תולדוט אתר ההיסטוריה - תעמולה אנטי-יהודית: פאגאנית, נוצרית ומודרנית

לתעמולה האנטישמית, בין אם היא קיצונית ובין אם היא מתונה, יש תכונת-אופי בולטת אחת, יעדה אינו דווקא היהודי המסורתי, האורתודוכסי, שניתן להכירו בתורת שכזה. האנטישמי לוחם בראש ובראשונה במי שהוא סבור כי הוא היהודי המוסווה: היהודי המתבולל, שהגיע לאמנציפציה, העומד לשבש את הרקמה הבריאה של העם שהוא מעמיד פנים כי הוא משתייך אליו. היהודי, בין אם התבולל ובין אם לא, הוא בבחינת זר, כוח מסוכן ומפורר, והוא נשאר כזה. היותו יהודי הוא תכונת-אופי שאין למחותה, שאין לשנותה באמצעות טבילה או סימנים חיצוניים אחרים של שינוי הזהות.

לתעמולה האנטי-יהודית עבר ממושך ביותר. אולם עבר ממושך אינו ערֵב בהכרח להסטוריה מעניינת. וכי מדוע יעסוק החוקר בז'אנר ספרותי חד-גווני ודוחה כל-כך? ולא עוד אלא שפולמוסים ספרותיים אף אינם משקפים תמיד נטיות פופולאריות ובאשר לנטיות אנטי-יהודיות פופולאריות אלה, כיצד אפשר לצפות מהסטוריון שיסביר אותן? לשנאה – אין היסטוריה: שנאה כלפי יחידים וכלפי קבוצות היא חלק מהמערך הרגשי הבסיסי ביותר של האדם. אין לנו אלא לפנות אל הפסיכולוג או הסוציולוג, כדי שיסבירו לנו כיצד מיעוט מסויים, קוגניטיבי או שאינו קוגניטיבי, הופך לשמש מושא כל שנאה.

אבל אם אומנם אין בידי ההיסטוריון להסביר את הסיבה הבסיסית לשנאה, כיוון שזו חומקת מכליה של דיפרנציאציה הסטורית, הוא מסוגל בכל זאת להוסיף להבנת גילוייה בתרבויות השונות. ההיסטוריון מסוגל לגלות את מנגנוני הדיכוי שבאמצעותם תרבות מסויימת עשויה לנסות לעצור את ההגשמה הרדיקאלית של תוקפנות ושנאה, לא רק בקרב חבריה אלא אף כלפי הזר. החברה הנוצרית של ימי-הביניים, על אף עוינותה הגוברת והולכת כלפי יהודים (שהיא נושא למאמר זה) לא היתה מסוגלת להעלות על דעתה את האפשרות של רצח-עם; היו דרושות לכנסיה יותר מאלף שנה כדי למצוא את הנוסחה המתאימה לקידוש המלחמה, כשליחות קדושה. עד למסעי הצלב, אפילו הריגתו המוצדקת של אויב, במלחמה צודקת (bellum iustum) חייבה כפרה כנסייתית (אבסולוציה). אין בכוונתי לאמר כי רציחות המוניות (כגון מלחמתו של שארל הגדול בסכסונים) לא התרחשו, אבל אידיאולוגיה של רצח-עם באופן המחשבה הנוצרי כמעט שלא ניתנה לניסוח.

