| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בשנות השלושים של המאה ה- 20 הייתה המשפחה היהודית משפחה מודרנית טיפוסית, שהסוציולוגים הגדירו כ"משפחה גרעינית". במושג זה התייחסו להורים וילדים כיחידה צרכנית, שחבריה הבוגרים שותפים ביצירת נכסיה. במסגרת יחידה זו התבסס הדימוי העצמי של הגבר וזהותו על פעילותו בזירה החיצונית, דהיינו, בעסקים ובפרנסת המשפחה, וזהותה של האישה על פעילותה בזירה הפנימית, דהיינו, הבית והמשפחה. זהות זו נתקיימה גם כשחלק ניכר מעיסוקה של האישה כבר נקשר לזירה החיצונית. בזירה זו קיימה האישה יחסי שכנות ופעילות בשכונת המגורים, ניהלה משא ומתן עם מורים והורים בבית הספר וכדומה. מכוח תפקידים אלה החזיקה אם המשפחה בשני תפקידים שהיו מנוגדים לכאורה: מצד אחד הייתה סוכנת החִברות אל החברה החיצונית בענייני תרבות, מנהגים, נימוסי התנהגות, השכלה, וכדומה, כלומר סוכנת של שינוי, ומן הצד האחר, בהיותה גם המופקדת על שמירת מנהגי המשפחה, עריכת החגים, שמירת השבת, וכדומה, מילאה תפקיד של סוכנת של המשכיות של ערכי המסורת היהודית.8 בימים כתיקונם הייתה האם מעורבת יותר מהאב בחיי היומיום של הילדים, מודעת לבעיותיהם ופעילה בסיוע לתהליכי הסתגלותם החברתית. האבות שימשו בדרך כלל 'רשות עליונה' בשעות הערב, עם שובם מעבודתם. לעתים תכופות, כך מספרים לנו ספרי הזיכרונות והעדויות, נוצרה מעין ברית בין האם לילדים להסתיר מעינו הקפדנית של האב מעשי שובבות, בעיות עם ילדי השכונה הלא יהודים או צרות דומות. לפני האבות צריך היה להפגין ידענות, התנהגות רציונאלית ואיפוק, ואילו האמהות, שימשו ספוג לעולם הרגשות והכאב של הילדים וסימלו לא אחת את מידת הרחמים והחסד.9 דימויים שונים אלה של ההורים, המשקפים את ההערכה לתפקידים המגדריים בחברה ובמשפחה, היו בעלי משקל של ממש גם במשפחות בורגניות לא יהודיות, ששימשו מודל להתנהגות יהודים שחיו בסביבה לא יהודית. נראה כי הנחתו של שלסינג'ר שנזכרה לעיל, על אודות צופן החרדה של האם היהודייה לילדיה, מסבירה את קיומן של גישות שונות אל עולם הנפש, שהושפעו מהמערכת התרבותית ומהניסיון ההיסטורי היהודי. בראשית השלטון הנאצי בגרמניה, עוד לפני החלת החוקים להרחקת הילדים היהודים מבית הספר, כבר שמעו האמהות היהודיות מפי ילדיהן על התנכלויות של תלמידים ומורים בבית הספר. הן היו הראשונות לחוש את השינוי ביחס השכנים וילדיהם כלפיהן וכלפי ילדיהן, והן שהקדימו לקלוט את אופי ההערות הקולניות והשקטות של הלקוחות בחנות המכולת או של המטיילים בפארק השכונתי. באספות ההורים בבית הספר חוו האמהות את היחס כלפיהן כיהודיות והיטיבו להבין את תלונות ילדיהן. בדרך כלל הקדימו האמהות את האבות בתחושה שנפל דבר, שנוצר מצב חדש שכמותו לא ידעו, ושוב אין לסמוך על הרשויות או על החוק שיגנו עליהם. זאת ועוד, במחצית השנייה של שנות השלושים, החמיר מצב התעסוקה בגרמניה. אנשים