מרכז חיי המסחר של ערי הארץ היו השווקים. לירושלים היו שלושה שווקים מרכזיים, שכולם רכושו של אדוני העיר, מלך ירושלים, ואלה נמצאו בפיקוחו של פקיד שכינויו היה ערבי, המחתחסיב, ועוזריו; אך לא כן בעכו. אמנם כמו ירושלים היתה גם עכו עיר מלכותית, אלא שבעיר-נמל זו קמו נוסף על השוק המלכותי כחצי תריסר שווקים עצמאיים של הקומונות הימיות. כמו שלקומונות היו שווקים משלהן ברובעיהן, כך גם למסדרים הצבאיים.

ה"פונדה"

השווקים העירוניים למיניהם נודעו בשם "פונדה". בצורתם היו בדרך-כלל רחבה מוקפת מכל ארבעה עבריה בניינים דוגמת ח'אן אלעמדאן בעכו, או שהיה זה רחוב שמשני צדיו בתים צפופים כמו ח'אן אלאפראנג'י של עכו והבאזארים של השוק המשולש בירושלים. שווקיה של ירושלים זכו לתיאור מקסים ומפורט בחיבור המכונה "על מצבה של ירושלים" משנת 1231 בקירוב. מסתבר כי לעיר היו שלושה ריכוזי שווקים. הראשון, משמאל לשער דוד, הוא שער יפו של ימינו, היה שוק התבואה של עיר. השוק השני נמצא בהצטלבות רחוב דוד ורחוב הר ציון. כאן נמצא הבאזאר המשולש של העיר. באחד משווקיו, "רחוב התבלינים", מכרו פירות, ירקות ותבלינים. בסוף רחוב זה מכרו דגים וברחבה הגדולה שלאחריו גבינה, עופות, ביצים וציפורים. בקרבת הרחבה עמדו דוכנים של צורפים וחלפנים נוצרים-מזרחים ולאטינים ושם גם מכרו הנוצרים-המזרחים לצליינים כפות תמרים שנעשו במהלך הזמן לסמל העולים לרגל לארץ-הקודש. מקום זה סמוך היה לכנסיית מרים הגדולה. במקביל לרחוב התבלינים היה "רחוב הבישול הרע", כינויו בא מריחו הרע של הרחוב שבו מכרו מאכלי בשר לצליינים. לידו ניצב "הרחוב הקמור" ושם מכרו סוחרים נוצרים-מזרחים אריגים וכן נרות שעווה לתאורה ולפולחן. השוק השלישי נמצא בסוף רחוב המקדש, המשך רחוב דוד עד לשער המפואר שבכניסה להר-הבית. היה זה שוק בהמות שבקרבתו נמצאו גם הבורסקאים. ייתכן שבלב איזור ה"פונדה" המלכותי של עכו הצלבנית שכנה לשכת המכס, שאותה תיאר אבן ג'ביר. לדבריו, לפני הכניסה ללשכה היו ספסלי אבן מכוסים שטיחים, שעליהם ישבו פקידי הלשכה הנוצרים, אוחזים קסתות העשויות עץ הבנה ומעוטרות זהב. הם דיברו וכתבו ערבית. הסוחרים חייבים היו להציג לפניהם את כל מטענם לבדיקה, ורק אז הורשו לצאת ולחפש לעצמם מגורים בעיר.

ה"קתנה"

בערי נמל דוגמת עכו או צור היתוסף לשווקים מרכז מסחרי מיוחד, ה"קתנה", רובע הנמל, על-שם השרשרת שסגרה את הכניסה שבין המזחים לנמל מצד הים מדי לילה וכמו כן בעת חרום. ברובע זה נמצאו מחסני סחורות היבוא והיצוא, לשכת המכס ואף מקום "בית-דין השרשרת" שעניינו משפטים הקשורים בספנות, במלחים ובים. ה"קתנה" הכילה בשטחה אף שוק לסחורות שהובאו בדרך הים. קשה להבחין בין סחורות שסחרו בהן ב"קטתנה" לבין אלה שנמצאו בשווקים של הרבעים ונראה כי בשניהם נמצאו אותן סחורות עצמן. במאה השלוש-עשרה ניהל את ה"קטתנה" פקיד שתוארו "באיי" והועסקו בה אף כאתבים יודעי ערבית. אפשר שמנהל ה"קטתנה", שרק פרטים מעטים ידועים עליו, לא היה אלא מנגנון שירשו הצלבנים מקודמיהם המוסלמים ועל כן אפשר להשוותו לזה שקיים היה באותה עת בנמלי מצרים.

מבחינת הפעילות המסחרית מילאו השווקים של ערי הצלבנים, ה"פונדה" וה"קתנה" תפקידים מגוונים ביותר. השווקים של ערי פנים הארץ, כגון ירושלים, שימשו מקום למכירת התוצרת החקלאית של הסביבה, מוצרי המלאכה המקומית ושוק למוצרי יבוא מן המזרח ומן המערב. בערי-הנמל שימשו השווקים גם תחנות חשובות לסחר המערב הבינלאומי הגדול, הן לסחורות מאסיה לאירופה הן לסחורות אירופיות בדרכן לרחבי המזרח התיכון ואף למזרח הרחוק.

מוצרי צריכה ויבוא

כצרכנים נזקקו התושבים של ערי הצלבנים בראש-וראשונה לתוצרת החקלאית של הארץ. המזון הבסיסי של אדוני הארץ הפרנקים היה זה שבו רגילים היו בני אירופה, אם כי הושפעו מן המטבח המקומי. מצרכי המזון העיקריים היו לחם, יין ובשר ולעתים (בעיקר ביום שישי, שבו אסורה לנוצרים אכילת בשר) - דגים. במשך שהותו בעכו בשנים 1254-1250 רכש לעצמו ז'ואנויל, למשל, מדי שנה בשנה ביום הראשון באוקטובר אספקה לחורף. זו כללה : חזירים, כבשים, קמח ויין. למוצרי מזון בסיסיים אלה יש להוסיף קטניות למיניהן, כגון אפונה ושעועית וכן אורז ושומשום, וכן פירות - תפוחי עץ, דובדבנים, תפוזים, לימונים, מלונים, בננות ותמרים. האירופים אכלו בשר חזיר (ונוסעים מוסלמים הדגישו את החזירים המשוטטים בעיר כמו עכו), כבש ובקר; לפעמים נאכל גם בשר גמלים וסוסים, ובשעת חרום אף בשר חמורים. היתה גם צריכה ניכרת לתרנגולות (אלה נזכרות במיוחד כמאכל חולים בבית-החולים של מסדר ההוספיטלרים) וביצים. לשתייה השתמשו ביין, שאותו נהגו למהול במים. כן שתו מיני סירופים עשויים מיצי פירות. בימי הקיץ הלוהטים היו מערבבים משקאות אלה עם שלג, שהיה מובא במיוחד לצורך זה מהרי הלבנון.

תושבי הערים נזקקו אף למוצרי יבוא. אחד החשובים היה בשר חזיר מעושן, ממוצרי היצוא העיקריים של סיציליה המזרחית במאה השתים-עשרה. במאה השלוש-עשרה ייבאו אף מוצרי מזון בסיסיים, כמו שמן, חיטה ובשר מאירופה (בעיקר מדרום איטליה ומסיציליה). היין ששתו היה בעיקרו מקומי, אולם בשווקים נמצאו גם יינות מיובאים מאנטיוכיה ולאודיקאה שבצפון מדינות הצלבנים ואפילו ממסינה, נפולי ומרסיי. ז'ואנויל קנה את מוצרי המזון שלו בסתיו, משום שבמשך החורף, כשפחתה תנועת האוניות מן המערב, היו מחירי המזון עולים, לדבריו. הצלבנים ייבאו מאירופה גם מוצרי תעשייה. ביניהם תפס מקום חשוב הטקסטיל מכל רחבי אירופה ובמיוחד מפלנדריה ומצרפת. כן יובאו נחושת, בדיל, אלמוגים, כספית, כסף, פרוות שועלים ועצי בניין.

מוצרי יצוא

היצוא של ממלכת הצלבנים, שכלל מוצרים חקלאיים ותעשייתיים, הופנה לאירופה וגם למדינות האיזור. לאירופה ייצאה הממלכה הצלבנית מוצרי טקסטיל ובעיקר בדי משי שנארגו בטריפולי, אריגי משי שנארגו בצור ובגדים מאנטיוכיה ; בירות ייצאה אריגי כותנה ומשי. מוצר יצוא חשוב אחר היו חומרי צבע ובשמים, כמו הניל (אינדיגו) שגדל בעמק הירדן. סחורות אחרות היו כלי-זכוכית שמוצאם מצור. בין המוצרים החקלאיים יוצאו לאירופה שמן-זית, שמן-שומשום, יין וסוכר. למדינות השכנות, מצרים למשל, ייצאו סבון, כותנה, מלונים, לימונים, תפוזים, שמן-זית ושמן-שומשום וכן תמרים. מסתבר אפוא כי בתקופה הצלבנית נשאה הארץ את עיניה אף מבחינה כלכלית יותר לאירופה מאשר אל העורף המוסלמי.

