ילדותי ובחרותי בסלוניקי: סלוניקי ותושביה

חיינו כיהודים לא התנהלו בחלל ריק. להכרת הרקע, שבו חיינו, ארחיב את הדיבור על העיר סלוניקי עצמה, מיקומה ואקלימה; על תושביה היווניים ועל אורח חייהם, שללא ספק הושפע רבות מן המיקום והאקלים; על יחסם של אלה אלינו, היהודים; על האווירה הכללית בה; וכן על השינויים בשלטון, שחלו ביוון בילדותי ובבחרותי, כפי שהשתקפו בעיניי.

סלוניקי שוכנת בקצהו הצפוני של מפרץ סלוניקי, בחלקו הצפוני של הים האגאי. בצד דרום מערב, במרחק של כמה עשרות קילומטרים ממנה, מתרומם הר האולימפוס, ההר הכי גבוה של יוון, ששיאיו המושלגים כמעט תמיד והעננים המכסים את פסגותיו, אותם היה אפשר לראות מן העיר בימים בהירים, השפיעו על היוונים הקדמונים במידה כה רבה עד שקבעו בו את משכנם של אליליהם. בצידה הצפון מערבי של העיר משתרע עמק הנהר אקסיוס (המוכר יותר כנהר הוורדר), הנמשך צפונה אל תוככי יוגוסלביה.

אקלים העיר, אקלים ים תיכוני אופייני, מצטיין בקיץ חם וארוך באופן יחסי, כמעט ללא גשמים, ובחורף קר, לעיתים קר מאוד, מלווה תמיד בשלגים וברוחות קרות, שחודרים מצפון דרך עמק הוורדר.

בקיץ נהגו בעלי החנויות לסגור אותן במשך שעות אחר הצהריים המוקדמות, והמנוחה שלאחר ארוחת הצהריים הייתה מנהג נפוץ. בערבים, כדי לפוש מן החום, נהגו התושבים לצאת מן הבתים ולשבת בחצרות בתיהם או אף ברחוב לפני פתחיהם, ולנהל שיחות על דא ועל הא אל תוך הלילה. תוך פיצוח גרעינים, שתיית עראק בקרח או אכילת אבטיח או מלון קר. לעיתים, בעיקר בימי א' של השבוע, היו המונים מטיילים בטיילת שלאורך שפת הים, שבקצה שלה התרומם במלוא גובהו "המגדל הלבן", ורבים רבים ישבו בבתי הקפה, שפרסו כיסאותיהם ושולחנותיהם על המדרכות.

בחורף התנהלו החיים בבתים פנימה. בערבים ובלילות הארוכים והקרים התאספו המשפחות סביב התנורים, המוסקים בעצים או בסוגי פחמי אבן שונים, או סביב המנגל, ותוך כדי ניהול שיחות או קריאה פיצחו גרעינים, או אכלו בוטנים ומיני פירות יבשים או ערמונים מבושלים או קלויים. בדרך כלל נהגו לעלות מוקדם על המשכב.

ככלל, תושבי העיר הנוצריים, היו אנשים מאמינים ופטריוטיים. הם חשבו את עצמם לדמוקרטים, לממשיכי המסורת הדמוקרטית של אתונה הקדומה. ואולם, לדעתי על כל פנים, הם היו רחוקים מהיות ליבראליים וסובלניים.

הנוצרים תושבי העיר, כמוהם כשאר תושבי יוון, השתייכו ברובם המכריע – וכך גם היום – לכנסייה היוונית אורתודוכסית. הציבור הרחב, בראשו הנשים, הצטיין באדיקותו. הכנסיות, שבהן הם הרבו לבקר, וכן הכמורה, השפיעו עליו רבות. במסופר בכתבי קודשיהם על יחס היהודים אל ישו ועל חלקם במותו, התקבל אצל רבים מהם כפשוטו וקבע את רגשותיהם כלפינו. העוינות גדלה בימי הפסחא, שבהם התגוללה בפניהם פרשת ייסוריו ותלייתו של מייסד דתם. בזמן שהתקיימו התהלוכות הדתיות רבות המשתתפים, הקשורות בחגם הנזכר, מוטב היה ליהודי שלא יימצא בקרבת מקום.

מתן כבוד לדגל ולשאר הסמלים הלאומיים היה מאוד מפותח. כך, למשל, המוני האנשים שטיילו בימי א' של השבוע בטיילת בת כמה הקילומטרים שלאורך שפת הים, עמדו על מקומם ללא ניע ויישרו את גופם בעת הורדת הדגל מראש התורן אשר במרומי "המגדל הלבן". ובמקרים אחרים, כאשר עבר ברחובות העיר מצעד של חיילים, שבראשו נישא דגל הלאום עם הדמות של קדוש העיר, לא היה איש שלא עמד דום, הסיר את כובעו – אם חבש כובע – וקד קידה.

היוונים שנאו שנאה חולנית את הבולגרים – אפשר לומר, כי ינקו אותה עם חלב אימם, ואת הטורקים, אוליי את האחרונים קצת פחות מן הראשונים. בנו, היהודים, ראו במקרה הטוב, גורם זר, אף כי נשאנו בכל החובות, ביניהם החובה לשרת בצבא.

הגורם הלאומי וגורם הדת היה להם חלק עיקרי ביצירת סטריאוטיפ לא חיובי של יהודי ובנטיות האנטישמיות, אשר קיננו בלב מרבית היוונים, לעיתים אף מבלי שיהיו מודעים לכך בעצמם. הוכחה לעניין הסטריאוטיפ, שהייתי לא פעם עד לו, הייתה האמירה ששמעתי מפי חברים ומכרים נוצרים, שאני בטוח שלא נתנו את הדעת על מה שמסתתר מאחוריה, לאמור: "אתה לא דומה ליהודים האחרים".

הגידוף שהרבו להשתמש בו כלפי היהודים היה "ציפוטיס", מילת גנאי טורקית במקורה, שפירושה – קמצן.

תופעות גלויות של אנטישמיות באו לידי ביטוי מוחשי פעם אחר פעם, והשלטונות לא תמיד נקטו צעדים בזמן, כדי לבלום אותן, אם בכלל. נמצאו עיתונים, אשר הטיפו בגלוי נגד היהודים, כשהם פורטים אם על הרגשות הדתיים (היהודים הרגו את ישו) ואם על הלאומיים (היהודים הם אויבי האומה היוונית), והסיתו למעשי אלימות נגדם.

הארגון שהוביל את המסע ואת התעמולה האנטישמיים באותם ימים היה ה- E.E.E. (שלושה אֶפסילון), ארגון לאומני שנודע לשמצה.

סידרה של התפרצויות אנטישמיות הייתה בקיץ של 1931. תחילתה הייתה הסתה פרועה באמצעות העיתונות האנטישמית המסורתית ובאמצעות מודעות, שהודבקו במקומות שונים בעיר, וקראו לגרש את היהודים ממנה; המשכה – הכאת יהודים, התנפלות על חנויות ומועדונים אחדים ובזיזתם, סימון שיטתי של הבתים, אשר בבעלות יהודים, ועוד מעשים כאלה; וסופה – התנכלות שיטתית ומאורגנת של פורעים לשכונות היהודיות, פציעת יהודים ושריפת בתים.

היטב חרותה בזיכרוני החרדה, אשר אחזה ביהודי הרחוב שלנו, כאשר התגלו על קירות הבתים ועל דלתותיהם הסימונים, שנצבעו על ידי הבריונים האנטישמיים. הבחורים היהודיים של השכונה קיימו משמרות במשך כמה לילות, כדי לקדם את פניה של כל רעה.

החמור באירועים היה ההתנפלות של המון יווני פורע, שמנה אלפיים איש בערך – שהיה מורכב ברובו מפליטים מאסיה הקטנה – על אחת השכונות היהודיות, שכונת קמפבל. על אף העובדה שנכח במקום כוח משטרה, עלה בידי המתנפלים לשרוף עשרות בתים, ביניהם את בית הכנסת ואת בית הספר של השכונה, להכות מכות נמרצות יהודים רבים ולפצוע כעשרים מהם. המקרה גרם זעזוע עמוק ליהודי העיר.

ההתפרצויות והעשייה האנטישמית בכללותה ינקו את השראתן וקיבלו עידוד לא רק מפעילותם הבוטה והגלויה לעין כל של היסודות שונאי היהודים במוצהר או מזו המעודנת יותר והגלויה פחות של גורמים מוסדיים בעלי השפעה רבה, ביניהם תנועות ומפלגות שבראשן עמדו אישים, שנמנו עם מעצבי דעת הקהל של שכבות רחבות של האוכלוסיה. פעילות זו נתמכה בעקיפין גם על ידי הממשלות היווניות השונות. אלו הצהירו אמנם מדי פעם בפעם, כי הן מתנגדות לאנטישמיות, מגנות אותה ופועלות נגדה, אך למעשה – וזאת מרגע שבאה העיר תחת שלטון יוון בשנת 1912 – הן נקטו מדיניות שנועדה להצר את צעדיהם של יהודיה ואף לפגוע בכל יסוד, אשר הקנה להם כוח ויתרון, ביניהם: היותם חלק הארי של אוכלוסייתה, שליטתם בכלכלתה, השפעתם הגדולה על כל תחומי חייה והצביון המיוחד אשר הטביעו עליה על ידי ייחודם התרבותי והדתי.

יהיה זה מיותר לומר, כי לא היה כל סיכוי, שיהודי העיר יוכלו לעמוד מול פעולותיו, אפשר לומר מזימותיו, של השלטון, שנעשו בתחכום רב, כדי למנוע תגובות מצדדים שונים, בין היתר מצד יהדות העולם וממשלות זרות.

כתוצאה מצטברת של המעשים שסיפרתי, ושל אלה שאתאר בהמשך, התגבשה החלטה בליבם של יהודים רבים לעזוב את העיר וגם את יוון. ואכן, בשנות השלושים, יהודים במספרים ניכרים היגרו לארצות הברית, לארצות מערב אירופה, במיוחד לצרפת, ולארץ-ישראל.

כיבוש סלוניקי על ידי היוונים, ניתן לראותו כציון דרך חשוב וגורלי בחיי היהודים בה, כנקודה שבה החלה ירידתה של הקהילה, שהסתיימה בהכחדתה בזמן הכיבוש הנאצי פחות מדור אחד לאחר מכן.

על השינוי הדמוגרפי, שהתהווה בעיר ובסביבתה עם בואו של זרם הפליטים היווניים, שגורשו מטורקיה בשנת 1923, שביטויו היה הפיכת היהודים שחיו בהן מרוב למיעוט, עמדתי קודם לכן. אך עוד בטרם התרחש הדבר התערבה יד הגורל, אשר הסתייעה ככל הנראה במעשה ידי אדם, כדי לפגוע במוקדי הכוח האחרים של הקהילה. ביום שבת, ה- 18 באוגוסט 1917, פרצה דליקה בעיר, אשר התפשטה חיש מהר והקיפה חלקים עצומים שלה. אלפי מבנים נשרפו, מעל לרבבת משפחות, עשרות אלפי נפשות- רובם הגדול יהודים – נשארו ללא קורת גג וירדו מנכסיהם בתוך שעות אחדות (כדי לשכנם נבנו אז בפאתי העיר בתרומת גורמים שונים – ביניהם גם בין לאומיים – שכונות של אוהלים, פחונים וצריפים, שהיו לשכונות עוני). האסון היה עצום. מה שנפגע היה לא רק הרכוש הפרטי והקהילתי, אלא גם נכסי התרבות, ומעל לכל אותו צביון מיוחד, שהזכרתי. הממשלה היוונית ניצלה את ההזדמנות שנקרתה לידיה והוציאה צו הפקעה על כל האזורים, שנפגעו על ידי הדליקה, בנַמקה זאת בצורך בהכנת תוכנית מתאר כוללת לשיקום האזורים ההם. הניזוקים העיקריים מן הצו היו, ללא כל ספק היהודים.

אירוע נוסף, שהשלכותיו על החיים היהודיים של העיר היו גורליים לא פחות, היה הצו הממשלתי, אשר פורסם בשנת 1924, שקבע את יום א' של השבוע כיום מנוחה חובה. בעלי העסקים היהודיים למיניהם – בעלי בתי מסחר, חנוונים, רוכלים ואחרים – כמו גם בעלי מקצועות הצווארון הלבן, אשר לאחר פרסום הצו המשיכו לסגור את עסקיהם גם ביום השבת, לא יכלו להמשיך בכך במשך זמן רב. זאת מכיוון שהדבר גרם להם לאובדן לקוחות והעמידם במצב נחות מול מתחריהם היוונים הנוצרים, הרוב ביניהם פליטים שזה מקרוב באו, שהתגלו כבעלי יוזמה ותושייה רבה בתחום המסחר והמלאכה. לאט לאט, מעט פה מעט שם, נאלצו בעלי העסקים היהודיים, שניצבו בפני הסכנה של התמוטטות עסקיהם, להפעיל אותם בשבת. מול מציאות זאת לא עמד לרבני העיר הכוח להשפיע על צאן מרעיתם להימנע מחילול השבת והתופעה הלכה והתרחבה. בשנה שלפני סיימי את בית הספר היסודי התחיל גם אבי לצאת לעבודתו בימי שבת, למגינת ליבו הגדולה, אף כי היה הולך בשעה מאוחרת מן הרגיל.