החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: דת וכפייה

בשנות ה- 20, ככל שהיישוב הציוני הלך וגדל, התברר כי רובו חילוני. הציבור הדתי שקשר את עולמו לציונות הלך ונדחק וביקש פתרונות למצוקתו. אחד הפתרונות הנפוצים - המסעיר את מדינת ישראל עד ימינו - היה יצירת מערכת חקיקה דתית המעגנת את הנורמות ההלכתיות בחקיקה. ניתן אולי להתרשם כי עמדתו של הרב קוק תעודד כפייה זו, אולם קיימת התבטאות מפורשת וחריפה שלו המביעה אי אמון בקיום חוקים דתיים שאינם מלווים באמונה דתית. קיום מצוות, אמר, אינו עניין טכני - הוא נוגע בשורש נשמתו של מקיים המצוות.

בפולמוס חריף שהתנהל ב- 1920 עם ד"ר דב דרכמן מראשון-לציון יצא הרב קוק נגד עמדת הכפייה החד-משמעית שהציג דרכמן. לדעת דרכמן, מנהיגי הציונות מזלזלים בדת. יש להשיב עטרה ליושנה ולשלול כל הפרדה בין דת ומדינה. דרכמן סבר כי הפרדה כזאת אינה דמוקרטית מכיוון שרוב היהודים בארץ רוצים לשמור מצוות. בנוסף, ההפרדה מוטעית מבחינות הסברתית, טקטית ופוליטית והיא בגדר בגידה לאומית שיש בה ממד של מומרוּת. הוא תמך בחיוב הקולקטיב לקיים מצוות גם כאשר מרגישים חובה לקיימן וגם כאשר לא מרגישים חובה כזאת.

הרב קוק יצא הכפייה הטכנית לקיים מצוות, כפי שעולה מדברי דרכמן. הוא סבר כי דבריו הם טעות מבחינות חינוכית ותרבותית. היהדות מעולם לא הבחינה בין מעשה לאמונה. העמדת המצוות על חובת העשייה בלבד, בלי ממד של אמונה וקבלה פנימית, תוביל לכך שכל המהלך הזה יהיה "מוכחש מכל ההכרה הפנימית" (מאמרי הראי"ה, עמ' 42). עד שלא יגיע הציבור להכרה כי נחוץ ונכון לקיים את המצוות, אין לדרוש ממנו או לאלץ אותו לעשות מעשה. "כשישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו, אלא גם ישפילו את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בביטול המעשים בשאט נפש" (שמונה קבצים, מחברת א, פסקה ח). לגישה הזאת היו הצלחות מדי פעם בפעם. לדוגמה, כאחת-עשרה שנים לאחר המסע למושבות קיבל הרב קוק מכתב (מי"ט בטבת תרפ"ה - מכתב שעדיין לא פורסם) מוועד המושבה במרחביה. הוועד רצה להקים בית כנסת במושבה וביקש מהרב קוק בבקשה עזרה כספית של 100 לירות - לשם השלמת הבנייה. הרב קוק האמין אפוא כי שמירת השמיטה, הפרשת המעשרות, בניין בית הכנסת כנדרש, וכן סגירת החנויות, השבתת התנועה והפסקת החליבה בשבת ייעשו בסופו של דבר מתוך רצון פנימי עמוק של העם היושב בציון ולא מתוך כפייה.