הפרדת הורים מילדיהם, לאחר פרוץ המלחמה, בעיקר במזרח אירופה, הותירה בלב ההורים קרע שלא יאוחה לעולם. רינגלבלום כותב ביומנו:

מקרה מזעזע בילד בן שלוש, בנו של פליט. שוטר זרק את הילד בשעת נסיעה לתוך השלג. האם קפצה [מהעגלה] כדי להציל אותו. השוטר איים עליה באקדחו. האם השיבה כי בלעדי הילד אין טעם לחייה. ואז איים הלה לרצוח את כל היהודים שבעגלה. האם הגיעה לווארשה וכאן יצאה מדעתה.³⁵

ילדים נשלחו אל הבלתי נודע. אל מקומות שאין בהם לא חמלה ולא רחמים. שם, במקומות אלה, סבלו, נוצלו על ידי הסביבה וחיו נתונים לחרדות קשות. אמהות ידעו שגורל ילדיהם אינו ידוע. הן התייסרו מפני קוצר ידן להגן עליהם בעצמן. אמהות רבות התלבטו בשאלת ההוצאה של הילדים מחסותן בגטו. סבינה גלוצרוביץ, אחות בבית החולים היהודי צ'יסטה בוורשה מספרת, שאחרי הגירוש הגדול של קיץ 1942 החליטה להעביר את בתה בת ה- 12 אל הצד הארי של העיר. מבחינתה זו הייתה התלבטות קשה ותקופה ארוכה נמנעה מלעשות זאת:

חשבתי בכל מחיר להציל את בתי גם אם אצטרך להיפרד ממנה. בצד הארי הייתה בת דודה של בעלי... באותו זמן לחמתי כל יום עם בתי כדי לשכנע אותה שעליה לצאת. היא סירבה בתוקף. היא אמרה שהיא לא רוצה להיות יתומה מאושרת לאחר מות הוריה. שכנעתי אותה שאם תצא מן הגטו תוכל להציל אותי מהצד ההוא ואני את בעלי בהמשך... מהקרובים שלי נשאר רק בעלי, כי אמי וחמש אחיות וילדיהם כבר הושמדו. ועכשיו, כדי להציל יצור יקר ביותר בעולמי הפרדתי אותו ממני בעצמי. המחשבה על בתי לא עזבה אותי לרגע. בתנאים אלה המשכתי לעבוד ועשיתי הכול – שטפתי וניקיתי רצפה – כל מי שלא עבד נלקח על ידי הפושעים שהיו פורצים לבית החולים באופן פתאומי.³⁶

אולם משלב מסוים בהתפתחות המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים, ידעו האמהות שהמוות ודאי ולכן היו מוכנות לעשות כמעט כל דבר כדי להציל את ילדיהן. אמהות הניחו את ילדיהן על מפתן מנזרים וכנסיות ועל מפתח בתי מגורים, בתקווה שיימצא להם מושיע ויצילם. אמהות שלחו את ילדיהן כדי שיברחו בכוחות עצמם או ישוטטו בעיר, בתקווה שימצאו את דרכם ולא יישלחו לאבדון.

אסתר לוריא, שנקלעה לגטו קובנה עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, חיה שם עם אחותה ומשפחתה. לוריא מתארת את הניסיונות הנואשים להבריח את הילדים אל מחוץ לגטו ועם זאת את ההתלבטויות הכרוכות בכך:

הייתה אורגניזציה מסובכת בגטו בקשר להברחת ילדים. וכן צריך לציין, שהעזרה ההדדית הייתה כללית. לעזור להוציא ילד – זה היה כאילו תפקיד קדוש, ויהיה זה שוטר יהודי או מי שעמד בתפקיד שיכול היה לעזור, במקרה זה היה עוזר לפי יכולתו, ואפילו מסכן את עצמו. מי שרק הייתה לו האפשרות לשלוח את הילד לאיזה מקום – למכרים, או אפילו לזרים שרצו לקבל אותו בכסף, עשה זאת. אבל כמובן לא לכולם הייתה אפשרות.

במשך הזמן כשהברחת ילדים קיבלה צורה המונית כמעט, התחילו הגרמנים לערוך חיפושים אצל הליטאים ולהכריז על פרסים תמורת כל ילד יהודי שיימסר לגסטאפו. אז הגויים התחילו לפחד ונעשה קשה מאד. אבל היו הרבה הורים, שמטעמים פרינציפיוניים לא רצו למסור את ילדיהם. היו ויכוחים בלי סוף על הנושא הזה בין הורים. אחותי השתייכה לאלה שאמרו, שבשום אופן לא ימסרו את הילדים, שאינם רוצים שהילדים יגדלו בין הגויים ועוד יחונכו להיות שונאי יהודים. אמהות אמרו שהן רוצות למות ביחד עם הילדים, ואם היו מתארים להן את האפשרות שייקחו מהן את הילדים והן תשארנה, אמרו שברגע זה תדרושנה שיהרגו אותן. הצורה הפופולארית בגטו להצלת ילדים הייתה בנית מקומות מחבוא, 'מלינות', כפי שקראו לזה.³⁷

שלום אילתי מתאר בזיכרונותיו את בוקר הפרידה מאמו, שאותה לא זכה עוד לראות:

בעצם לא רציתי לצאת אותו בוקר, להגיח מתוך האפלולית החמימה של אמא וחדרנו היחיד, ולהיערך ליציאה. אך היה הכרח בדבר. הסידורים הושלמו ועתה הכול היה תלוי במעבר המוצלח דרך המשמרות... הדברים התרחשו כה מהר וללא תקלות, עד שהתקשיתי לתפוס את שחלף עלי בהרף הזמן הקצר. לאמתו של דבר גם היום אינני בטוח שעיכלתי את שאירע לי אותו בוקר. אבל למחרת הגיעני מכתבה הראשון של אמי, רשום על פתק מגולגל, לקרוא ולשרוף: "ראיתיך ילדי, מתרחק" – כך כתבה, ולא אשכח זאת – "עולה לבדך אל החוף, חולף על פני משמרות ואנשים בדרכך אל החוף, חולף על פני משמרות ואנשי בדרכך אל החופש. עוד יבוא יום ויעשו סרט על הבריחה המופלאה שלך מן הגטו".
אני שולחתי על ידי אימא, כמשה בתיבה, אל חוף החיים. את סיפורי רוצה אני אפוא להקדיש לאמי. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת חייה שלה לא השכילה להציל אפילו פעם אחת.³⁸

הפרידה העצובה והקשה מכול בין הורים לילדים הייתה דווקא הפרידה למען החיים. פרידה שהכילה גם את ניגודה – את מותו של הקשר המסוכך שבין האם לילדיה. מוטיב כואב זה ליווה את האמהות בשואה, והוביל להיפוכה של ההתנהגות הטבעית. למען הבטחת חיים לבן ולבת נאלצת האם ליזום פרידה מילדיה ולהפסיק להיות הקרובה, השומרת והמסוככת. להיוותר עם הגעגועים הכוססים שאינם מרפים.

ילדים רבים אבדו בדרכים. ברוב המקרים נשארו הילדים ללא הוריהם שנספו. לעתים ניצלו ההורים ללא ילדיהם, ולעתים רחוקות מצאו אב או אם את ילדם והנה הם זרים, שונים, עמוסי רגשות סותרים וקשים. לעיתים, לא הצליחו בני המשפחה לאחות את הקרעים גם לאחר שנים ארוכות, אף על פי שגם ההורים וגם הילדים ידעו את נסיבותיה הטרגיות של הקריעה. נראה, כי במהלך השנים שחלפו, נסדק המרכיב הבסיסי ביותר בקשר שבין ילד להוריו – חומת המגן שאמורים הרים לספק לילדיהם בנוכחותם הפיזית.

הורים מעטים הצליחו לשמור על קשר עם ילדיהם לאחר ניתוקם. רק במקרים ספורים כתבו ההורים מכתב פרידה אחרון לילדיהם. משלוח פתק לילד הנמצא במסתור היה כרוך בסכנת חשיפת מקום המסתור של הילד ובסיכון המשפחה המגוננת. פתק מעין זה יכול היה להסגיר את הילד ואת המשפחה המגוננת. זאת ועוד, פתק מעין זה היה יכול להגביר את געגועיו ולפגום במנגנוני ההגנה שלו,שבאמצעותם ניסה דווקא להדחיק את זיכרון הבית והמשפחה. ובכל מקרה, גם אם שלחו אמהות פתק לילדיהם, סיכוי לקבל מענה, כמעט ולא היה.

לכן מרגש ומרשים כל כך הוא ספר המכתבים שפרסמו מנחם מאיר ופרדריק ריימס, האם העצים פורחים אצלכם? במכתב מ- 10 באוגוסט 1942, ערב גירושה לאושוויץ, כותבת האם המיוסרת:

רק שורות אחדות לפני הנסיעה – אינני יודעת לאן פנינו מועדות, איננו מצטערים כלל שאנו משאירים אתכם מאחור. אתם מוגנים טוב יותר, אולי תשמעו את הכול. היו בריאים. כל טוב ונשיקות מאמכם... מנפרד והיינץ היקרים, היו טובים האחד לשני – אלה דאגותיי.³⁹

