תולדוט אתר ההיסטוריה - הקמת גדר הצפון במרד הערבי ושאלת כישלונה : בחינה מחודשת : הקדמה

לבסוף ביקש שנכין כמה מטרים של גדר לדוגמה
ולניסוי בסביבות חיפה והוסיף שייתכן אומנם
שהניסוי יצדיק את חששות המפקפקים בממשלה
אך זה לא ישפיע על החלטתו.

(עדות דוד הכהן, יושב ראש 'סולל בונה',
על דברי טגארט לפני ניסוי הגדר)¹

הקדמה

גדר הצפון הייתה אחד המיזמים הגדולים שבנה שלטון המנדט בארץ-ישראל. הגדר כונתה 'חומת טגארט', על שמו של סר צ'רלס טגארט (Tagart), מומחה אימפריאלי למשטרה וטרור שהגיע לארץ-ישראל במחצית השנייה של המרד הערבי (דצמבר 1937) כדי לייעץ בנושא ארגון מחדש של המשטרה והמלחמה בטרור. ב- 24 בינואר 1938 הגיש טגארט דוח שכלל עשרים ושמונה המלצות, והשלישית שבהן הייתה להקים מערכת גדר בצפון הארץ. הגדר נועדה להוות מכשול בפני הברחות נשק וחבורות מורדים ערביות שנהגו לחצות את הגבול הפרוץ מארץ-ישראל לסוריה כדי להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף בארץ-ישראל.²

טגארט לא היה הראשון שהעלה את רעיון הגדר. רוי ספייסר (Spicer), מפכ"ל המשטרה, הוא שהעלה את הרעיון בסדרת דיונים שקיים הנציב העליון ארתור ווקופ (Wauchope) בחודשים נובמבר-דצמבר 1936, לאחר סיום השלב הראשון של המרד, מתוך הערכה שהמרד יתחדש. ספייסר הציע להקים מערכת שתכלול גדר וכוח מחיל הספר העבר ירדני שיסייר לאורכה.³ ווקופ דחה את רעיון הגדר בטענה שהיא יקרה מדי, ושלא ניתן יהיה להגן עליה כראוי. הוא אישר רעיון אחר – סלילת דרך פטרולים (כביש הצפון)⁴ ובניית תחנות משטרה חדשות לאורכה, ואלה אכן נבנו בחודשים פברואר-אוקטובר 1937. בדיון שנערך בראשית ינואר 1938, לקראת פרסום הדוח של טגארט, התנגד הנציב העליון להמלצתו המחודשת של טגארט למתוח גדר לאורך כביש הצפון, אך הסכים לבסוף לאשר בניית גדר בחלקים הבעייתיים, כפי שהציעה ועדת פיל.⁵ למרות זאת כלל טגארט בדוח הסופי שפרסם את ההמלצה למתוח גדר לכל אורך הכביש והמליץ להוסיף לה גלאים חשמליים. הוא העריך את עלותה ב- 80,000 לא"י. הנציב העליון והפקידות הבכירה, מפקד הצבא ומפכ"ל המשטרה התנגדו להקמתה⁶ בטענה שקל יהיה לחבל בה, ושלא ניתן יהיה להגן עליה בלילה, והעריכו את עלותה ב- 300,000 לא"י.⁷ בשל המחלוקת הוחלט לעשות ניסוי כדי לבחון את עבירות הגדר. לפי עדות דוד הכהן, יושב ראש 'סולל בונה', טגארט טען בפניו ש'ייתכן אומנם שהניסוי יצדיק את חששות המפקפקים בממשלה אך זה לא ישפיע על החלטתו'.⁸ ב- 16 בפברואר עברה כיתה של פלסים מה'מהנדסים המלכותיים' טיפוסים שונים של גדרות, כל אחד בתוך פחות משלוש דקות. אך למרות כישלון הניסוי התעקש טגארט לבנות את הגדר, וזו נבנתה בחודשים מאי-יולי 1938.

מדוע כפה טגארט את דעתו? וכיצד זה הסכימה ממשלת בריטניה להשקיע משאבים יקרים באחד המיזמים הגדולים שבנתה בארץ-ישראל בניגוד לרוב חוות הדעת שקיבלה ולמרות כישלון הניסוי, וזאת בשעה שהייתה נתונה בתקופה קשה כל כך מבחינה כלכלית וצבאית?

המחקרים שעסקו בגדר הצפון לא עסקו בשאלות אלה.⁹ הם תיארו את תהליכי הקמתה בעיקר כרצף עובדות היסטוריות, ובחנו אותם בהקשר המקומי בלבד. טענתי היא שכדי להבין את פרשת הגדר יש לבחון את הפרשה בשלושה הקשרים: האימפריאלי, ההודי והארץ-ישראלי, ולאור שלוש הנחות יסוד. בהקשר האימפריאלי – הגדר הועתקה משיטת הבלוקהאוס בדרום אפריקה; בהקשר ההודי – לטגארט, מפכ"ל כלכותה לשעבר, הייתה 'תפיסת עולם' בנושא המלחמה בטרור והוא העתיק אותה לארץ-ישראל; ובהקשר הארץ-ישראלי – המלצתו של טגארט לבנות את גדר הצפון הייתה אחת מתוך שורת המלצות בדוח כולל לארגון מחדש של המשטרה והמלחמה בטרור, דוח שנכתב על רקע המבצעים הצבאיים שנערכו בארץ-ישראל עם בואו בדצמבר 1937.

לצורך ניתוח הפרשה יש צורך לעסוק בשאלות העולות מן הזיקות שבין שלושת ההקשרים. האם תפיסתו של טגארט כמומחה אימפריאלי עלתה בקנה אחד עם תפיסתם של הנציב העליון והפקידות הבכירה בארץ-ישראל באשר לדיכוי המרד הערבי? מה היה היחס בין תפיסותיו של טגארט לבין מדיניות הביטחון הבריטית בארץ-ישראל? מה ניתן ללמוד מן ההשוואה בין גדר הצפון בארץ-ישראל לבין שיטת הבלוקהאוס מדרום אפריקה על חשיבתו הביטחונית של טגארט בנוגע לגדר הצפון? כיצד אמורה הייתה ההמלצה להקים את הגדר להשתלב עם המלצותיו לארגון מחדש של המשטרה ועם המבצעים הצבאיים שהתנהלו באותה עת? באיזו מידה השפיעו המוניטין של טגארט¹⁰ וההערכה אליו על החלטת הממשלה הבריטית להקים את הגדר?

האם הייתה הגדר בסופו של דבר הצלחה או כישלון מבחינה צבאית? החוקרים חלוקים ביניהם בשאלה זו: שמואל סטמפלר סבור שהיא נכשלה, 'ומחוסר הגנה עליה פירקוה הערבים ככל יכולתם'.¹¹ ראובן ארליך סבור אף הוא שהיא הייתה כישלון, כיוון 'שהיתה חדירה מהבחינה הטכנית', ואף על פי כן 'כונתה בשם היומרני "חומת טגארט" '.¹² גדעון ביגר לעומתם סבור שהיא לא הייתה כישלון, שכן 'לאחר שהצבא נכנס לפעולה לא נמסר על כל חדירה דרך הגדר מהצפון אל ארץ ישראל.¹³ בחינה של כל ההקשרים תגלה את הסיפר של פרשת הגדר, ותאפשר לבחון את השאלה אם הייתה הגדר הצלחה או כישלון.

הערות שוליים:

אני מודה לקרן מוסוביץ' שתמכה במחקר, וכן לעובדי הארכיונים הבאים על סיועם המסור באיתור מסמכים ותמונות: לראובן קופלר מאצ''מ, למר אילן שטייר ולגב' אורלי לוי מארכיון תולדות ה'הגנה'.

