| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בית הספר "תלמוד תורה", אליו עברתי, נמצא ברחוב וֶליסאריאו בקרבת הכנסיה "אגיאה טריאדה" (השילוש הקדוש) בחלק של העיר, שהיה מכונה בפי תושביה היהודיים "לאס קאמפאניאס" (השדות, החלק שמחוץ לעיר). חלק זה, החדש באופן יחסי, הלך והתפתח עם גידולה והתפשטותה של העיר, והתגוררו בו בני המעמד הבינוני ובני השכבות האמידות. המקום שבו נמצא בית הספר היה רחוק מאוד מסביבת מגורינו, דבר שחייב נסיעה בחשמלית, אמצעי התחבורה העיקרי בעיר באותם הימים. יש להניח, כי ההחלטה של הוריי לשלוח אותי לבית ספר מרוחק זה, על אף היותי כה צעיר, הושפעה מן העובדה שדודי היה מנהלו. ובוודאי הקלה על החלטתם העובדה, כי בנסיעתי אל בית הספר ובחזרתי ממנו ליוותה אותי דודתי ז'אנה (בת שבע), אחותה הצעירה של אימי – בת הזקונים של המשפחה – שלמדה בבית ספר תיכון יהודי צרפתי פרטי באותה הסביבה, כמדומני בית ספר "ליאון גאטֶניו". בבית הספר הזה היה נהוג יום לימודים ארוך. הלימודים היו מתקיימים בכל ימות השבוע, להוציא שבתות (דבר הראוי לציון, לאור העובדה, כי יום א' בשבוע היה יום שבתון חובה ביוון), חגי ישראל והחגים הלאומיים של יוון. בימי החול הרגילים היו הלימודים נמשכים מהשעה שמונה בבוקר עד השעה ארבע אחר הצהריים, בימי שישי ארבע – חמש שעות. בימי הלימוד הארוכים הייתי לוקח עימי דברי אוכל לארוחת הצהריים, בדרך כלל מבושלים. את המאכלים הייתי נושא עימי במערכת של שלושה סירים קטנים בעלי אוזניות, שהוחזקו צמודים זה אל זה על ידי ידית נשיאה, שהושחלה דרך האוזניות. עם הגיעי בבור לבית הספר הייתי מוסר את מערכת הסירונים, על המאכלים שבה, לדודתי לונה (אשתו של דודי חיים, שהתגורר עם משפחתו בקומה העליונה של מבנה בית הספר). דודתי הייתה דואגת לחימום האוכל לקראת ארוחת הצהריים, שאותה אכלתי אצלה ברוב המקרים. את ספרי הלימוד, את המחברות, את מכשירי הכתיבה ואת שאר העזרים, הכלולים בציודו של התלמיד, הייתי נושא בילקוט גב מעור, דבר אשר איפשר לי חופש פעולה מסוים (ידי האחת הייתה "תפוסה" על ידי מערכת כלי האוכל) בכלל, ובעת נסיעתי בחשמלית בפרט. בית הספר "תלמוד תורה", למרות היותו שייך לקהילה היהודית ולמרות שתוכנית הלימודים, הנהוגה בו, הייתה שונה בכמה תחומים מזו של בתי הספר היסודיים הממשלתיים, היה מוכר על ידי מערכת החינוך הממלכתית. בדומה לבתי הספר היסודיים הממשלתיים נמשכו בו הלימודים שש שנים. שפת הלימוד העיקרית הייתה, כמובן, השפה היוונית. מלבד השיעורים, הקשורים בלימוד השפה עצמה, כגון ספרות ודקדוק, ניתנו בשפה זו השיעורים במקצועות הכלליים: היסטוריה, גיאוגרפיה, חשבון והנדסה, ועוד. תוכנית הלימודים שלנו, ייחודיותה הייתה בכך, שכללה גם שיעורים בעברית – במקום שיעורי הדת הנוצרית בבתי הספר הממשלתיים – וכן לימודי השפה הצרפתית. לימודי העברית, שלהם הוקדשו כמה שעות בשבוע, כללו בנוסף לשיעורים בתחום הדת והמסורת- תנ"ך (בעיקר הספרים הסיפוריים: בראשית, שמות, יהושוע ושמואל), תפילות ומנהגים- גם שיעורים בספרות, בדקדוק, בתולדות עם ישראל, בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ועוד. אחד המאפיינים של בית הספר היה ריבוי שיעורי הבית וחובת הלימוד בעל פה. בתחום הראשון – שיעורי בית – יהיה זה חומר לקריאה או ללימוד בעל פה, יהיו אלו עבודות בכתב, בראש ובראשונה כתיבה תמה, שבמסגרתה מילאנו מחברות אין ספור, ללימודי השפה הצרפתית הוקדשו שעות מעטות, שעתיים עד ארבע שעות בשבוע. השיעורים התרכזו אך ורק בלימוד השפה. לצורך זה שימשה לנו סידרה של ספרים בשם "LISONS", שכללו סיפורים קצרים – תמיד מלווים במוסר השכל – ותרגילים בדקדוק, בהבנת המקראה וכדומה. המשטר בבית הספר היה קפדני ביותר. המשמעת נכפתה אם על ידי אישיותם של המורים- שרובם, אגב, היו גברים – ואם על ידי עונשים שונים, לרבות הלקאה בסרגל – לא מכות חזקות – בכפות הידיים ובאצבעות. בכיתות הנמוכות של בית הספר ישבנו בזמן השיעורים, שניים ליד שולחן, כשאצבעות ידינו משולבות. תלמיד, אשר רצה לענות לשאלה של מורה, הרים את זרועו הימנית, כאשר מרפקה נשען על השולחן, והצביע באצבעו. מי שניתנה לו הרשות לענות, קם ממקומו, עמד ליד הספסל והשיב. לעיתים פנה המורה מיוזמתו אל אחד התלמידים והציג לו שאלה, עליה הוא נדרש לענות בקימה. אין צורך לומר, כי בכל מקרה מוטב היה, כי התשובה תיאמר מהר ותישא חן בעיני המורה. האיש ממנו פחדנו יותר מכל בבית הספר היה ה"משגיח", שתפקידו היה לסייע למורים באכיפת המשמעת ובשמירה על השקט בזמן שהתקיימו השיעורים. מצויד בסרגל, אותו הניע קדימה ואחורה בעת הליכתו, כשהוא מחזיק אותו בקצות שתי אצבעות ידו, עבר המשגיח מכיתה לכיתה. בהגיעו אל אחת מהן הוא עמד ליד אחת הדלתות שמאחורי גבם של התלמידים וסקר את מעשיהם. לאחר מכן הוא התגנב אל תוך הכיתה ופסע בשקט בשקט בין שורות הספסלים, כשהוא אורב לתפוס את מישהו מאיתנו בקלקלתו – משוחח עם חברו, או משחק בכלים שלפניו, או סתם מסיח דעתו מן השיעור. בו ברגע עט הוא על קורבנו, ובעומדו לידו הפיל את הסרגל שבידו אל הרצפה (לדבריו הסרגל – מעשה פלא – נשמט מעצמו מידיו, כאשר הוא נמצא ליד תלמיד עבריין, ובכך ניתנה לו, למשגיח, האות מי היה התלמיד שסרח). רעש הסרגל הנופל, שתמיד בא אלינו בהפתעה, היה מקפיץ את כולנו ממקומנו ומעורר את פחדנו. וככל שהרעש היה קרוב יותר לתלמיד, כן גברו פחדו, כי הרי רבו במקרה זה סיכוייו להיות המועמד לספיגת המכות. תוך כדי כך, הרים המשגיח את הסרגל מן הרצפה במהירות הבזק, ובטרם יידע התלמיד הקורבן – וזה היה יכול להיות כל אחד ואחד מאיתנו – מה, מדוע וכיצד, הונחתו על גבו מכות כראות עיניו של המכה. לחלקים נוספים של הפרק:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