נפלטו ממקומות עבודה ותפקיד הנשים, שלקחו חלק בפרנסת המשפחה נעשה מורכב יותר. מראשית ה'אריזציה', בשלהי 1936, הלך וגדל מספר הגברים שנושלו ממקורות פרנסתם. הקושי לספק פרנסה למשפחה והשינוי בחלוקת התפקידים הברורה בין נשים לגברים במסגרת המשפחה, מוססו מרכיב מרכזי של גאוותם העצמית וזהותם הגברית. הגדרת התפקידים הברורה בין נשים לגברים במסגרת המשפחה התערערה, וכך גם גבולות הזהות והשותפות בין בני הזוג.10 הנשים נאלצו לצמצם את ההוצאות על משק הבית ולוותר על שירותי עזרה שהיו רגילות בהם. גם בתנאים אלה המשיכו לדאוג לאווירה נעימה בבית ולשמור עליו כמקלט חם ותומך לילדים, וגם לבן הזוג שהיה נתון במצוקה נפשית. אף שמוקד פעילותן של האם ושל האישה בתוך המשפחה, לכאורה, לא עבר שינוי של ממש ונשאר בזירה הפרטית של הבית, הרי בפועל עברו תפקידיהן מעין אינטנסיפיקציה. הנשים היו צריכות לנווט את חיי המשפחה ביתר רגישות ובזהירות רבה, תוך ניסיון לשמור על שיווי המשקל המשפחתי ועל המעמד היחסי של כל אחד מבני הזוג בתוך הסדר המשפחתי. לנוכח התמורות ביחסים ההדדיים של ההורים וביחסים עם הילדים, משימתן הייתה לשמור על המשכיות. לאחר הפוגרום של ליל הבדולח, ב- 9 בנובמבר 1938, נעצרו במחנות הריכוז כשלושים אלף גברים יהודים ומשפחות רבות נשארו ללא אב. תפקידן של הנשים היה עתה לדאוג לכל צרכי המשפחה. משימה נוספת הייתה השגת אישורי הגירה ואשרות כניסה ליעדי הגירה, שנדרשו כדי לשחרר את בעליהן העצורים. לשם כך פנו שוב ושוב לקונסוליות הזרות של המדינות המיועדות להגירה, והתנסו בסוג פעילות חדש שטרם הכירו בעבר. מאז ה- 9 בנובמבר היה הס"ס כמעט האחראי הבלעדי לגורל היהודים. הפנייה לרשויות הס"ס והגסטאפו היו מלוות בהשפלות והטרדות אין קץ. ההמתנה הייתה בבחינת עבודה סיזיפית. בשנים 1939-1938 נעשה קשה עוד יותר לקבל אשרות כניסה.11 בשלב זה היה ברור לנשים שלא מדובר בהגירה מסודרת של כל בני המשפחה שאותה שקלו בעבר, אלא בניסיון לחלץ את בעליהן ולאפשר להם לברוח אל מחוץ לגבולות גרמניה, ובמקביל, לארגן גם את הצטרפותן לבעליהן עם ילדיהן בעתיד. מכאן ואילך נפל עול פרנסת המשפחה על האישה, וכך גם נטל קבלת ההחלטות הקשות לגבי הילדים. כך למשל, החלטה גורלית בשאלה האם לצרפם ל"קינדר טרנספורט" (שיידון בהמשך הדברים) או לנסיעה לארץ ישראל, הייתה האם צריכה לקבל בעצמה, ללא התייעצות עם בן הזוג העצור.12 במציאות זו נפרמה לא רק המסגרת הכלכלית של המשפחה אלא גם האינטגרציה שאפיינה את המסגרת המשפחתית. גברים רבים לא שבו ממחנות הריכוז. גם במשפחות שבהן הצליחו הגברים לצאת מן הארץ, נשארו נשותיהם ובני משפחותיהם מאחור13 והקשר המשפחתי לא תמיד התאחה. בשנים שלאחר פרוץ המלחמה החמירה המציאות והקצינה לאין שיעור.