ד' הכהן, עת לספר, [תל-אביב] תשל"ד, עמ' 69.
Report by Sir Charles Tegart and Sir D. Petrie of 24 Jan. 1938, wOn the Reorganisation of the Palestine Police', chap. 3. PRO. CO 733/383/75742 (להלן: דוח טגארט; הכותרת רשומה בכתב יד).
זיכרון דברים מישיבה עם ספייסר מה- 11 בדצמבר 1936, אצ"מ, S25/22764. בישיבות שערך הנציב העליון אחר כך הועלה גם רעיון הקמת חיל ספר חדש ובניית בלוקהאוסים בקטעי גדר, אך לא ברור מי העלה את הרעיון. ראו: 'Note on Proposals for Forming a New Force of Frontier Police' (ללא תאריך, ככל הנראה המחצית השנייה של ינואר 1937), אצ"מ, S25/22740.
להלן אכנה את דרך הפטרולים כביש הצפון, אף שהיא הייתה דרך כבושה בלבד. זיפות של חלקים נרחבים ממנה נעשה מינואר 1939. ראו: גה"מ, חטיבה 12, מכל 4116, תיק 17, 'Asphalting of the Northern Frontier Road'. ווקופ אישר את סלילת כביש הצפון רק אחרי שפרש את מעלותיו ומגרעותיו, לפי דרישת משרד המושבות, כיוון שראשי המשרד על פי המלצת דאובגין סברו שניתן להיערך על כביש עכו-צפת. ראו: י' אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על-ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1939-1936, [תל-אביב] 1998, עמ' 264-263, 331; ג' ביגר, 'גדר הצפון – גדר המערכת הראשונה בארץ ישראל', חקרי מלחמה: מאסף לזכרו של אלעזר (לסיה) גלילי, [תל-אביב] 1988, עמ' 113. בנוגע לתהליך סלילתו ראו: מנהל מע"ץ אל המזכיר הראשי, 17 באוגוסט 1937, סעיף 3, גה"מ, חטיבה 12, מכל 4109, 'Northern Frontier Road Bassa – Ain Malacha', תיק 2.
סיכום ישיבת ועדת הביטחון, 7 בינואר 1938, סעיף 7, St. Antony's College. Oxford, Middle East Center. DS 126.6. Tegart Private Papers (להלן: מסמכי טגארט), קופסה 2, תיק 3. וראו דוח ועדת פיל: Palestine Royal Commission Report (Peel Commission Report. Cmd. 5479, London, July 1937), פרק 7, ביטחון הציבור, סעיפים 59, 66.
אייל ואורן טענו שווקופ אימץ מכל הדוח של טגארט 'במיוחד את ההמלצה להקים את גדר הצפון' (י' אייל וע' אורן, 'מצודות טיגרט – שלטון ובטחון בכפיפה אחת, הרעיון, המדיניות והיישום', קתדרה, 104 [תמוז תשס"ב], עמ' 105). אך טענה זאת איננה תואמת את סיכומי הדיונים הפנימיים. ראו לדוגמה ההערה הקודמת וההערה הבאה.
הדברים נאמרו בישיבה שנערכה ב- 27 בינואר 1938, לאחר מסירת הדוח, ושבה נטלו חלק הנציב העליון ווקופ, טגארט, פיטרי, מפקד הצבא וייוול ומפכ"ל המשטרה החדש סונדרס. ראו: Pro. CO 733/383/75742/38
הכהן (לעיל, הערה 1), עמ' 69.
אייל (לעיל, הערה 4); ביגר (לעיל, הערה 4). ש' סמפלר, 'הגדר בצפון', מ' נאור (עורך), ימי חומה ומגדל, 1939-1936 (עידן, 9), ירושלים תשמ"ז, עמ' 164-157; ר' ארליך, בסבך הלבנון: מדיניותן של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל כלפי לבנון – 1958-1918, תל-אביב 2000, עמ' 141-137; י' דקל, משטרה עברית, מצודת דקל – מצודת כח, ירושלים 2003, עמ' 34-18; F.C. Hof. Galilee Divided: The Israel-Lebanon Frontier 1916-1984, Boulder and London 1985. pp. 43-62: Ch. Townshend. 'The Defence of Palestine: Insurrection and Public Security. 1936-1939', English Historical Review. 103 (1988). pp. 917-949
טגארט היה קצין המשטרה הראשון שהתמנה לחבר בוועדה שליד השר לענייני הודו (Council of India). היה זה מינוי יוצא דופן בוועדה שבה השתתפו בעיקר הדרגים האזרחיים הגבוהים ביותר לשעבר בהודו – המשנה למלך, שרים ומושלי מחוזות. ערב שליחותו לארץ-ישראל סיים קדנצייה בת חמש שנים בוועדה. ראו: 'From India to Palestine', Daily Telegraph, 22 October 1937
סטמפלר (לעיל, הערה 9), עמ' 164. מעניינת התייחסותם של מושלי מחוזות הגליל וירושלים, קירקברייד וקית-רוש, בזיכרונותיהם לגדר. קירקברייד, שתמך בהקמתה, כתב שספק אם עצרה את כל החדירות אך מכל מקום עצרה חלק מהן; ראו: A. Kirkbride, 'A Crackle of Thorns', A. Seath (ed.), Experiences in the Middle East, London 1956. p. 105. קית-רוש, שהתנגד לטגארט ולגדר, כתב שהגדר הייתה חסרת תועלת, ראו: E. Keith-Roach, Pasha of Jerusalem Memoirs of a District Commissioner under the British Mandate. ed. P. Eedle, London and New York 1994, p. 191
ארליך (לעיל, הערה 9), עמ' 137, 140-139. הוא הוסיף סיבות נוספות: הגדר לא הקיפה את כל גבול הצפון, התושבים המקומיים תקפו אותה כיוון שחצתה את אדמותיהם, הבריטים הציבו כוחות דלילים ונמנעו
ביגר (לעיל, הערה 4), עמ' 117.