לכאורה זהו הביטוי המנוגד ביותר לרגש הטבעי של האם הכותבת, שאינה מצטערת שילדיה נשארים מאחור. אבל למעשה מכתב זה משקף את כברת הדרך הארוכה שעשתה האם מאז גורשה מביתה בהופנהיים שבמדינת באדן בדרום גרמניה למחנה גירס בצרפת, ואחר כך לשורה של מחנות אחרים, עד לגירוש הסופי לאושוויץ. לאחר כשישים שנה ה'ילדים' מספרים:

באחד הימים הודיעו לנו ההורים כי נתנו את הסכמתם לכך שנעזוב את המחנה – עם ילדים אחרים – ונעבור לבית ילדים אי שם בצרפת. הם הסבירו לנו שזה לטובתנו, כי הרי התנאים במחנה היו בלתי נסבלים, וגם נקבל יותר אוכל... איננו זוכרים מה הרגשנו או כיצד הגבנו...
פרד: אני זוכר את אבא עומד ליד המשאית – והוא בוכה ומשביע אותי, המבוגר יותר, להשגיח על אחי הקטן, שטרם מלאו לו תשע שנים.
מנחם: אני זוכר את אבא מרים אותי על המשאית ומסתכל לתוך עיני. כיום אני מנחש שהוא בוודאי אמר לי "היה ילד טוב ושמע בקול אחיך הגדול"... איני זוכר את תווי פניו. אבל אני רואה לנגד עיני עיניים כחולות, גדולות ועצובות. את אמא, שלא הספקנו להיפרד ממנה, כי המשאית לא חיכתה ויצאה לדרכה, אני רואה עומדת על גשר העץ ומנפנפת לנו כאשר המשאית חלפה על פניה.⁴⁰

במכתבה הראשון, מן האחד במארס 1941, כתבה האם לילדיה: "האם הספקתם לראות אותי כאשר המשאית שעליה הייתם חלפה על פני, עמדתי על גזר העץ ונפנפתי לכם לשלום. הכול היה כל כך מהיר".⁴¹

הפרידה מסמלת את המפגש הטרגי שבין תקווה לייאוש שהתרוצצו בקרב הנפרדים ואת התובנות ויכולת השיפוט שהובילו אליו. אך רק מעטים יכולים היו לבצע את האקט הקשה הזה. הסיבות לכך הן שונות, ובדרך כלל לא היו קשורות כלל להחלטה האישית של האם או האב: קשרים, מעמד כלכלי ורכוש שנותר, ולפעמים סתם מזל, היו יכולים להוות גורם מכריע בהחלטה למסור ילדים. אולם מהמקורות השונים עולה, כי מצבם הנפשי ואפשרויות הקיום של ההורים, הם הגורמים המכריעים לצעד כזה.

בתנאי העוני, הרעב, הטרור והתלישות ששררו תחת שלטון הכיבוש הנאצי במזרח ובמערב אירופה, רבים מההורים איבדו את שיקול הדעת ואת כושר ההחלטה. בתהליך אטי וכואב נפגעו ללא תקנה יחסים בין הורים לילדיהם. בכל שנות קיומו של השלטון הנאצי, לפני המלחמה ובשנותיה הארוכות של המלחמה, חדלו הורים לתפקד כהורים. הם לא יכלו למלא את תפקידם גם על פי מערכת המושגים שלהם וגם על פי הדימוי העצמי שלהם. וכך, בצד המעשי ההקרבה של אמהות ואבות להציל את ילדיהם, התרחשו גם מקרים של נטישת ילדים.⁴²

לחלקים נוספים של המאמר:
אמהות בצל השואה: פתיחה
אמהות בצל השואה: המשפחה והאם בצל האיום הנאצי
אמהות בצל השואה: הזנת המשפחה
אמהות בצל השואה: שמירה על הניקיון ועל הבריאות
אמהות בצל השואה: פרידה
אמהות בצל השואה: הפרידה לאחר פרוץ המלחמה (פריט זה)
אמהות בצל השואה: סוף דבר

הערות שוליים:

35. עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, א', ישראל גוטמן, יוסף קרמיש, ישראל שחם (עורכים) (ירושלים, תשנ"ג), 248.
36. עדותה של סבינה גלוצרוביץ, ארכיון יד ושם AR/160. ההדגשה שלי (ד"ע).
37. עדותה של אסתר לוריא, ארכיון יד ושם 03/637.
38. שלום אילתי, לחצות את הנהר (ירושלים, 1999), 12-11.
39. מאיר, מנחם ופרדריק ריימס, האם העצים פורחים אצלכם? (ירושלים, 2001), 103-102.
40. שם, 56.
41. שם, 71.
42. Dalia Ofer and Lenore J. Weitzman (eds.), Women in the Holocaust (New Haven, 1998), 165-143

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel