בניגוד למפנה החריף ממיתון לגאות בשנת 1968, עבר זמן מה עד שהתברר, כי המשק שוב נכנס לתקופה קשה. כך סיכם פרופ' ברונו את אשר אירע במאמר שפירסם בשנת 1989:

"בתום חצי יובל למדינה, שנת 1973 מסמלת נקודת שבר חסרת תקדים בכל נתון שעל פיו תימדד. נעצרה הצמיחה, נכנסנו למשברים חריפים במאזן התשלומים, ומעל הכל התפתח פה תהליך אינפלציוני שלא היה כמותו. אחרי מלחמת יום הכיפורים החלה תקופת כיפורים בתחום הכלכלי, הקרויה לעתים 'העשור האבוד', שהיווה משבר כלכלי וחברתי עמוק בכל מובנה של המילה - במבנה המערכת המישקית וגם בנורמות של התנהגות כלכלית-חברתית" (רבעון לכלכלה, מס' 141, עמ' 90).

מעניין לציין, כי כלל הציבור בתקופה הנסקרת לא היה מודע די הצורך לחומרת המצב, כפי שמתואר במובאה הנ"ל. אחת הסיבות לכך נבעה מן העובדה שגם בשנים אלו המשיכה רמת החיים של רוב האוכלוסיה לעלות, אם כי בקצב איטי יותר מאשר בשנים קודמות. סיבה אחרת היתה התעסוקה המלאה שנתקיימה לאורך התקופה. כאשר העובדים אינם חוששים לאבד את מקום עבודתם, מה להם כי ילינו? לא במקרה נפוצה אז האימרה העממית, כי "המדינה ענייה, אך תושביה עשירים!".

בראשית הסקירה על תקופה זו, שהיתה רבת סתירות פנימיות, ראוי להדגיש שני אירועים, שהטביעו עליה את חותמם - מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט שבא בעקבותיה:

1. קשה להעריך את "המחיר הכלכלי" של המלחמה, כלומר - את נזקיה החומריים. לפי הערכה מתונה, הוא הסתכם בסכום המדהים, השווה לשנת תוצר שלמה. בין הסיבות לכך היה הצורך ברכישת כלי נשק וציוד, שאבדו בימי הקרבות הקשים והממושכים, וכן העובדה, כי חלק ניכר מכוח העבודה היה מגויס במשך חודשים. אולם מעבר למחיר כבד זה, חל שינוי במשקל ההוצאות הבטחוניות. הנטל של תקציב הביטחון הגיע באמצע שנות השבעים לשיא של 30% ויותר מהתוצר, לעומת כ- 20% בתקופה הקודמת. לשם השוואה: תקציב הביטחון ברוב ארצות אירופה לא עלה על 5% מהתוצר שלהן, ובארה"ב הוא קרוב ל- 10%. אומנם, חלק נכבד בנטל הביטחון של ישראל כוסה על ידי מענקים והלוואות של ממשלת ארה"ב, אך גם מה שנותר כמרכיב בתקציב המדינה, צימצם במידה רבה את המקורות הכלכליים הפנויים ובכלל זה את המשאבים לפעילות של המשק האזרחי. כתוצאה מכך, גדל במהירות החוב הלאומי, על שני מרכיביו: החוב החיצוני, בעיקר בשל התייקרות כלי הנשק (בעקבות "מרוץ החימוש"), שנקנו בחו"ל במטבע חוץ; והחוב הפנימי, במטבע מקומי, למימון ההוצאות הרבות בתוך הארץ.


2. משבר הדלק היה גורם חיצוני (אקסוגני), שהשפיע לרעה על רוב מדינות העולם. הוא פרץ במחצית הראשונה של 1973, כאשר מחירי הנפט עלו תוך זמן קצר בתנודות חריפות, וגרמו להעלאה ניכרת בהוצאות הייצור של המדינות המייבאות מוצר חיוני זה. נוסף לכך חלו התייקרויות, אם כי לא באותו שיעור, של חומרי גלם אחרים, דבר שהגביר את הקשיים הכלכליים בעולם. מציאות חדשה זו פגעה במסחר הבין-לאומי והכבידה גם על היצוא הישראלי. לשפל בכלכלה העולמית, בעקבות משבר הדלק, היו, איפוא, השלכות חמורות על המשק הישראלי. אומנם כמה מדינות כמו יפן או פינלנד (שמספר תושביה קרוב לאוכלוסית ישראל) התגברו במהירות על הקשיים שנוצרו בעקבות משבר הנפט, אולם מדינות רבות, כמו הארצות במזרח אירופה, וכן ישראל, לא הצליחו להתאים את מישקן לתנאים החדשים, ועל כן נקלעו למשבר כלכלי קשה.

