תולדוט אתר ההיסטוריה - מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : אסיפות המחאה הראשונות

כבר מראשית ימיו של 'היישוב החדש' נוהלו ענייניו במידה רבה מרחוק, מן הגלות, מבלי שתהיה לבני היישוב אפשרות להביע את דעתם או להיות שותפים בהחלטות. המוסדות הפילנתרופיים היהודים שהיישוב היה תלוי בהם קבעו את מהלכיהם במקום מושבם, ואף לא טרחו תמיד לבשר עליהם ישירות לבני הארץ. החלטת הקורטריון של הטכניון, שנפלה כאמור בברלין, היתה דוגמה מובהקת לכך. אמנם שירות טלגרפי בין פלשתינה לבין אירופה היה קיים כבר זה עשרות בשנים, אך הידיעה על ההחלטה הגיעה לארץ רק ב- 6 בנובמבר 1913, עשרה ימים לאחר שהתקבלה, מעל דפי עיתונים ששוגרו מאירופה.⁴¹

חוסר האונים של בני היישוב להשפיע על צביונו של המוסד היהודי הראשון להשכלה גבוהה בארץ מצא את ביטויו באפיק התגובה היחיד שהיה פתוח לפניהם: אסיפות מחאה. בקרב 'היישוב הישן' היו אסיפות וחרמות אמצעים מקובלים ובדוקים. גם ב'יישוב החדש' מצאנו אסיפות מעין אלו. באביב תרע"ג התכנסו אנשי 'היישוב החדש' בירושלים בבית העם והפגינו כנגד התופעה של חינוך ילדים יהודיים בבתי-הספר של המיסיון. האסיפה, שתוארה בהרחבה מעל דפי 'החרות', נוהלה על-ידי מורים צעירים, כללה מספר לא-קטן של נאומים ובסופה הוחלט על מספר סנקציות כנגד ההורים הממרים. הסנקציות כללו את פרסום שמותיהם של 'הבוגדים', החרמתם ונידוים מן האגודות הלאומיות בארץ. ⁴²גולת הכותרת של המאבק במיסיון היתה פתיחת בית-ספר חדש לנערות שאליו נשלחו 'שבעים ילדות שהיו לפנים בבתי הספר של המיסיון'.⁴³ במלים אחרות, גל המחאה הביא בעקבותיו פעולות של גינוי ופעולה של בניין.

התגובה להחלטת הקורטריון היתה דומה באופיה אך זו היתה תגובה סוערת ביותר שסחפה חוגים רחבים בלמעלה מעשרים יישובים. במכתב-חוזר של הסתדרות המורים תואר הלך הרוחות ביישוב: 'גברה ההתמרמרות בכל מקום, רגש העלבון תקף את כל הארץ והעם העברי היושב בה התאסף לאספות מחאה לעריו ולמושבותיו'.⁴⁴ יוסף אוזורקובסקי, לימים עזריהו, מי שהיה קודמו של לוריא בתפקיד, ושהה באותה עת בברלין, מיהר לשגר לעמיתו איגרת ארוכה, ובה הציע בין היתר כי אגודת המורים תעורר את דעת הקהל כדי לסייע לה במאבק.⁴⁵ עזריהו לא היה מודע להתפתחויות בארץ. הקהל הארץ-ישראלי החל להשמיע את קולו עוד לפני שאגודת המורים קראה לו לעשות כן.

כידוע הראשונים שהזדרזו להתכנס ולדון במצב היו תלמידי הסמינר של עזרה. ביום שישי, ה- 7 בנובמבר, למחרת קבלת הבשורה הרעה, נפגשה חבורה מביניהם במגרש שבשכונת הבוכרים והחליטה לשגר מכתב להנהלת הסמינר. תלמידי הסמינר ביקשו זה זמן-מה להנהיג את כל לימודיהם בשפה העברית. החלטת הקורטריון היוותה עילה והזדמנות לממש את מבוקשם. 'עכשו ידענו שהקהל העברי יעמוד לימיננו', כתבו במכתב להוריהם.⁴⁶ התלמידים קבלו על קשייהם בלימוד המדעים בגרמנית, וביקשו כי גרמנית תילמד כשפה זרה בלבד. המכתב נכתב בנימוס רב, והסמינריסטים הזכירו את דברי מנהלם אפרים כהן בדבר רצונו להתחשב בהם.⁴⁷ למכתב זה התלוותה החלטה של כארבעים תלמידים לפרוש מהסמינר אם לא תיענה דרישתם. התלמידים הודיעו על מעשיהם שנעשו בסתר לאגודת המורים שהתכנסה ימים מספר לאחר מכן בתל-אביב. דבר קיומה של הפגישה הגיע גם לעיתונות היומית: 'החרות' דיווח, אמנם בקיצור, על אסיפה רועשת.⁴⁸

המהומה רק החלה. אזכור ראשון של התארגנות הקהל הירושלמי כנגד החלטת הקורטריון נמצא על דפי 'החרות' מיום ראשון, 9 בנובמבר. היומון הירושלמי הודיע על התכנית לקיים למחרת אסיפת מחאה בבית העם. 'החרות' מנה את כל הארגונים שהוזמנו להשתתף. ואולם קול המחאה הראשון של הציבור הירושלמי עלה יום קודם לכן, ב- 8 בנובמבר, במפגש שהתקיים בבית יבנה, בית כנסת ששימש בית ועד לפעילות משכילית וציונית בירושלים,⁴⁹ ובו דיווח דוד ילין על הקונגרס הציוני האחד-עשר אשר הוא נטל בו חלק. ילין, מראשוני המורים לעברית, אשר היה סגן מנהל בית-המדרש למורים וחש כנראה מחויבות כפולה ומנוגדת: לשפה העברית מחד גיסא ולחברת עזרה מעסיקתו מאידך גיסא, התעלם בנאומו מהנושא הבוער. דוד שוב, מייסד ראש-פינה אשר שימש בעת הזו כגזבר בבצלאל, סטה מתכנית הערב והרים קול מחאה כנגד החלטת הקורטריון. קהל המוזמנים הצטרף ליוזמתו של שוב והוחלט על משלוח מברקי מחאה להנהלת הקורטריון.⁵⁰ הרוחות שסערו במפגש הביאו את כתב 'המוריה' להערכה: 'כנראה שהתפרצות גדולה עומדת להתפרץ'.⁵¹

מי נמנה עם חוגי המשכילים בירושלים? רשימת המוזמנים לאסיפת המחאה הגדולה שהתקיימה ב- 10 בנובמבר מהווה תשובה לשאלה זו. 'החרות' מה אחד-עשר מוסדות וארגונים שונים: הגימנסיה העברית, בצלאל, אגודת הרופאים מדברי עברית, ועד הלשון העברית, אגודת המורים (סניף ירושלים), המכבים הקדמונים, מכבי, תחנת הבריאות על-שם נתן שטראוס, פועלי ציון, הפועל הצעיר והמזרחי. בקשת רחבה זו של מוזמנים היו צעירים סוציאליסטים שזה מקרוב באו ושלומי אמוני ישראל שומרי תורה ומצוות מבני ירושלים. המכנה המשותף לכולם היה הדאגה הכנה לתחיית השפה העברית ולהשלטתה גם בטכניון. היחידים שנעדרו מן המפגש היו אנשי המזרחי, אשר פסחו על שתי הסעיפים. 'מוריה' הזדרז לציין כי הם הוזמנו אך מיאנו להשתתף אף שנתנו הסכמתם העקרונית למאבק.⁵²

בבוקר ה- 10 בנובמבר, ביום התכנסותה של אסיפת המחאה ההמונית המתוכננת הראשונה, יצא 'החרות' בכתבות סוערות. 'התפטרו!' היתה הכותרת הראשית מעל מאמרו של קדיש יהודה סילמן, המורה הירושלמי איש העלייה השנייה.⁵³ מעל דפי 'החרות' הופיעה לראשונה הדרישה כי מורי עזרה בירושלים, שסילמן נקב במפורש בשמותיהם – דוד ילין, רא"מ ליפשיץ, חיים זוטא ואחרים – יתפטרו ועל-ידי כך יביאו לסגירת בתי-הספר, 'וישוטטו בנים ובנות ברחובות, והיה רעב בארץ לדבר ה' ויזדעזע כל עולמו של הקב"ה'. קריאתו מצאה לה תמיכה באסיפה ההמונית שהתכנסה בו ביום בבית העם. סילמן הירושלמי היה אולי הראשון אשר הביע בריש גלי את דעתו כי יש לראות בהחלטת הקורטריון עילה למלחמה לא בטכניון בלבד אלא בחברת עזרה בכללותה.

בסמוך לדבריו של סילמן, שזכו למקום הבולט ביותר בעיתון, הובאה כתבתו של נחום סוקולוב שנכתבה בתגובה להחלטת הקורטריון, ואשר התפרסמה ימים מספר לפני כן מעל דפי 'הצפירה'.⁵⁴ סוקולוב בקריאתו 'מי לעברית – אלינו?' ביקש לעורר את דעת הקהל על מנח שזו 'תצא... ותבטל החלטה זו של יחידים'.

אסיפת העם הראשונה שהתקיימה בבית העם^54* השאירה רושם עז ו'החרות' שדיווח על האירוע בפירוט רק מנה בקהל אלף איש!⁵⁵ שנים-עשר איש נאמו באסיפה הארוכה, והבולט שביניהם הוא אליעזר בן-יהודה. שניים מבין הנואמים היו מורים: ישראל איתן ואביעזר ילין, בנו של דוד ילין שהיה המורה הראשון שהגיש התפטרותו במועד זה. תלמידי הסמינר שיגרו מכתב הזדהות.⁵⁶ הפותח היה הרופא ד"ר אריה שמעוני-מקלר, נציג אגודת הרופאים מדברי עברית בירושלים. מקלר הדגיש כי לאסיפה שתי מגמות: השמעת קול מחאה והצעת אמצעים כדי לקדם את פני הרעה.⁵⁷

דוברים רבים הדגישו כי החלטת הקורטריון היתה פגיעה קשה בגאווה הלאומית של היישוב; זו 'מכה אנושה ומעליבה'. איתן, נציג הסניף הירושלמי של אגודת המורים, ראה בכך 'עלבון ובוז לרגשותיהם ושאיפותיהם היותר יקרות של כל היהודים הלאומיים ושל ארץ ישראל בפרט'. יעקב זרובבל, מאנשי פועלי ציון ומזכיר בית העם, ראה בכך 'מכת לחי', ואילו יוסף אהרונוביץ, עורך 'הפועל הצעיר' ששימש בעת זו מזכיר בבצלאל והרבה לנסוע בין יפו לירושלים, ראה בעלבון של כניעה לתכתיב חברת עזרה משום 'זנות רוחנית'. ביטויים קשים אלה מלמדים על התרגשותם הרבה ועל חריפות תגובותיהם של בני היישוב.

הבנת מהות יחסו של היישוב לשפה העברית היא המפתח להבנת המאבק. ייסוד טכניון יהודי אך לא עברי בארץ-ישראל הוערך כפגיעה חמורה בבתי-הספר העבריים. מורי העלייה הראשונה והשנייה היו סוללי הדרך לחינוך העברי 'אשר תחית התרבות העברית בארץ היא משאת נפשם היותר נשגבה' ואשר ראו בחינוך העברי 'עבודת קודש'. בשפה העברית התגלמה עבור בני 'היישוב החדש' תמצית מאווייהם ליצירת יישות לאומית חדשה. שני הרופאים שבקרב הנואמים, שמעוני-מקלר ואריה בהם, הדגישו כי לשם מימוש החזון בדבר תחיית העם בארץ-ישראל 'דרוש שכל חלק וחלק מהחיים הכלכליים והתרבותיים בארצנו, שכל הפרוצס של חיינו פה, בשלמותו מראשיתו ועד סופו, יהיה בעברית ורק בעברית'. באסיפה זו ובאסיפות שבאו בעקבותיה הציגו כל הדברים את השפה העברית כמוקד האיכות הרוחנית החדשה המתגבשת בארץ-ישראל. את הכרתם היטיב לבטא אהרן דוד גורדון שכתב באותה שנה '... כי תחיית הלשון היא בעצמם יצירת חיים חדשים, חיים עבריים עשירים ועמוקים, מלאים ושלמים'.⁵⁸

זאת ועוד, עבודת החינוך נתפסה על-ידי בני התקופה גם כעבודה מדינית, כעשייה אשר מחזקת את מעמדם המדיני של יהודי הארץ. מחד גיסא העובדה שהמגרש שהטכניון הוקם עליו ניתן על-ידי הקרן הקיימת לישראל חיזקה את התחושה כי המוסד הוא בעל ערך ציוני-מדיני. מאידך גיסא חברת עזרה הואשמה כי בהפצת הגרמנית אין היא אלא שליחה של משרד החוץ הגרמני וכי מטרתה היא לחזק את מדיניות החוץ הגרמנית באזור.⁵⁹ השפה העברית נתפסה אפוא כמאחדת שני היבטים בעלי חשיבות מפליגה – ההיבט התרבותי וההיבט המדיני.

עד אותה שעה ראה היישוב באהדה רבה את פעולותיה של חברת עזרה בשדה החינוך, מאחר שמוסדותיה סייעו להפצת העברית, אך ההחלטה הטרייה הביאה להערכה מחדש. זרובבל הצביע על העובדה שהקורטריון מאן לקבל כל הצעת פשרה והסיק כי 'הם אינם רוצים בפשרות'. הוא הגיע למסקנה כי השיטה של שותפות עם החברות הפילנתרופיות שיחסן לעברית הוא יחס של איפה ואיפה הגיעה לקיצה. איתן ראה בחברת עזרה 'אויב מסתתר' שזה עתה נחשפו צפונותיו. הוא הכיר בחלקה החשוב של החברה בהפצת העברית בארץ עד כה, 'אולם, אין חיים על זכויות העבר'. הוא ראה בתגלית זו בדבר אופיה האמיתי של החברה 'טפה של תנחומים' בעת צרה. חברת עזרה נראתה לו חברה מתבוללת אשר אינה ממלאה אחר דרישות 'החנוך הלאומי השלם'. איתן טען שכל בתי-הספר של החברה אינם מתאימים לדרישות החינוכיות של 'היישוב החדש'. שוב ראה בחברי הקורטריון של עזרה שפגעו בעברית את 'המתיונים המודרנים [אשר] העלו חזיר על המזבח שלנו'. הטכניון המיועד נראה בעיניו 'עגל במרכז הישוב העברי להחטיא את הרבים'. סכנת הטכניון הושוותה לסכנת המיסיון אשר הרבתה להטריד את בני היישוב. אלכסנדר מחברי פועלי ציון, התריע על התקלה שתצא מן הטכניון אם יחנך את הנערים בגרמנית ועל-ידי כך ימנע מהם להשתרש בארץ ויהווה 'קללה קולטורית'.

בסיומה של אסיפת העם הצביעו רוב הנאספים בעד מטרה מוגדרת אחת: להשפיע על חברת עזרה כי תיכנע לתביעת היישוב, תשנה את החלטת הקורטריון ותנהיג את ההוראה העברית בטכניון ובבית-הספר התיכון הסמוך אליו. המתכנסים פנו בקריאה 'לכל הנאמנים לדגל העברי להלחם בכל האמצעים בשביל להכריח את הועד המפקח לבטל את החלטתו'. כדי להשיג מטרה זו הוצע להפגין באסיפות המוניות: 'צריך שבכל פינות ארצנו תסדרנה אספות עם ענקיות, צריך שמדן ועד באר שבע תתחולל סערה של מחאות המוניות אשר הד קולן האדיר יגיע עד ברלינה... עד אשר... יוכרחו למלא את דרישותינו הצודקות'.

המתקהלים היו חדורי אופטימיות בניצחונם. בן-יהודה שלח את ברכתו לחברי הקורטריון הציונים שהתפטרו, והצביע על השינוי הדרמטי שחל ביישוב בשנות העלייה השנייה: 'הם אחרו את השעה! כבר יש דור עברי, כבר יש לנו תינוקות בגנים ובנים ובנות בבתי הספר שהם עבריים! וזה הדור הצעיר המדבר בלשוננו, בו נוכל לבטוח שיעשה את חובתו וישיב את לשוננו על כסא מלכותה גם בטכניקום שלהם'.⁶⁰ הד"ר בהם ביסס את בטחונו על מה שנראה לו כמורשת ההיסטורית של המיעוט המנצח: 'המנצח היה המיעוט שהיה מושך אחריו סוף כל סוף את הרוב'.

ואולם לא רק קריאה לאסיפות מחאה נשמעה בירושלים. המורה איתן, אשר נשא את דבריו לא בשם אגודת המורים בירושלים אלא בשמו 'בתור אחד העברים הלאומיים', קרא למלחמה כוללת: 'הבה נקדישה מלחמה על כל בתי הספר של "עזרה", מלחמה עזה אשר לא תחדל עד רדתם, או עד אשר ימלאו אחר דרישותינו העבריות... שתי דרכים אני רואה במלחמה... אחד: הקמת בתי ספר לאומיים לעומת מוסדות "עזרה". שנים: הכרזת אמור [שביתה^60*] כללי של כל מורי "עזרה" הלאומיים'.

הקמתה של רשת חינוכית עברית חדשה במקום רשת עזרה הוצעה אפוא כבר באסיפת העם הראשונה. איתן הביע בטחון שארגונים לאומיים שונים כחובבי-ציון וההסתדרות לשפה ולתרבות עברית יענו לבקשה לסייע במפעל.

איתן ביקש עוד שמורי עזרה ישבתו מעבודה, וסבר שזהו אמצעי כשר לשעת חירום כדבריו 'אין בודקים בשעת סכנה'. הוא ראה בעיני רוחו את 'בתי הספר נשארים סגורים על מסגר עד אשר תינתן הרשות או הפקודה להורות את כל המקצועות בשפה העברית'. איתן היה מודע היטב להעזה שבהצעתו, אך הוא היה משוכנע בנחיצותה ובהצלחה שתביא בסופו של דבר.

רק אהרונוביץ, איש הפועל הצעיר, התקרב בנאומו באסיפה להצעתו המהפכנית של איתן. גם הוא תבע מן היישוב ליטול על שכמו את עול החינוך, ודרש למנוע מצעירים לאומיים ללמוד וללמד במוסדות עזרה. אהרונוביץ קרא לסמינריסטים ללכת בעקבות השומרים והפועלים המקריבים עצמם על אדמת המולדת: 'אתם תצטרכו להראות את כוחכם לבלתי תת לפתוח את הטכניקום בחיפה, אם לא יהיה עברי, ולו גם יעלה הדבר בנפשותיכם'.

גם אביעזר ילין שדיבר בשם אגודת הספורט 'מכבי', ביקש להלהיט את הרוחות: 'לא מחאות ולא החלטות תועלינה... עלינו לגשת למלחמה!... עלינו להקריב את נפשנו'.

אסיפת המחאה ההמונית הראשונה שהתכנסה בירושלים הציגה קבל עם את כל מניעי המלחמה ואת כל מטרותיה. אמנם בהחלטות שהתקבלו בסיומה של האסיפה לא נזכרו דבריו המהפכניים של איתן, והמאבק כוון כלפי הטכניון ובית-הספר התיכון הסמוך לו בלבד. ואולם דבריו של איתן וקריאות הקרב של אהרונוביץ ואביעזר ילין התנוססו מעל עמודי 'החרות' והגיעו לידיעת כל הציבור הארץ-ישראלי. יתר על כן, ניתן להסיק מכך וממהלך העניינים המהיר לאחר אסיפה זו כי קולם לא היה קול קורא במדבר. ראוי לציין שוב כי כבר עם ראשית המאבק נשמעה הטענה כי הגיעה השעה שהיישוב הארץ-ישראלי יוכיח בגרות ויטול על עצמו את האחריות לחינוך ילדיו.

בדיקתנו המפורטת העלתה כי מיומו הראשון כוון המאבק לשני יעדים: כנגד החלטת הקורטריון וכנגד רשת עזרה.

הערות שוליים:

מכתב-חוזר, עמ' כח; הפועל הצעיר, 14 בנובמבר 1913.
'אסיפה רבת עם בנוגע למיסיון', החרות, 5 במאי 1913, (צ. ב-ן) 'המלחמה במיסיון', שם,8 במאי, 1913.
'ירושלם', שם, 6 במאי 1913.
מכתב-חוזר, עמ' ל.
אוזורקובסקי אל לוריא, 27 באוקטובר 1913, אצ"מ, A23/1.
מכתב שני סמינריסטים להוריהם מיום כ"ג בחשוון תרע"ד, ראה: החרות, 2 בינואר 1914.
המכתב מיום 10 בנובמבר 1913 פורסם על-ידי 'החרות' למעלה מחודש אחרי ששוגר, ראה: החרות, 23 בדצמבר 1913.
'ירושלם', שם, 11 בנובמבר 1913.
א' ופ' גודמן, '"משואת ירושלים" של מיסדר "המכבים הקדמונים"'. קתדרה, 65 (תשרי תשנ"ג), עמ' 92.
'ירושלם', החרות, 10 בנובמבר 1913; מוריה, 12 בנובמבר 1913.
'ירושלם, לשאלת השפה בהטכניקום', מוריה, 10 בנובמבר 1913, שנה 5, גל' 21.
'ירושלם, לשאלת השפה בהטכניקום', שם, שנה 5 גל' 22, 11 בנובמבר 1913; יחס החוגים החרדיים וחוגי המזרחי למלחמת השפות הוא נושא החורג מתחום מאמרנו, וראה: נ' קצבורג, 'המזרחי ומלחמת השפות בתרע"ג-תרע"ד', ניב המדרשיה, כרך י' (תשל"ב-תשל"ג), עמ' קסד-קע; י' קניאל, המשך ותמורה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 210-205.
ק"י סילמן, 'התפטרו!', החרות, 10 בנובמבר 1913. ראה גם: ר' סיוון, 'ק"י סילמן במלחמת השפות', לשוננו לעם, לה, ו (אייר התשמ"ד), עמ' 174-171.
נ' סוקולוב, 'מי לעברית – אלינו', החרות, 10 ו- 11 בנובמבר 1913.
54* בית העם נוסד בירושלים ב- 1907 ע"י שכונת זכרון משה. בסמוך לו היה מגרש גדול ששימש אתר להתקהלות, י' בן-אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים תשל"ט, עמ' 594; ד"נ פריימן, ספר הזכרון הירושלמי, ירושלים תרע"ג, עמ' 48-56; י' פרס, ארץ ישראל וסוריה הדרומית – ספר המסעות, ירושלים תרפ"א, עמ' 131-130.
'ירושלם, אסיפת מחאה בבית העם', החרות, 12, 17 ו- 18 בנובמבר 1913; 'ירושלם', הפועל הצעיר, 14 בנובמבר 1913, הפועל הצעיר העריך כי נכחו 400-300 איש.
'מתנועת המחאה בארץ', האחדות, שנה 5, גל' 5, י"ד בחשוון תרע"ד, עמ' 26
כל הדברים להלן מבוססים על החרות, 17 ו18 בנובמבר 1913.
א"ד גורדון, מבחר כתבים, ירושלים תשמ"ג, עמ' 226-225.
על ההיבט המדיני של המוסד, ראה: [ללא חתימה], 'היעמדו בנסיונם?', האחדות, שנה 5 גל' 5, י"ד בחשוון תרע"ד, עמ' 4-3, וראה גם: מ' אליאב, בחסות ממלכת אוסטריה 1917-1849, ירושלים תשמ"ו, תעודות 189, 191, עמ' 405-404, 410-408, וההפניות שם.
הצפירה, כ"ז במרחשון תרע"ד, רק עיתון זה ו'הפועל הצעיר' הביאו את דבריו של בן-יהודה, ו'החרות' נמנע מכך – האם מקנאת מו"לים? *א' בן-יהודה, 'אמור', מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, א, ירושלים-ברלין אחת"ם [1909], עמ' 276.