הפרידה ליוותה את האמהות היהודיות מאז עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ובאירופה הכבושה. הורים נפרדו מילדיהם ושלחו אותם באלפיהם מן הבית שאמור היה להיות מקום המבטחים, למקום זר ובלתי ידוע. לפני פרוץ המלחמה ובשנה הראשונה של המלחמה נשלחו למעלה מ- 10,000 ילדים באמצעות עליית הנוער לארץ ישראל. הילדים היו צריכים להסתגל לחיי מוסד, בארץ שהייתה זרה להם ואת שפתה לא ידעו. רבים נקלעו למסגרת חינוכית אידיאולוגית שערכיה לא תאמו את ערכי בית הוריהם או את האקלים התרבותי שממנו באו.²⁹

ההורים, שידעו שילדיהם נשלחים למסגרת תובענית, שבה יהיה עליהן לעסוק גם בלימוד וגם בעבודה, דאגו לשלומם של הילדים ולקשיי הסתגלותם הם גם ידעו שהשפעתם על המתרחש מצומצמת ביותר. אנו קוראים את הדברים הבאים במכתבה של שרה קופלר לבתה קלרה, שיצאה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער והייתה בבית צעירות מזרחי:

אני מקווה שיסדרו אותך בעבודה קלה יותר. בנושא הזה מעסיק אותי רבות, אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה. קשה לי להבין שאתן מסודרות בעבודה של כיבוס וגיהוץ במשך שבועות רבים ברציפות. איך אפשר להטיל עבודה קשה כזו על ילדים שעוד לומדים? אל תתרגזי שאני כותבת כך, את אולי תאמרי שאני מגזימה בדאגותיי, אבל את מכירה אותי. הרי את יודעת שזו הדאגה לך, נשמה אהובה שלי.³⁰

בשנת 1939, בעקבות ליל הבדולח, נתנה ממשלת בריטניה את הסכמתה לסייע ליהודי גרמניה. כ- 10,000 ילדים יהודים נשלחו מגרמניה לאנגליה. קבוצה זו מנתה בנים ובנות בגילאי 17-12, וזכתה לכינוי "קינדר טרנספורט". באנגליה, שוכנו מקצת הילדים במחנות ובמוסדות ומקצתם גרו אצל משפחות שלא הכירו. רוב המשפחות הקולטות היו לא יהודיות, הילדים נקלעו לארץ זרה שאת שפתה לא ידעו, ומנהגיה ותרבותה שונים וזרים להם. בשנה הראשונה, עדיין ציפו בכיליון עיניים להצטרפות הוריהם. תקופה זו זכורה לרבים מהם כקשה בחייהם. גם לאחר שפרצה המלחמה, והיה ברור שההורים לא יוכלו להגיע לפני סיומה, היו ימיהם של רבים מהילדים קשים ומלאי געגועים. גם גורלם של ההורים שנותרו מאחור היה קשה מנשוא. על אף שימחתם על הצלת ילדיהם, נותרו ההורים ללא ידיעה מי יקלוט את ילדיהם ולידי אלו משפחות יימסרו. הם דאגו לזהותם של הילדים, וגעגועיהם היו רבים. וכך מתארת בזיכרונותיה מרתה אפל מדורטמונד שבגרמניה, שם כיהן בעלה ארנסט אפל כרב:

משימתי הקשה ביותר הייתה ארגון משלוחי הילדים אל ארצות חוץ – אל ארצות הברית, אל ארץ ישראל, אל אנגליה ואל איטליה. לבי דימה תמיד להיקרע בהיותי עדה להיפרד ילדים מעל הוריהם. אף על פי כן, היו אלה ההורים שפנו אלינו, הפצירו בנו וחילו את פנינו לשלח את ילדיהם מהר ככל האפשר, שכן לא היו מסוגלים עוד לראות את ילדיהם מתייסרים בגין הרדיפות והשנאה. באהבתם הזולתנית נכונו ההורים להקריב את היקר להם ביותר, ובלבד שיינתן לילדיהם לגדול בשלום ובחירות.³¹

ובהמשך היא מספרת על הפרידה של הורים מילדיהם בברלין, בתחנת הרכבת שהובילה אותם אל מחוץ לגבולות גרמניה:

ביום המיועד יצאתי עם קבוצת ילדים יהודים מדורטמונד אל ברלין. ילדים יהודים מכל רחבי גרמניה נועדו להתקבץ שם ולהישלח לארץ ישראל במשלוח גדול... עדיין הייתי מזועזעת מאוד מסצנות הפרידה הטרגיות שהייתי עדה להן בדורטמונד, ושרתה עלי ההרגשה שלא יהיה בי הכוח לשוב ולעמוד במעמד המכאיב הזה. הרציף של בית הנתיבות הברליני הגדול היה גדוש באבות ובאמהות, עד אפס מקום. פרט להורים לא הותר לאיש לצאת אל הרציף... שוב עמדתי על הרציף וראיתי את הרכבת יוצאת לאיטה ומרחפת-חולפת על פני. בלט לעיני כמה דממו הילדים. עתה, בראותם את יקיריהם בפעם האחרונה, כבתה ההתלהבות שבקלסתרי-פניהם הצעירים. הרבה ילדות קטנות, שצחקו אך לפני שעה קלה, שרבבו עכשיו את זרועותיהן מפתח החלון כדי ללחוץ ידי אבא ואמא בפעם האחרונה, וכל אותה השעה זלגו דמעות על לחייהן, ואף ראיתי פני נערים רבים מתעוותים לכדי חיוך מאולץ... הממחטות המתנפנפות נעו זה כבר, ולא היה עוד כל זכר לאוושת הרכבת היוצאת, אך המוני הורים עמדו עדיין מחרישים וקופאים על עומדם ותלו את מבטיהם במקום שבו לא היה עוד דבר... לפתע הגיעה זעקה אל אוזני וראיתי אנשים מתקבצים בריצה. "אישה אחת התעלפה", אמר פלוני. הבהילו רופא, שתיקה בת דקות אחדות עמדה בחלל הרציף בשעה שהרופא בדק את המסכנה. כעבור שעה קלה חלף לחשוש ספקני על פני ההמון, ולבסוף תפסתי גם אני, שעמדתי בשורה האחרונה: "נפחה את נשמתה", עוד התאזרה ללוות את ילדה עד סוף החיים החדשים ואז דמם ליבה.³²

קשה אף יותר היה מצבם של הורים ששלחו את ילדיהם לארץ ישראל ב'עליה בלתי ליגלית', ואשר סיכוייהם להגיע למחוז חפצם לא היו בטוחים כלל. כך עלה בגורלה של קבוצת ילדים מגרמניה ואוסטריה, שיצאו בדרכם לארץ במסגרת עליית הנוער בקיץ 1939, אך המלחמה שפרצה בעודם בדרך, מנעה מהם מלהמשיך. בדרכם נקלעו לחודשי המתנה ארוכים ביוגוסלביה, בסלובניה ובאיטליה. הקבוצה ידועה בשמה, "ילדי וילה אמה", על שם מקום שהייתם באיטליה. לאחר נפילת מוסוליני וכיבוש איטליה בידי הגרמנים הצליחו מארגניהם, ובראשם יושקו אינדיג, צעיר בן 22, איש השומר הצעיר מיוגוסלביה, להעבירם לשוויץ. אל הארץ המובטחת הגיעו רק לאחר תום המלחמה, והם שבעי נדודים וחרדות. כל מקום אליו הגיעו היה עוד תחנה בדרך בריחתם מציפורני הנאצים ובדרכם לארץ. ההורים נותרו מאחור ובלבם זיכרון שעות הפרידה המאולצת וכבדת הרגשות בגרמניה בקיץ 1939. בשנות נדודיהם של הילדים האלה אבדו הוריהם בפעולות הרצח הגרמני.³³

הדוגמאות שצוינו עד כה, מתארות פרידה מתוכננת של הורים מילדיהם כדי שייצאו למסע הצלתם. אולם גם מנקודת ראותם של הילדים היה מסע זה מלווה בכאב רב, בעגמת נפש ובגעגועים עזים. לא תמיד הבינו הילדים את אילוצי הוריהם וחיכו עד בוש שהוריהם ימלאו את הבטחתם ויצטרפו אליהם. משנכזבה תוחלתם, חשו רבים מהם נבגדים וחוויית הנטישה הייתה לחוויה המעצבת של חייהם. רק בפרספקטיבה של עשרות שנים התפנו הילדים, שנעשו אבות ואמהות בעצמם, להבין את כאבם של הוריהם. רק כהורים וסבים יכולים היו להעלות בדמיונם את כאב הפרידה של אב ואם. רק אז, מעבר למסך הרגשות שנותרו כבדים ומעיקים, הופנמו גם התובנות של נסיבות הצלתם ומשמעות ההקרבה של הוריהם. הילדים שהיו להורים, יכלו להתבונן במבט חדש אל חוויית הפרידה מהוריהם, במבט של חסד וחמלה על הוריהם ועל עצמם גם יחד, ומשהו מהכאב והציפייה שלא התגשמה, התרכך.³⁴

לחלקים נוספים של המאמר:
אמהות בצל השואה: פתיחה
אמהות בצל השואה: המשפחה והאם בצל האיום הנאצי
אמהות בצל השואה: הזנת המשפחה
אמהות בצל השואה: שמירה על הניקיון ועל הבריאות
אמהות בצל השואה: פרידה (פריט זה)
אמהות בצל השואה: הפרידה לאחר פרוץ המלחמה
אמהות בצל השואה: סוף דבר

הערות שוליים: 

29. יואב גלבר, מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933 (ירושלים, 1990), 222-186.
30. חדוה יובל (עורכת), שועה בטרם שואה: מכתבים מיעקב ושרה קופלר ומבתם הלה בווינה אל בתם קלרה חדוה בירושלים 1941-1939, תרגום חדוה יובל (ירושלים, תשנ"ט), 63.
31. מוניקה ריכרץ, (עורכת), אזרחים על תנאי: יהודי גרמניה, פרקי זכרונות 1945-1780, (ירושלים, 1993), 373.
32. שם, 374-373.
33. יעל אורבייטו נידם, "פרשת 'ילדי וילה אמה' בראי הצלת ילדים בתקופת השואה", הקונגרס העולמי ה-12 למדעי היהדות (2001) (בדפוס, 2008), 154-145; חנה ויינר ודליה עופר, פרשת קלאדובו-שאבאץ: מסע ההעפלה שלא הושלם (תל-אביב, 1992), 37-19, 89-86.
34. Sharon Kangisser Cohen, Finding TheirVoice: The Life Stories of Child Survivors of the Holocaust in Israerl, Ph. D. Dissertation, Hebrew University (Jerusalem, 2003)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel