד. פתיחותו לתרבות הכללית; אהבתו לחלוץ החילוני; אמונתו כי האלוהי חובק כול; קבלתו את ה"אחר" בסבר פנים יפות; הכשרת מהלכים שאינם הלכתיים; אורך הרוח שגילה לנוכח "ירידות" שהן בסיס ל"עליות"; הרוח החסידית המתונה, הרכה והמפשרת שנשבה ממנו כלפי האנשים שעִמם נפגש - כל אלה יצרו תחושה כי הוא רב מֵקֵל שאינו מקפיד על קוצו של יו"ד. גם מיומניו היו יכולים הקוראים להתרשם כי הוא רב נועז בהיתריו ובפסקי ההלכה שלו. ואולם המציאוּת, כאמור, הייתה מורכבת יותר - היו בה דבר והיפוכו או "אחדות ההפכים".

באופן פרדוקסלי, תורת ארץ-ישראל שפיתח הייתה בעלת אופי שמרני מובהק. שמרנותה נבעה מהאמונה כי חשיפת המבנה הבסיסי, המקורי והנבואי של התורה וההלכה תוביל את הנפש היהודית לחיבור אותנטי עִמן ללא כל מתח קיומי. הוא האמין כי ניתן לגשר בין כל פרטי ההלכה ובין התכלית והרוח של המצווה. לשיטתו, כל פגיעה באחד מפרטי ההלכה היא פגיעה בתמונה הכוללת, האיכותית והרוחנית של המצווה. רק השמירה הקפדנית הזאת מובילה את האדם מישראל לידי הבנה עמוקה של המסגרת הפרטיקולרית של היהדות, ורק הבנה זו מאפשרת את הקשר הפורה עם ההשכלה הכללית והתופעות התרבותיות האחרות המתרחשות באומות העולם. ואולם, מתוך אותו היגיון הדורש קפדנות יתֵרה בכל הנוגע להלכה יצא הרב קוק באותה נשימה באופן חד נגד תופעה שכיחה בעולם החרדי: הפלפול הנעשה ללא תכלית; וטשטוש המהלך הפשוט של דרכי החשיבה התלמודית. מפגשיו במסגרת תפקידו עם רבנים שנקטו את השיטה הזאת גרמו לו חולשה שבעטיה היה זקוק למנוחות צהריים ארוכות. את אסֵפות הרבנים שהתמצו בשיחות של פלפולי הלכה וחידודי לשון הוא תיאר באופן הבא:

חלומות, שאין בהן כעת, לדאבון לבנו, אפילו קסם של יופי [...] בתרדמה עמוקה ישנים הם רועי עמנו, לא מרוע לב כי אם מחולשת נשמה [...] את שולחן האסיפה יעטרו בודאי באיזה חקירה של דבר הלכה, בענין קטן שבקטנים מצד נושאו הפנימי, אלא שיהיה אולי גדול ורחב מצד עומק התחבולות הנדרשות לפתרונה.

הדרך הזאת, טען, הופכת את הדיון, שאמור לעסוק בחיים האמיתיים, ל"מוסר רצוץ מן החיים, של קבלה מגומגמת או של פילוסופיה ישנה, ובזה יגדל עוד היסוד החנקי [המחניק] בהאטמוספירה הרבנית, ומכאוב חדש יולד לציריה הגדולים של כנסת ישראל המתהפכת בחבליה" (אגרות, א, עמ' רמ).

בתקופת ירושלים הלך והתגבש חזונו ההלכתי הארץ-ישראלי. הרב קוק הבהיר לעצמו ביתר שאת, לנוכח העמדה הזאת, מהי הבעיה של העולם החרדי, מהי הבעיה בגלות ומהי הבעיה בתזה החילונית האנטי-הלכתית. במקום הפלפול, לדעתו, יש להחזיר את ההלכה אל מקורותיה הראשוניים. התורה, המשנה והתלמודים הם הספרים הבסיסיים לחשיפתה של ההלכה המתאימה לרוח האומה. בהם קיימים גם ביטויים הקרובים יותר לרוח הנבואה. השליטה בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ההבנה הבהירה של שיטות הראשונים המפרשים אותם, ניפוי העמדות המחמירות ללא צורך וכן סילוק שיטות המקלות ללא בסיס - כל אלה הם דרכו של הפוסק הארץ-ישראלי. רק על בסיס ההלכה הזאת ניתן לקוות שעם ישראל יכיר את חיוניותה של ההלכה לחייו.

לדעתו, תלמידי החכמים בארץ-ישראל הם המתאימים ללימוד פשוט, בהיר ומהיר. ואולם, בשל מצבם הכלכלי הקשה הם אינם מצליחים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. מעֵבר לכך, כניעתם של תלמידי ארץ-ישראל לסטנדרטים הלימודיים של תורת חוץ-לארץ החשוכה היא הרסנית. תלמידי ארץ-ישראל נדרשים לעטות על עצמם אצטלה "של מין יראת שמים". ואולם, למעשה, בשל כך הם רומסים את תורת ארץ-ישראל והופכים "להיות שפופים ושפלים, ועוזבים את חילם, ומחקים את חכמי חו"ל ב"פלפולים נמוכים, הבאים מתוך מחשכים, ובזה באמת כחם של חכמי ארץ ישראל חלוש, מפני שהם [נוצרו] לגדולות מאלה" (שם, עמ' קיג).

העולם החרדי לא רק שלא יכול היה להבין את עולמו הרוחני של הרב קוק אלא חש חרדה - ואף סבל- לנוכח גדולתו ושליטתו בעולם ההלכה. העולם הציוני נמשך לעולמו הרוחני ולכתביו הציוניים. ציונים רבים נשבו בקסם כתיבתו הלא הלכתית, ובחלקהּ האנטי-הלכתי; אולם בד-בבד לא הצליח להבין מדוע אדם כה חופשי היה פוסק כה שמרן, קפדן וחסר מעוף מול בעיות השעה. התמיכה הלא מסויגת בציונות וההקפדה ההלכתית נבעו מאותו מקור, אך למתבונן החיצוני נראו הדברים כסתירה פנימית, כהלוך נפש שעדיין לא הגיע לידי גיבוש.