לפני שאעבור לתקופת המלחמה במזרח אירופה, אעיר הערות מקדימות אחדות על משפחות של יהודים בפולין בין שתי מלחמות עולם, שם התגוררו ערב פרוץ המלחמה כשלושה מיליון יהודים. התפיסות הפסיכולוגיות הרווחות היום ביחס לחשיבותם של מצבים נפשיים וסיפוקים נפשיים של ילדים והורים, לא אפיינו את החברה האירופית הכללית לפני מלחמת העולם השנייה, וגם לא את החברה היהודית.14 המצב הכלכלי הקשה בפולין גרם ליציאתם של ילדים רבים לעבודה בגיל צעיר. חוק חינוך חובה חינם חל על שש שנות הלימוד הראשונות בלבד. לאחר מכן נשכרו ילדים רבים כשוליות לבעלי מלאכה כדי ללמוד מקצוע, וכדי לצאת מן הבית ולא להוות עוד נטל כלכלי על המשפחה מרובת הילדים. ילדים בני 12 שעבדו מחוץ לבית כדי לסייע בפרנסת המשפחה, היו תופעה מקובלת. בנות צעירות שימשו משרתות בבתים של יהודים אמידים, חיו בתנאים קשים ונוצלו על ידי מעבידיהן. תחרות אוטוביוגרפיות של בני עשרה בפולין, שיזם מכון ייוו"או15 בשנות השלושים, מהוות תיעוד חשוב, אם גם חלקי, על מצבן הקשה של משפחות יהודיות במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם. החיבורים שהשתתפו בתחרות נכתבו בידי בני נוער שהתגוררו בערים בינוניות וקטנות, ולכן הם מייצגים רק את השכבה הכלכלית הנמוכה והחלשה בקרב יהודי פולין. כמו כן, קיווה חלק ניכר מהמשתתפים בתחרות לזכות בפרס הכספי שהובטח למשתתפיו. אך גם בהסתייגויות אלה עדיין ראוי לזכור, שהשכבה שהשתתפה בתחרות היוותה כשליש מן הציבור היהודי בפולין שלפני המלחמה וחשיבותם של החיבורים היא בהיותם מקור מידע בן התקופה, שאחרי החורבן הגדול היה קשה להשגה.16 אחרי החורבן הגדול זכרו ניצולים רבים את משפחותיהם באור אידיאלי. המציאות המשפחתית שלפני השואה נצבעה בצבעי העצב של האובדן. הניצולים, שבחלקם הגדול היו ילדים ובני נוער שאיבדו את משפחותיהם בתקופת המלחמה, התקשו לזכור ולתאר את קשיי היומיום של חייהם. בכל מקרה, גימדו חוויותיהם מתקופת השואה את סבלות העוני והדלות של התקופה הקודמת. לנוכח הכאוס, האלימות והשרירות, ששלטו בחייהם בשנות המלחמה הארוכה, נראו העבודה הקשה והמריבות בין בני משפחה חלק מתופעות של עולם נורמלי. מרכיב נוסף בעיצוב הזיכרון של התקופה נוגע אולי לכך, שחלק ניכר מהניצולים נמנו עם השכבות היותר מבוססות, שהצליחו להחזיק מעמד בגטו עד לגירושים ואף למצוא קשרים בצד הארי ולהסתתר. זיכרונם שימר את תמונת עולמם הפרטי שאבד ופחות את עולמם של בני השכבות החלשות בחברה היהודית. במזרח אירופה היה הכיבוש הגרמני מראשיתו מלווה באלימות קשה. פולנים ויהודים סבלו מזלזול והתעמרות, משרירות לב ומשימוש לרעה בכוח נגדם, בכל אחד מתחומי החיים. בעיני הכובשים הגרמנים היו הפולנים בני אדם נחותים, עבדיהם של האדונים,17 ואילו יהודי מזרח אירופה היו בעיניהם נחותים אף מאחיהם היהודים בגרמניה. לכולם לא היה מקום בסדר החברתי של הרייך בן אלף השנים והם נועדו להיות מחוץ לכל מסגרת חברתית. עריה המרכזיות של פולין, כגון ורשה ולודז', שם היו מרוכזים יהודים רבים, נפגשו קשות בהפצצות ובהפגזות ותושביהן נשארו ללא קורת גג. ההגבלות על תנועת היהודים החלו מיד בשבועות הראשונים של הכיבוש, כמו גם סימונם בטלאי צהוב. שלושת השלבים הראשונים של ההכנות הביורוקרטיות למדיניות כיבוש אלימה כנגד היהודים – סימון, הפרדה, וגזילת הרכוש – הסתיימו במהירות בריכוז וכליאה של רוב יהודי פולין בגטאות.18 ראוי להדגיש, שבשטחי מזרח פולין ובארצות הבלטיות, שעל פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, סופחו בסתיו 1939 לברית המועצות, החל הכיבוש הגרמני רק ביוני 1941, בעקבות ההתקפה על ברית המועצות (מבצע ברברוסה). בשטחים אלו נערכו רציחות המוניות של יהודים בידי האוכלוסייה המקומית. את הרציחות ביצעו קבוצות של לאומנים מקומיים תומכי הנאצים. את מלאכתם השלימו עוצבות המבצע הנאציות (איינזאצגרופה). היהודים עברו במהירות את תהליכי הסימון, הבידוד והריכוז, ונכלאו בגטאות.19 במשך כחצי שנה נרצחו באזורים אלה למעלה ממיליון יהודים. כל הפעולות הללו העמידו את הנשים היהודיות במצב חדש. בראשית הכיבוש הנאצי היו הסכנות שנשקפו לגברים רבות מאלה שנשקפו לנשים: הגברים נחטפו או נשלחו לעבודת כפייה בערים, או למחנות לעבודת כפייה; הם היו מושא לתעלוליהם של חיילים או אנשי ס"ס הגרמנים ולהתעללות של פולנים. עובדים של מעסיקים יהודים, מתחרים בעסקים, וסתם אנשים ששמרו טינה ליהודים, ביטאו את איבתם לגברים, בהם ראו את המושא הראשי לעוינות ולתחרות כלכלית. התקנות של שלטון הכיבוש הנאצי שללו מהיהודים את הרשות לתקן בתי עסק שנפגעו בהפצצות ובהפגזות וגם להעסיק לא יהודים. בטרם חלפו חודשים אחדים מהכיבוש, נשללה בעלותם על עסקיהם. הללו הועברו לגרמנים מקומיים או לפולנים. וכך, בתוך חודשים ספורים חוו יהודי פולין את המהלך האלים שעבר על יהודי גרמניה בשש שנים ולמעלה מזה.20 עלינו לשאול אפוא, כיצד יכלו הנשים לתפקד במשפחה שעברה זעזועים כה רבים ולהסתגל למצב החדש. נשים רבות, שבעליהן גויסו לצבא הפולני ולא שבו, או נשלחו לעבודות כפייה, נשארו לבדן. לעיתים ברחו הבעלים בעידודן של הנשים, שהעריכו כי מצב הגברים יהיה קשה ממצבן. בכל המקרים אבד מקור הפרנסה של המשפחה. נשים רבות נותרו לעמוד בראש משפחה ללא פרנסה, כשהן מטופלות בילדים בגילאים שונים, אשר בצוו השלטון נשללה מהם המסגרת החינוכית. היה עליהן לנהל את חיי היומיום בתנאים קשים ביותר, ליטול על עצמן תפקידים חדשים בבית ופעילות חדשה בתחום הציבורי, בצד הדאגה לבעל שנחטף והניסיונות לשחררו. לכאורה, נראה מצבן של הנשים במזרח אירופה בשנות השלושים דומה למצבן של האמהות בגרמניה לפני המלחמה שתואר לעיל, אך בפועל היה מצבן חמור יותר. המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים במזרח אירופה, המחסור החמור במזון, וריבוי של מגזרים רחבים יותר,כל אלה יצרו מציאות קשה הרבה יותר. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