להלן, כמה נתוני יסוד על ממדי האינפלציה, התוצר, התעסוקה והתקציב: בשנת 1973 הגיעה האינפלציה לכדי 20%; באמצע שנות השבעים היא עלתה ל- 40% בקירוב ובסופו של אותו עשור היא הגיעה ל- 80% בקירוב. באותן שנים עלה התוצר ב- 3% בממוצע שנתי, שפירושו העדר גידול בתוצר לנפש (האוכלוסיה גדלה בשיעור דומה).

תוספת המועסקים נקלטה ברובה הגדול במיגזר הציבורי ובחלקה בענף הבנקאות והפיננסים. במיגזר העסקי(12) (להוציא בנקאות ופיננסים, המהווים חלק ממנו) לא היתה תוספת עובדים משמעותית. עובדה זו מצביעה על חלוקה מעוותת של כוח העבודה, שהיו לה השלכות כלכליות שליליות רבות. במשך שנות השבעים גדל אחוז המועסקים במיגזר הציבורי מ- 20% ל- 30% בקירוב מסך כוח העבודה. גידול בשיעור זה הוא ללא אח ודוגמא בארץ כלשהי או בישראל בעבר. הוא מעיד על "אבטלה סמויה"(13) שהתחזקה במיגזר הציבורי, אבל כאמור, העובדים עצמם לא נפגעו מכך.

יש לציין, כי מלאי ההון לעובד (הציוד והחומרים בהם הוא משתמש) המשיך לעלות גם בתקופה זו. עובדה זו מוסברת בסיבסוד ממשלתי חסר תקדים של השקעות, אשר בפועל הן היוו מענק ממשלתי, ואשר בוצעו בחלקן בתחומים בלתי רווחיים, ויצרו בדרך זו מלאי הון בלתי מנוצל כראוי. כתוצאה מכך הפריון לעובד בשנים אלו היה בירידה, בניגוד מוחלט לשנים קודמות.

ביטוי נוסף להתפתחות השלילית, היה ניפוח התקציב הממשלתי, יחסית לגודל המשק. הוצאות התקציב עלו מ- 40% יחסית לתוצר בסוף שנות השישים, ל- 66% באמצע שנות השבעים! כדי לממן הוצאות גדולות אלו, הגדילה הממשלה מחד - את נטל המסים, ומאידך - את מכירת אגרות החוב שלה לציבור, שהגדילו מאד את החוב הלאומי הפנימי.

תחושתם והתנהגותם של מישקי הבית (המשפחות), למרות המציאות האובייקטיבית הקשה, הונעה גם מעליית ערך הנכסים של חלק ניכר מהם, במיוחד מקרב הוותיקיס. עלייה זו חלה הן על נדל"ן (דירות, קרקעות) והן על הון פיננסי (אגרות חוב, מניות, חסכונות). התעשרות מלאכותית זו נראית תמוהה נוכח התכווצות הפעילות המישקית הריאלית וממדי האינפלציה, והיא מוסברת על ידי מערכת הסדרים ותקנות, שפעלו לטובת הפרטים, בניגוד לצורכי המשק. מערכת זו עודדה גידול הוצאות על צריכה מעל ומעבר לגידול התפוקה.

דוגמא למערכת הסדרים זו היתה מנגנו ן ההצמדות(14), שהגן על הפרטים מפני שינוי מהיר במחירים. שיטה זו אכן הצליחה לגונן עליהם (לא על כולם, ובמיוחד לא על החלשיס), אבל מאידך היא לא המריצה להילחם באינפלציה, כי למראית עין נוטרלו נזקיה.


 

היפר-אינפלציה והתמוטטות מניות הבנקים

משנת 1980 חלה קפיצה בדרגת האינפלציה לרמה של שלוש ספרות: 100% ומעלה לשנה. מכנים אותה אינפלציה דוהרת או "היפר-אינפלציה". הממשלה נקטה בשורת אמצעים כנגדה (ר' להלן) אך ללא הועיל. במציאות מעין זו עיקר המאמצים, הן של הגופים המישקיים והן של המשפחות, הוקדש להתגוננות מפני ההשלכות השליליות של השינויים החריפים והתכופים ברמת המחירים. מובן מאליו, כי בתנאים אלה לא נוצרה אווירה מתאימה לחידוש הצמיחה, ועל כן נמשכה ההידרדרות הכלכלית.

באוקטובר 1983 קרסו בפתאומיות מניות הבנקים, בעקבות כשלונה של "שיטת הוויסות", בה נקטו הנהלות הבנקים במשך שנים ארוכות. לפי שיטה זו תימרנו הנהלות הבנקים את המסחר במניותיהם בבורסה בצורה שהבטיחה עלייה רצופה בערכן. הממשלה נאלצה לקחת על עצמה את הבעלות על הבנקים ואת האחריות למניות שלהם, כדי למנוע את התמוטטותם, שהיתה עלולה לפגוע קשות בכל המערכת הכלכלית של המדינה. התוצאה מכך היתה גידול ניכר בחוב הפנימי של המדינה (בשל התחייבותה למחזיקי מניות הבנקים). הבנקים באופן רשמי היו מולאמים, אך בפועל הם המשיכו להיות מנוהלים לא על ידי המדינה, אלא על ידי הנהלותיהם החדשות (לאחר שההנהלות האחראיות לכישלון הודחו, נתבעו לדין ונמצאו אשמים).

הצירוף של קיפאון ברוב ענפי המשק, אינפלציה דוהרת, משבר הבנקים, הבעיות המחריפות במאזן התשלומים והגרעון בתקציב המדינה - הוליך את הכלכלה למבוי, שנראה ללא מוצא. יחד עם זאת, תהא זו טעות לראות את התקופה כולה ללא נקודות אור. המעניין הוא, כי בתוך מציאות כלכלית קשה זו, היו גם התפתחויות חיוביות, כמו קידום טכנולוגי מרחיק לכת בענף האלקטרוניקה או עלייה משמעותית ברמת ההשכלה. המשק ב- 1984 היה נתון במשבר עמוק, אך עם זאת היה מתקדם יותר בכמה נתונים חשובים מאשר בראשיתה של
תקופה זו (1973).

12. מיגזר עסקי כולל את כל הפירמות הפועלות לשם רווח בכל ענפי המשק: תעשייה, מסחר, חקלאות, תחבורה ותקשורת, בניין, תיירות ושירותי אוכל, שירותים עסקיים ושירותים אישיים (כמו מספרות, מכוני כושר וכדו')
13. אבטלה סמויה נוצרת כאשר חלק מהעובדים אינם תורמים לתפוקה ביחס לעלות החזקתם. העדרותו של חלק זה ממקום עבודתו, כמעט שלא תפגע בתפוקה.
14. הצמדה - מנגנון המיועד לפתור את בעיית שמירת הערך של נכס פיננסי, שכר, השקעות וכו'. השיטה המקובלת היתה לבטא את הערך של הנכס במונחים ריאליים לפי מדד המחירים או הדולר. כך בתחום השכר, מתאימים אותו לעליית המחירים, על ידי "תוספת יוקר", המותאמת לעלייה זו.


לסעיפים אחרים מפרק: "ההתפתחות הכלכלית -סקירה היסטורית"
מבוא
הכלכלה עם קום המדינה
שנים ראשונות: 1951-1941
המדיניות הכלכלית החדשה: 1953-1952 (מיתון ראשון)
צמיחה וגאות: 1965-1954
מיתון שני: 1967-1965
גאות שנייה: 1972-1968
קיפאון ואינפלציה גואה: 1984-1973
טיפול בהלם - הייצוב והצלחתו: 1989-1985
עלייה גדולה, חידוש הצמיחה המהירה וסימני האטה: 1997-1990