הארץ בתור מרכז בסחר הבינלאומי

חלק מן המוצרים שנמכרו בשוקי הערים היה סחורות מעבר בדרכם מן המערב אל המזרח ולהפך. עד למסע-הצלב הראשון פקדו סוחרי המערב שמעוניינים היו בסחורות מן המזרח התיכון ואף מן המזרח הרחוק את קונסטנטינופול או את נמלי מצרים, אלכסנדריה או דמיאט. אולם עם כיבוש ארץ-ישראל, לבנון וסוריה שלחוף הים בידי הצלבנים וייסוד מושבות הקומונות הימיות, החל חלק מן המסחר שבין אסיה-אפריקה ואירופה זורם דרך נמלי הצלבנים. אם כי ערי המטרופולין שעל הנילוס שמרו על מונופולין בסחר עם הודו, חצי-האי ערב ופנים מצרים, הרי היווצרות שווקים גדולים בנמלי עכו וצור וכן בירושלים הפנו חלק מתנועת הסחר הבינלאומי מנמלי מצרים וביזנטיון אל חופי הארץ. מפנה זה אפשר להסבירו על רקע הזכויות והתנאים שמהם נהנו הקומונות בארץ-ישראל הצלבנית. סוחריהן יכלו אמנם להשיג סחורות שנמצאו בשוקי הארץ גם בנמלי ביזנטיון, "ארמניה הקטנה", או מצרים ; אבל בארץ הם נהנו מביטחון שנבע משליטה נוצרית ומפריבילגיות שהפכו לבני הקומונות את נמלי הארץ ואת שווקיה לכעין שווקים חופשיים. לפיכך היתה עכו באמצע המאה השלוש-עשרה יריבתן של קונסטנטינופול ואלכסנדריה. כך הגיעו נמלי הארץ ושווקיה לשיא מעמדם הכלכלי והמסחרי בתקופת מסעי-הצלב. יש משום אירוניה בדבר ששיא זה הושג דווקא בתקופה שבה החל השלב הסופי בהתפרקותה המדינית של הממלכה, במחצית השנייה של המאה השלוש-עשרה.

כתחנת מעבר שימשה עכו הצלבנית שוק עבדים שבו נמכרו שבויי מלחמה וכן עבדים שהביאו סוחרי איטליה משטחי קרים ; אלה נמכרו כאן לסוחרים מוסלמים והגדולה בלקוחות היתה מצרים. זו נזקקה גם לסחורות יבוא מערביות, כגון כסף, עופרת, נחושת, בדיל וכספית, אולם חשיבות מיוחדת היתה ליבוא עצי בניין וברזל שבלעדיהם לא היה אפשר לבנות אוניות או לתקנן. נוסף על כך ייבאה מצרים מן המערב מוצרי מזון כמו שמן, אגוזים ושקדים ומוצרי טקסטיל כמו בדי צמר וכותנה למיניהם. על סוחרי אירופה נאסר מטעם האפיפיורות הסחר עם ארצות האסלאם בכלל וסחר ב"חומרי מלחמה" (כגון עצי בנייה וברזל) בפרט ; בממלכת הצלבנים נאסר קיום קשרי סחר כאלה בעונש תלייה. אולם לא זו בלבד שהאיסור לא נכפה מעולם, אלא שבמאה-השלוש-עשרה הפכה ארץ-ישראל הצלבנית, בגלל אותה החקיקה האפיפיורית, לשער הברחה של סחורות למצרים, ובעיקר "חומרי מלחמה".

נוסף על היותם שער לסחורות אירופיות בדרכן לארצות האסלאם, שימשו נמלי ארץ-ישראל שער לסחורות העורף המוסלמי שנועדו ליצוא לאירופה. על כך מעידה העובדה שסוחרי דמשק ומוצול, למשל, החלו עוד בסוף המאה השתים-עשרה להחזיק סוכנים בערי החוף של ארץ-ישראל. על העובדה שנמלי הארץ שימשו תחנת מעבר בתנועת הסחורות ממזרח למערב מעיד היבוא הגדול של סחורות לארץ ממצרים, שממדיו גדולים מכדי לשמש את תושבי הממלכה הצלבנית בלבד. סחורות אלה, שעברו דרך נמלי הארץ, היו בעיקר תבלינים, בשמים וצבעים.

המטבע

הסחר בממלכה התנהל בכסף. המטבעות שטבעו השליטים הצלבנים של הארץ היו מטבעות זהב, כסף ונחושת. החשוב שבמטבעות היה הביזנטינוס או הבזנט, מטבע הזהב של הממלכה. היה זה מטבע זהב ראשון של העולם הנוצרי-המערבי בימי-הביניים ותפקידו היה להתחרות במקביליו הביזנטיים והמוסלמיים בסחר הבינלאומי הגדול. הביזנטינוס נועד לשמש בעסקות בינלאומיות ובפרעון סכומי כסף גדולים. לצורכי הסחר הזעיר הטביעו מלכי ירושלים מטבעות כסף ונחושת. המובהק במטבעות הכסף היה ה"דניה" או ה"דנריוס" שהוא מקבילו של הדירהם (מיוונית דרכמה) המוסלמי. על דינרי הכסף מן המאה השתים-עשרה טבוע השם של בלדוין (לממלכה הצלבנית היו במאה זו חמישה מלכים בשם זה). משקלם הממוצע היה כ-0.95-0.90 גרם ותכולת הכסף שלהם כ-34.7% ; במאה השלוש-עשרה ירדו משקלם ותכולת הכסף שלהם. נוסף על הדינרים נמצאו במחזור גם מטבעות קטנים כ"אובול" או מחצית הדינר, ומעות קטנות יותר של נחושת.

טביעת מטבעות היתה להלכה מונופולין מלכותי שלא בוטל רשמית מעולם, אולם כבר ערב קרב חטין החלו האצילים בעלי הסניוריות לטבוע מטבעות לעצמם. היו אלה בדרך-כלל מטבעות עשויים נחושת פשוטה. נשתמרו, דרך משל, מטבעות של אדוני יפו ואשקלון, אדוני צידון ובמיוחד אדוני בירות וצור. נוסף על המטבעות שטבעו המלכים והאצילים, עברו מטבעות זרים - הן ביזנטים, הן מוסלמים הן אירופים - לסוחר בשוקי הארץ. בהיותה מרכז צלייני ומרכז מסחרי הובאו לארץ מטבעות מכל קצות המערב והמזרח. בין אלה חשובים מטבעות זהב, כגון ה"נומיסמה" או ה"היפרפרון" הביזנטים, "דירהם" הכסף של האיובים ודינר הזהב הפאטמי. כל אלה סיפקו פרנסה לחלפנים שאפשר היה למוצאם בשוקי הערים. בירושלים נמצא מקום מושבם סמוך להצטלבות רחוב דוד עם רחוב הר ציון, ליד רחוב התבלינים.

מעמדה של ארץ-ישראל בתור מרכז במערכת הסחר הבינלאומי הגיע כאמור לשיאו במחצית השנייה של המאה השלוש-עשרה, בתקופה שבה הביא צמצום השטחים בידי הפרנקים לירידת הכנסותיהם של האצילים, אלה בעלי קרקעות חקלאיות בממלכת הצלבנים, שעליהם רבץ גם עיקר נטל המימון של הגנת הממלכה. ואולם גם אם הנהנים העיקריים מן הסחר הבינלאומי הגדול היו גורמים אקסטרה-טריטוריאליים – הקומונות הימיות - היה בו כדי לפצות את הפרנקים על ירידת הכנסתם מן החקלאות. עובדה שראוי לציינה היא שהמצב המתמיד של הלוחמה הפריע רק לעתים רחוקות לתנועתו הסדירה של המסחר. על עובדה זו עמד אבן ג'ביר בדבריו:

הדבר המופלא יותר מכל הוא שמלחמה מתלקחת לעתים בין שני המחנות. נוצרים ומוסלמים . . . ואילו שיירות מוסלמיות ונוצריות הולכות אנה ואנה ללא הפרעה . . . הנוצרים גובים מס מעבר מן הנוסעים בארצם. למען הביטחון, והסוחרים הנוצרים גם הם משלמים מס מעבר בארץ המוסלמים, למען שלומם. כך יש הבנה ביניהם ומתינות בכל השטחים. אנשי המלחמה עוסקים במלחמתם והאנשים [האזרחים עוסקים] בענייניהם בנחת; ואילו הארץ - למי שמנצח.

לחלקים נוספים של המאמר:
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : הכפר בתקופה הצלבנית
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : העיר הצלבנית
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : השוק והמסחר (פריט זה)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel