תולדוט אתר ההיסטוריה - החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער : הנזיר והנבואה

בדידותו של הרב קוק מוארת באור נוסף כאשר עומדים על הדרך המפותלת של הוצאת כתביו לאור. הוא היה מושא הערצה לתלמידיו ששאפו להיכנס בסוד "חדריו הפנימיים", אך לא ההינו, או לא היו מסוגלים, לחשוף את שמצאו שם. חלק מתלמידיו חשו כלפיו קשר עמוק שהיה מהול בקנאה; אחד מהם - האחראי על עיצוב הגותו ברבים - היה הרב הנזיר.

עלייתו של הרב דוד הכהן לארץ-ישראל עוררה בו במלוא העוצמה את התחושות המשיחיות שפיעמו בנפשו עוד באירופה. הנזיר קיווה שהשהות בארץ-ישראל תעשיר אותו ברוח נבואית. דעתו הייתה שהקשר בין הנבואה ובין ימות המשיח - שאנו נמצאים בעיצומם - הוא קשר הדוק. הוא חש כי השכינה וגילוי אלוהים נמצאים בכל מקום; עיניהם של בני-האדם האחרים מכוסות והם אינם רואים את אשר לפניהם.

כדי שתשרה עליו רוח הנבואה נקט הנזיר פעולות הכנה שונות; בין היתר התבודד במקומות שונים - החל בעיר צפת וכלה במדבר יהודה. באחת הפעמים כמעט מצא את מותו כאשר הוא וכמה מתלמידיו איבדו את דרכם במדבר יהודה במשך כמה ימים. (משנת הנזיר, עמ' פה-פו). הנזיר עשה שימוש בכמה אמצעים כדי להגיע לכך שתשרה עליו רוח הנבואה: צירופי שמות אלוהים והשמעת אותיות שם האל, שיר וניגון. באמצעות אלה האמין כי יעלה בידו להבקיע אל "עולמות חדשים עליונים", ולפעמים אכן הגיע לרגעים אקסטטיים.

ואולם, זה היה היוצא מן הכלל שלימד על הכלל. על-פי-רוב - העיד על עצמו (במגלת סתרים שאותה כתב בקיץ תרפ"ט) - "הנני משתומם ומצפה, הכאב עמוק, לוחץ הלב, כן, ובכל זאת מצפה אני [לנבואה] [...] סוף סוף נזיר אלהים אני, ונזר חכמת קודש של המתעתד והמצפה לנבואה על ראשי" (שוורץ, הציונות הדתית, עמ' 157). התבטאויותיו בנוגע לנבואה הלכו ונעשו קשות ותובעניות: "הנני נאכל מאש הצימאון, התבערה הגדולה לדבר ה'"(שם, עמ' 174); "שוב קורא בקרבי הקול [...] אין לי מנוח" (משנת הנזיר, עמ' סו); " הנני הנזיר[...] צמא, כואב, מצפה ומייחל" (שם, עמ' סה).

בניגוד לחוויות הנבואה של הנזיר, שהיו מקוטעות מאוד, הוא מצא בכתבי הרב קוק - שבהם הותר לו לעיין - סימני נבואה השרויה על מרחבים גדולים של כתיבה ויצירה. הדבר הזה התרחש, לטענת הנזיר, מכיוון שהרב קוק, בשונה מיתר בני-האדם, נושא בלבו את התובנה הנכונה של הדור. "רק מרן", אמר הנזיר, ובהערצתו הגלויה ניכרת גם קנאה מוסתרת, "רוח אפינו [...] הוא נשמת התחיה, הוא היודע, הוא החוזה" (נזיר אחיו, עמ' רפט).

בעיון ביומנים נגלו לנזיר הנדבכים האישיים ביותר של יצירתו של הרב קוק. היומנים נכתבו באופן פזור; מחשבות מעופפות ללא כל שיטה וסדר. הנזיר ביקש להישאר קרוב אל הכתבים, לדבוק בממד הנבואי הקיים בהם ולתרום להם בהוספת הסדר והשיטה שרכש בלימודי הפילוסופיה. הוא סיפר כי כאשר הסתופף "בצל הרב" בירושלים שאל את הרב קוק באחד הימים: "קדושה יש כאן [בכתביו] אצלו, רוח, השפעה סגולית. [אך] האם יש גם תורת הרב? תוכן לימודי מסוים [...] שיטה? והתשובה: כן, ודאי". מאז, סיפר, גמלה בלבו החלטה: "לברר תורת הרב כשיטה אלוהית שלמה, יסודותיה [...] ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות" (אורות הקודש, כרך א, עמ' 18).

הרב קוק מסר לידי הנזיר את מחברותיו. המסירה הזאת הייתה אחד הגורמים להיווצרות מתח בינו ובין בנו צבי יהודה, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבן לא היה שותף לעריכת כתבי אביו. הדבר העיד על האמון שנתן הרב קוק בנזיר וביכולתו למצוא את השיטה הקיימת בכתביו. הצעד הזה תרם לבידודו של הנזיר; ואכן, לאחר פטירת הרב קוק היו קשריו עם אנשי מרכז הרב מצומצמים ביותר.

הנזיר ערך את הכרכים שהיו מאוחר יותר לסדרה החשובה ביותר לציבור הלומד את כתבי הרב - אורות הקודש. מתעוררת השאלה: איזה משקל היה לעורך בעיצוב אורות הקודש? עד כמה דמותו של הנזיר ניבטת מספרו של הרב קוק? בפתח אורות הקודש הצהיר הנזיר כי העריכה נעשתה "בהתייעצות והסכמת הרב זצ"ל, כל הכרך הראשון, ואחר כך [לאחר פטירתו] עם כל המסייעים למערכת" (שם, עמ' 23). נראה אפוא כי מלאכת העריכה נעשתה בפיקוחו של הרב קוק והנזיר הצטמצם למעשה העריכה בלבד. ואולם הדברים לא כל-כך ברורים כשמעיינים במקומות אחרים בכתבי הנזיר, שכן בכמה מהם הודה שהרב קוק לא קבע את המדיניות ולא היה ער לשיוניי העריכה:

אמנם הרב בעצמו לא השתתף בעריכת אורות הקודש שלו. כשהייתי פונה אליו כמה פעמים לעצה והוראה [בעניני] שמות ראשי הפרקים וגם בתוכן, היה נמנע מלהגיד, באמרו, כי אינו יודע בסדר [הנכון לערוך את הספר]. רק במקומות מועטים הצלתי הוראה מפיו, וכמובן שכן נעשה (נזיר אחיו, עמ' שב).

דברים מפורשים יותר מופיעים בפסקה שבה מתוארות חוויותיו של הנזיר בשנות עבודתו על כתבי-היד: "אמנם שותף אני ביצירה זו. אבל בצניעות כל כך מרובה נעשה הדבר, עד שנעלם מעיני המעיינים [וכך הקורא חושב] שלפניו כאילו יצירה שלמה, מעשה ידי יוצרה הגדול" (שם, עמ' רצח). ניתן להניח כי המעורבות היצירתית הזאת הייתה חלק מתשוקתו של הנזיר להתמזג עם רוח הנבואה של מורו.