תולדוט אתר ההיסטוריה - עלייתה ושקיעתה של קהילת קאהיר : טראנספורמאציה של קהילה

זרימת זרים למצרים שינתה שינוי משמעותי את ההרכב האתני והחברתי של הקהילה היהודית בה. באמצע המאה ה- 19 חיו במצרים כ- 6,000 עד 7,000 יהודים. רובם היו עניים שסיגלו לעצמם במידה ניכרת את אורחות-החיים והלשון של סביבתם המצרית.⁶

הגירת יהודים משטחי האימפריה העות'מאנית (לרבות ארץ-ישראל), הבאלקאנים, צפון-אפריקה, איטליה ומזרח-אירופה הביאה לעליית מיספרם עד ל- 25,000 בקירוב בשנות התשעים למאה הקודמת, ול- 60,000 בקירוב בשנת 1919. כל זאת בהתאם למיפקד הרישמי; אולם מיספרם הממשי נאמד ב- 80,000 בקירוב בשנות השלושים למאה הנוכחית.⁷ מיספר זה היווה מיעוט זעום של חצי אחוז ופחות מזה, באוכלוסיה כוללת של 16 מיליון כמעט; אולם בקאהיר ובאלכסנדריה, שבה התגוררו 98 אחוז מהיהודים, היה שיעורם גבוה הרבה יותר.

מיספר היהודים במצרים בהתאם למיפקד המצרי⁸

קאהיר		אלכסנדריה	סך-הכל
מיפקד 1897 מיפקד 1907 מיפקד 1917 מיפקד 1927 מיפקד 1937 מיפקד 1947 מיפקד 1960	11,608 20,281 20,207 34,103 35,014 41,860 5,587	9,831 14,475 24,858 24,829 24,690 21,128 2,760	25,200 38,635 59,581 63,550 62,953 65,639 8,561

במסגרת הפסיפס הרב-לאומי של מיעוטים אירופיים ולבאנטיניים – יוונים, איטלקים, סורים, ארמנים ואחרים – לא היוו היהודים גוש אחיד. הם התחלקו לארבע קבוצות עיקריות: הספרדים, יהודי-המזרח, האשכנזים והקראים, אשר מוצאם האזורי והשתייכותם הדתית קבעו, במידה מסויימת, את מעמדם החברתי ואת זיקתם התרבותית.

הספרדים, חלק מהם היה צאצאי המגורשים מספרד ומפורטוגל, אליהם נוספו מהגרים מאיטליה, מהאימפריה העות'מאנית ומשאר ארצות אגן הים התיכון. הם היוו את תת-הקבוצה החזקה ביותר בקהילה היהודית הן במיספר והן בעוצמה חברתית, בהיותם חלק נכבד מהמעמד הבינוני היהודי ורובו של המעמד העליון. מתוכם עלו המשפחות המנהיגות, אשר חלשו על ענייני הקהילה בקאהיר ובאלכסנדריה עד מלחמת העולם השנייה (ראה להלן, עמ' 13).

הקבוצה השנייה, היהודים המזרחיים, רובם יהודים מקומיים, היו הקבוצה היותר ענייה והפחות משכילה בין יהודי מצרים. לשונם ומינהגיהם היו קרובים לאלה של סביבתם המצרית; למען הדיוק, הם היו 'היהודים המצריים' היחידים, אם כי רובם לא היו בעלי אזרחות מצרית. באמצע המאה ה- 20 הם חיו בערים היותר קטנות של הדלתה, וברובע היהודי של קאהיר, 'חארת אל-יהוד' (במוסקי), וכן בדאהר. הם עסקו במקצועות ובאומנויות היהודיים המסורתיים, ואחדים מהם היו חלפני-כספים ואף מלווים בריבית. מיספרם ב'חארה' נאמד ב- 10,000 בקירוב.⁹ נראה כי גם בשנות הארבעים המאוחרות היה שיעור גבוה בתוכם מרושש כליל ונזקק לנדיבות-ליבם של בני דתם העשירים.¹⁰

בעלי רקע שונה, אם כי לעיתים קרובות בעלי מעמד חברתי דומה, היו יהודים מארצות-המזרח שהיגרו לפני מלחמת-העולם הראשונה מארצות-ערב – במיוחד מצפון-אפריקה, מסוריה, מבבל ומתימן – למצרים. רבים מהם נמנו עם המעמד הבינוני המיסחרי, ואחדים – כגון משפחת שמלה מתוניסיה או משפחות ששון, דוויק וסמוחה מעיראק – צברו עד מהרה עושר רב. בפורט סעיד שלטו המהגרים מעדן על הקהילה שליטה מוחלטת.¹¹

ככלל, היו הספרדים קרובים ליהודי-המזרח יותר מאשר לאשכנזים.

קהילה אשכנזית נוסדה בקאהיר בשנת 1865, אולם הגל העיקרי של מהגרים אשכנזים בא למצרים אחרי הפוגרומים ביהודי רוסיה ומזרח-אירופה בשנות השמונים.¹² השפעתם גדלה כאשר יותר מ- 11,000 יהודים מארץ-ישראל, יוצאי רוסיה ופולין, ביקשו בשנת 1915 מיקלט במצרים. רובם השתקעו באלכסנדריה, אבל גם בקאהיר ניכרה השפעתם. אולם גם אחרי גל זה היוו האשכנזים מיעוט שלא עלה על 10 אחוזים מיהודי מצרים.¹³

כיוון שרוב המהגרים האשכנזים היו עניים במקורם, הם הצטרפו למעמדות היהודים הנמוכים והבינוניים, ועבדו כאומנים, כחנוונים, כשכירים, ואחר-כך – כבעלי מקצועות חופשיים.¹⁴ רבים מהם הוסיפו לדבר יידיש, רובם לא ידעו ערבית, וככלל הם היו מעורים בחברה המצרית פחות משהיו היהודים הספרדיים והמזרחיים. הואיל וההנהגה הקהילתית היתה נתונה, הן בקאהיר והן באלכסנדריה, בידי קומץ של משפחות ספרדיות, החלו האשכנזים לגלות פעילות בקבוצות חברתיות ופוליטיות שונות, כגון הלשכות של 'בני ברית',¹⁵ שנעשו במידה גוברת והולכת לגורמים רבי-השפעה, וחתרו לרפורמה ולדמוקראטיזאציה בקהילה. הקהילה האשכנזית הנפרדת בקאהיר שנוסדה בשנת 1865 לא זכתה להכרה רשמית של הממשלה.¹⁶ אף-על-פי שהם שיתפו פעולה עם הספרדים בהחזקת מוסדות גדולים, כמו בתי-ספר ובתי-חולים, נכשלו המאמצים למזג את שתי הקהילות. האשכנזים חששו פן ייבלעו על-ידי הרוב הספרדי-המזרחי, פן יישלטו על-ידי העילית שלו 'הנאורה פחות', ופן יתבקשו לשלם תמורת החזקת העניים המזרחיים ב'חארה'.¹⁷ רק בשנות החמישים למאה הנוכחית, כאשר הצטמקו הקהילות כל כך עד כי אירגונן כמעט התמוטט, התמזגו שתי הקהילות.

ככלל, היו היחסים שבין הספרדים לאשכנזים – טובים, אם כי בקרב שתי הקבוצות שררו יריבויות, מתחים סמויים, ורגשות עליונות על בסיס חברתי או תרבותי: הספרדים מן המעמד העליון בזו ל'שלעכטעס', אשר אפילו המיבטא הצרפתי שבפיהם לא היה תקין;¹⁸ האשכנזים בני המעמד הבינוני זילזלו בספרדים 'הממוזרחים', וראו בהם בני-אדם בלתי מתורבתים, חומרניים ועצלנים, ובקצרה: מצרים של ממש. דומה כי רגשות אלה היו נפוצים ביותר בקרב בני הדור שלפני מלחמת-העולם השנייה, ואילו בקרב ילדיהם ונכדיהם, שחונכו יחד בבית-הספר ומשקיפים מבחוץ ראו בהם קהילה יהודית אחת, דעכו היריבויות והאיבה כמעט כליל. תנועות-הנוער השונות אף הן חינכו להתעלמות מוחלטת מאמות-מידה עדתיות אלה.¹⁹

אולי יש הערכות שונות בדבר עוצמתה של תחושת השוני בין ספרדים לאשכנזים, מה שאין כן השוני שבין קבוצות אלה ובין הקראים.²⁰ הקראים – לרבות העילית שלהם – התבוללו במידה ניכרת בסביבתם המצרית. הם דיברו ערבית ונשאו שמות ערביים או עבריים; רובם היו עניים או בני המעמד הבינוני, והצטיינו כצורפי זהב וכסף, כתכשיטנים, כרופאי-עיניים, כחלפני-כסף וכמלווים בריבית.²¹ הקראים חיו רובם ככולם, פרט למשפחות אחדות, בקאהיר, מרוכזים ברובע נפרד הקרוי בשם 'עטפת אל-יהוד אלקראין', ליד 'חארת אל-יהוד'. הם היוו קהילה נפרדת, שמנתה 8 עד 10 אלפי נפשות, עם רב ראשי, בית-דין רבני, בתי-כנסת, בתי-ספר, עיתונים ומועדוני-נוער משלהם.²² גם אצלם היה המונופולין על ניהול ענייני הקהילה נתון בידי קומץ משפחות – מסעודה, לישע – אם כי אף אחת מהן לא היתה עשירה או בעלת השפעה בחברה המצרית בדומה לעילית היהודית-ספרדית.

היחסים בין היהודים הרבניים לקראים היו, כרגיל, משביעים רצון, אם כי לא הדוקים. שיעור נישואי-התערובת היה נמוך ביותר; השתתפותם של הקראים במוסדות או במועדונים היהודיים היתה מצומצמת, אם כי הם תרמו למוסדות יהודיים, כמו ועד בית-הספר.²³

סקירה קצרה זאת על החיטוב העדתי ביהדות מצרים, שקהילת קאהיר משמשת לה דגם, מעידה על ההטרוגניות שלה. אולם זה לא היה הגורם המפריד היחיד בקהילה. המימד החברתי, שלעיתים קרובות חפף את החלוקה העדתית, אף הוא היווה גורם נכבד שהבדיל בין חלקי הקהילה.

ההתפתחות הכלכלית תחת השלטון הבריטי חוללה שיפור ניכר במצב הכלכלי והחברתי של יהודי מצרים. קודם לכן הם עסקו בעיסוקים היהודיים המסורתיים: מסחר זעיר, אומנויות מסויימות, חלפנות-כספים והלוואה בריבית.²⁴ המהגרים החדשים חדרו אל עמדות חדשות, כמו בסחר-הטקסטיל ובחייטות. ככל שגבר הביקוש לכוח-אדם מינהלי, תפסו יהודים רבים משרות פקידותיות במיפעלים פרטיים, במיוחד בבנקאות, ובמיסחר ובמינהל ציבורי. היהודים התבלטו בקרב בעלי המקצועות החופשיים ובעיתונות. המעמד הבינוני והעליון, שהתרחבו באותו זמן, תפסו עמדות בולטות, אם לא דומינאנטיות: בבנקאות, בסחר היבוא והיצוא, בפיתוח החקלאי, בעבודות הציבוריות, ובבנייה ובתעשייה. יותר מ- 90 אחוז מסוכני הבורסה היו יהודים, וכן היו כל חנויות הכל-בו בבעלותם, פרט לסדנאווי. מעמד היהודים בעסקי הכותנה היה שני לזה של היוונים.

בגלל מיעוט הנתונים הסטאטיסטיים על פרק-זמן הנדון. קשה לאמוד באחוזים מדוייקים את התפקיד שמילאו היהודים בכלכלה המצרית. מסקר על משלח-ידם של יהודים ממצרים ומסודאן שהיגרו לארץ-ישראל עד שנת 1947, מתקבלים הנתונים הבאים:

עובדים בתחבורה ובתקשורת, במחצבות ובמיכרות, באומנויות, בשירותים, בספורט ובנופש.	36.2 אחוז
סוחרים, סוכנים וזבנים.	27.7 אחוז
אנשי מקצועות חופשיים, עובדים מדעיים, טכניים, מינהליים, ניהוליים ופקידותיים.	36.2 אחוז
100.0 אחוז²⁵

הסיווג שבטבלה זו הוא רחב ביותר ויש בו תועלת מועטה.²⁶

הנתונים הסטאטיסטיים שברשותנו אינם מספקים תמונה ברורה, אך אפשר לומר כי משנות השמונים למאה הקודמת ואילך קם מעמד יהודי בינוני, חדש ורחב יותר. מעל למעמדות הנמוכים והבינוניים ה'ישנים' של סוחרים, חנוונים, אומנים, שכירים, פקידים ובעלי מקצועות חופשיים, וכן מעמד עליון דליל, אך עשיר במיוחד, של בנקאים, אנשי-עסקים ובעלי-קרקעות. נוצרו מחסומים חברתיים בין הרבדים השונים: העניים נותרו בינם לבין עצמם ב'חארה', בדאהר ובערים הקטנות; מעמד-הביניים הספרדי והאשכנזי התערבב לו בבתי-ספר ובמועדונים; והעילית, הספרדים רובה ככולה, היוותה את החוגים האקסקלוסיביים שלה. ה'סנוביות' שלהם, שיוחסה לעיתים קרובות לאיזו יריבות ספרדית-אשכנזית, היתה ידועה לשימצה בקרב אלה שלא נכללו בה והיתה מוכרת היטב לבודדים שזכו להיכלל בה.²⁷ עם זאת, היו אלה דווקא המעמדות העליונים, והבינוניים-עליונים, אשר קבעו - בעיני המשקיף מן החוץ - את דמות הקהילה היהודית במצדים כקהילה היהודית העשירה ביותר במזרח-התיכון.

נוסף לעדתיות ולמעמד החברתי, היו גורמים מפרידים נוספים, ובראש וראשונה הלשון והאזרחות. היה, כמובן, מיתאם גבוה בין המאפיינים של לשון ושל מוצא: הספרדים בחלקם דיברנו בלאדינו, ביוונית או בתורכית, היהודים המזרחיים – בניבים ערביים שונים, והאשכנזיים – ביידיש או ברוסית. לאחר מלחמת-העולם הראשונה אימצו לעצמם המעמד הבינוני והמעמד העליון, במיוחד הספרדים והמזרחיים שבהם, את הלשון הצרפתית כ-lingua franca בשעה שרובם דיברו שפה נוספת: איטלקית, אנגלית, לעיתים ערבית, ולעיתים יותר נדירות עברית.^27*

האזרחות כגורם מבדיל ניכרה רק לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר החלו המצרים להגביל את מתן התעסוקה לאזרחים מצריים בלבד. קודם לכן היה נוח במיוחד, הן לבני המיעוטים והן למצרים, להחזיק באזרחות זרה, על-מנת ליהנות מהגנה של מדינות אירופיות ומזכויות היתר שהוענקו לזרים במסגרת הקאפיטולאציות (ראה לעיל, עמ' 5 והערה 5). גם היהודים ביקשו להשיג לעצמם אזרחות זרה, וקונסולים רבים של המדינות האירופיות נענו להם ברצון, הן כדי להגביר את השפעתם במצרים, והן כד למלא את כיסיהם בממון, כמובן. כרבע מיהודי מצרים היו בעלי לאומיות או חסות זרה: איטלקית, יוונית, צרפתית, אוסטרו-הונגארית, ובמקרים אחדים אף בריטית; יותר מ- 40 אחוז מהם היו חסרי-נתינות, ורק 25 עד 30 אחוז מהם היו נתינים מצריים.²⁸ עד סוף שנות השלושים למאה הנוכחית, כאשר בוטלו הקאפיטולאציות, ובהדרגה גם בתי-הדין המעורבים לזרים, טרחו רק יהודים מועטים לקבל נתינות מצרית, ואחרי כן הצליחו בכך מעטים בלבד. הממשלה המצרית העניקה אזרחות למספר מועט של זרים, אפילו חיו משפחותיהם במצרים דורות רבים.²⁹

התמונה שנצטיירה עד כה היתה סטאטית מכדי שתשקף את המציאות. במאמר זה נוכל לציין רק דוגמה אחת לניָּעות (מוביליות) חברתית. כפי שיחידים נעו מרובד אחד למישנהו, כן נעו מאזור-מגורים אחד לחברו. קאהיר משמשת דוגמה טובה במיוחד להשתקפותה של נייעות חברתית בנייעות מרחבית או גיאוגראפית.

בעוד שבאמצע המאה ה- 19 התגוררו כמעט כל היהודים ב'חארה', הרי החל מהעשור האחרון לאותה מאה החלו המשפחות האמידות הראשונות לעבור לשכונות המעמד הבינוני, שבהן התגוררו לא-יהודים. כך התפתח דפוס של 'מטפסים חברתיים', כלומר, אלה השואפים לעבור מה'חארה' לשכונת המעמד הבינוני הנמוך דאהר, ואחרי-כן אולי לרבעים של המעמד העליון, כמו עבאסייה (אלא שזה השתנה בהדרגה לאזור פחות אופנתי), או להליופוליס. העשרים השתקעו מייד באסמאעיליה, בזמאלק, בגיזה או ב'גארדן סיטי'. רק המשפחות העשירות אשר הדגישו את זהותן היהודית הוסיפו להתגורר בשכונות יהודיות כמו דאהר, שבהן היו חנויות ומסעדות כשרות, בתי-ספר יהודיים ובתי-כנסת.

עד שנות השלושים למאה הנוכחית נותרו ב'חארה' רק יהודים מזרחיים עניים, ועניים אשכנזיים אחדים שחיו ב'רחוב השלעכטעס', והקראים – ברחובם. רוב האשכנזים העניים והאדוקים חיו בדרב אלבראברה, ליד כיכר האופרה. המעמד הבינוני הנמוך, של הספרדים והאשכנזים כאחד, היה מפוזר ברובעי דאהר, סכאכיני, עבאסייה, בולאק ובאב אל-לוק, בעוד שהעשירים השתקעו ברבעים האופנתיים, יחד עם המעמד העליון הלא-יהודי.³⁰

הגורמים המבדילים השונים: המוצא העדתי, המעמד החברתי, הלשון, האזרחות ואזור-המגורים היו, כמובן, קשורים זה בזה. אפשר להתוות את דפוס-המיתאם הבא:

הגורמים המבדילי השונים: המוצא העדתי, המעמד החברתי, הלשון, האזרחות ואזור-המגורים היו, כמובן, קשורים זה בזה. אפשר להתוות את דפוס-המיתאם הבא:

המעמד החברתי	המוצא	הלשונות	האזרחות
המעמד העליון	ספרדים	צרפתית, איטלקית, אנגלית, ערבית ועוד...	זרה מצרית
המעמד הבינוני	ספרדים, מזרחיים, אשכנזים, קראים	צרפתית, איטלקית, אנגלית, ערבית ועוד...	חסרי-נתינות זרה מצרית
המעמד הנמוך	מזרחיים, קראים, אשכנזים	ערבית יידיש	חסרי-נתינות מצרית

הערות שוליים:

י' לנדאו, עמ' 4 ואילך, 144 ואילך"; כהן עמ' 10 ו- 70.
סטאטיסטיקה אזורית מפורטת מצויה בשנתונים הסטאטיסטיים ובפארג'ון, עמ' 305 עד 311. את האומדן מסרו לי מרואיינים אחדים, והיו ביניהם שאמדו את המיספר ב- 100,000 או אף 120,000. מיספרים אלה נראים לי מוגזמים.
Egypt. Ministry of Finance, Statistical and Census Department: Annuaire Statistique 1887 etc.
רוב השנתונים הם בצרפתית, אחדים – באנגלית, וזה של שנת 1960 – בערבית.
לנדסהוט, עמ' 28. מקור, רב-ערך ביותר הם הארכיונים של חברת כי"ח בפאריס.
ראיונות ומאמרים על קבצנות – ראה בשבועון 'אל-שמס', למשל ב- 3 באוקטובר 1947.
פארג'ון, עמ' 295 עד 298. או דר"ח בארכיון הציוני המרכזי, ‘KH4B’ תיבה 450, מ- 28 באוקטובר 1928.
ראה, למשל, פארג'ון, עמ' 228 עד 233, ולנדאו עמ' 33-29.
אין מספרים מדוייקים לגבי האחוז, אומדן זה מבוסס על מיספרים שקיבלתי ממרואיינים שונים.
לנדאו, עמ' 148 ואילך.
על לשכות 'בני-ברית' במצרים ראה, למשל, פארג'ון, עמ' 174-171 ו- 205-203, וכן בכתב-העת 'המנורה' משנות העשרים למאה הנוכחית. הלשכה הראשונה (רמב"ם, אשכנזית), נוסדה בקאהיר בשנת 1887, ואחריה הלשכה על שם אליהו הנביא, באלכסנדריה, בשנת 1891, והלשכה הספרדית בקאהיר, בשנת 1911, על לשכת רמב"ם ראה שם, עמ' 32.
פארג'ון, עמ' 228 עד 231.
ראה, למשל, מאמריו של בוריס כהנוב ב'ישראל', 27 ביוני 1935, ומישל ברמן, שם, 11 ביולי ו- 25 ביולי 1935. מאמרים רבים בנושא זה הופיעו ב'אל שמס' בשנות השלושים והארבעים.
כינוי-הגנאי 'שלעכטעס' (כלומר: הרעים) נטבע בקרב העם, מפני שבין המהגרים הראשונים ממזרח-אירופה, ובמיוחד מרומניה, רבים היו עניים מאוד, והיו ביניהם שעסקו בעיסוקים לא-מכובדים כמו: זנות, סחר בנשים, החזקת מסבאות וכיוצא באלה. ראה Rudolf Nassau, ‘Brief aus Kairo, Die Welt 13 (1904), p. 4. או הראיון שערכה ז'אקלין כהנוב עם איריס לוי במחלקה לתיעוד בעל-פה, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, מס' 2 (35), 18 בינואר 1965.
על סמך ראיון של הכותבת עם נדב ספרן, תל אביב, 30 ביוני 1980.
שם, וכן ראיון עם ד"ר י' מרזוק, תל-אביב, 30 ביוני 1980, שהדגיש כי היו 'מחלוקות אולם לא שינואה'; ראה גם OH(61)51, רדווק, 19 במאי 1972, או 'ל'אורור', 28 במארס 1924.
פארג'ון, עמ' 236-233; יוסף אל-ג'מיל: תולדות היהדות הקראית, רמלה תשל"ט, עמ' 143-139: ראיון עם ד"ר מרזוק, תל אביב, 30 ביוני 1980.
'ל'אורור', 5 בדצמבר 1924; 'אל-כלם' (עתון קראי), 1 ביוני 1948. על מועדוני-הנוער, למשל ב'אל-שמש', 6 בפברואר 1936. על העיתונות הקראית ראה سهام عبد الرازق : صحافة اليهود العربية في مصر.תיזה לתואר מ.א., אוניברסיטת קאהיר, הפאקולטה לתקשורת המונים, 1978.
'אל-שמס', 28 במאי 1948.
לנדאו, עמ' 15-10, על השינויים במאה ה- 19. על העסקים היהודיים במאה העשרים: Arnold Wright, Twentieth Century Impressions of Egypt, London 1909: Elie Politi, Annuaire des Sociétés égyptiennes pur actions, Alexandrie 1939 et 1950; Clément Levy, Stock Exchange Yearbook of Egypt, Alexandrie 1937 and 1939. לגבי רופאים יהודיים ראה: Maurice Fargeon, Médecins et avocats juifs au service de l’Egypt, Le Caire n.d.
מדינת ישראל, הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה, מיפקד האוכלוסין והדיור, 1961, כוח העבודה, חלק ד, עיסוקים בחו"ל, פירסום מס' 27, ירושלים 1965, לוח 2, עמ' 14.
לפי אומדן של נדב ספרן (בראיון אתו, תל-אביב, 30 ביוני 1980) 33-30 אחוזים מהמועסקים היהודים במצרים עבדו במסחר, 33 אחוזים – בפקידות לדרגותיה, 20 אחוז הנותרים היוו את המעמדות הנמוכים.
ראה, למשל, הראיונות שקיימה ז' כהנוב עם איבון שוחט (המחלקה לתיעוד בעל-פה, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, מס' 1 [35], 16 בדצמבר 1964) ואיריס לוי (שם, מס' 2 [35], 18 בינואר 1965).
27* החומר על הבידול הלשוני מפוזר במקורות מרובים בכתב ובראיונות בעל-פה; ראה, למשל: על המאה ה- 19 – לנדאו, עמ' 163; על המאה ה- 20 – ח' י' כהן, עמ' 176.
במיפקד המיצרי של שנת 1927 נתקבלו המספרים הבאים: מבין 63,550 יהודים במצרים היו 21,994 'נתינים לאומיים', 5,764 'נתינים צרפתיים', 4,949 'נתינים איטלקיים', 2,130 'נתינים בריטיים', 1,081 'נתינים תורכיים', כך שנותרו 29,632 בלא הגדרה, ויש להניח כי היו חסרי נתינות (השנתון הסטאטיסטי לשנת 1935/36, קאהיר 1937, לוח 5, עמ' 21). כלומר, כ- 30 אחוז נתינים מצריים, 25-20 אחוז נתינים זרים, ו- 45 אחוז בקירוב חסרי נתינות. מכיוון שהמיפקד לא הקיף את כל היהודים במצרים (לפי אומדן, 80-75 אלף נפש), אין נתונים אלה מבוססים ללא ערעור. נתונים שונים כלולים אצל לנדאו, עמ' 145 ואילך, וכהן, עמ' 70 עד 72.
התאם לחוק האזרחות המצרי משנת 1929, היו מגישי הבקשות חייבים להוכיח, כי משפחת הוריהם חיתה במצרים ברציפות, מ- 1 בינואר 1848. כיוון שרק במקרים נדירים אפשר היה להוכיח זאת, עלה בידי לא-מוסלמים בודדים בלבד להשיג אזרחות מצרית. לפי השנתונים הסטאטיסטיים, הוענקה הנתינות המצרית ל- 388 זרים בשנים שבין 1929 ו- 1949, ל- 124 בשנת 1950, ול- 412 – מספר בלא תקדים – בשנת 1950 (שנת 1950 מופיעה פעמיים) (השנתון הסטאטיסטי, 1949/51, קאהיר 1953). השווה Pace, Répertoire permanent de législation égyptienne, Vol. 7, [להלן: פייס] Nationalité égyptienne
ראיונות עם נדב ספרן, תל אביב, 30 ביוני 1980, ועם א' מוצרי, קאהיר, 16 בפברואר 1980. את מקומות המגורים של בני המעמד העליון והמעמד הבינוני הגבוה אפשר למצוא בספרי 'המי ומי' (Who’s Who) המצריים.