בכוחו של ההיסטוריון גם לסייע בהסברת רציפותה של השנאה במשך מאות-שנים רבות, מעבר למרכיבים הסוציו-פסיכולוגיים. העמדה האנטי-יהודית של הנצרות היא הגורם היחיד והחשוב ביותר ברציפותן של העמדות האנטי-יהודיות מאז הזמן העתיק. אידיאולוגיה אנטי-יהודית זו אינה תלויה בתנאים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים. ואין היא תוצר של שנאה בלבד. היהודים שימשו מאז ומתמיד כ-mysterium tremendum et fascinosum (מיסתורין עצום ומרתק) בעיני הכנסיה הנוצרית. ההתעסקות בתופעת היהדות, ברצף הקיום היהודי, משתייכת לעצם מהותה והגדרתה-העצמית של הנצרות כדת הסטורית. אבל, בניגוד לדעה הנפוצה, אני חש ומוסיף כי הדו-משמעותיות שבריתוק ובדחיה מאפיינת במידה דומה את גישת היהודים כלפי הנצרות – יותר מאשר כלפי כל דת אחרת, כולל האסלאם. ובכן, בתחום זה, ולמטרה זאת, יש תועלת בחקר הספרות, הפולמוסית והאחרת: היא מגלה תכונות מהותיות של יחסי-הגומלין שבין הדתות, של המתחים הדיאלקטיים שבין דחיה לבין קבלה.

הכחשת הזכות על ארץ-ישראל

מהות עמדתה האנטי-יהודית של הנצרות מתבררת מתוך השוואתה והנגדתה האנטי-יהודיים של ימי הקדם הפאגאניים: טיעונים אלה היו פוליטים-אתניים במקורם, ונוצרו בחלקם כתוצאה מהמדיניות החשמונאית התוקפנית שהתנגדה לאיכלוס היווני של ארץ-ישראל, ובחלקם מתוך תחרות על זכויות-יתר במצרים. בעת שילטונה של האימפריה הרומית, השתלבו ההתקוממות היהודית, והסכנה שבהשפעתה המיסיונרית של היהדות, כדי להנציח את התעמולה האנטי-יהודית.

קטע של פולמוס פאגאני אנטי-יהודי השתמר במדרש בו מתחיל רש"י, בן המאה ה- 11, את פירושו לספר בראשית. גירסתו של רש"י היא גירסה מאוחרת של מסורת המופיעה ב"מידרש רבא" כ"פתיחתא". הפתיחתא היא ז'אנר ספרותי מובחן, כנראה דרשת-מבוא לפרשת השבוע – כגון מה שאולי היה נהוג בבית-הכנסת הקדום. אמנם הדרשנות היא בעלת נורמות אסתטיות מיוחדות במינן, מחוייבות-זמן: הדרשן היהודי הקלאסי היה מגלה את כשרונותיו בכך שהיה מצטט תחילה קטע מנביאים אחרונים, שנראה כאילו אין לו קשר, ואחר-כך הוא היה קושר אותו באמצעות שרשרת של זיקות אסוציאטיביות, לנאמר בפרשת השבוע. כן גם במקרה דנן:

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח: כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלה וגו' (תהלים קי"א ו), מה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון וביום ב' וג', מפני אומות העולם שלא יהיו מונים את ישראל ואומ' להם הלא אומה שלבזזות אתם אתמהא, וישראל משיבין להם ואתם הלא בזוזה היא בידכם הלא כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וג' (דברים ב כ"ג), [אלא] העולם ומלאו של הקב"ה הוא, כשרצה נתנו לכם וכשרצה נטלו מכם ונתנו לנו הדא היא דכת' לתת להם נחלת גויים, כח מעשיו הגיד לעמו הגיד להם את הבראשית בראשית ברא אלהים וגו'.

הטקסט שלנו מבחין בבירור בין שתי תשובות אפשריות לטענה כי ישראל נטלה שלא כדין את אדמתה. על האשמה זאת ניתן להשיב בטענת-נגד מסוגה וברמתה, או מתוך התייחסות לשלטון הקב"ה. מבין שתי תשובות אלה, רצה המדרש שלפנינו לפטור את התשובה הראשונה, כמוטעית. גירסתו של רש"י (שלא הבאנו כאן) היא בוודאי גירסה מאוחרת יותר, לא רק בשל צורתה – הוא זנח את הצורה המסורתית של "פתיחתא" – אלא גם משום שהוא השמיט את התשובה הראשונה, והמטעה, לגויים: "גם אתם ליסטים". תשובה ראשונה זאת היא בעלת Sitz im leben ("מאחז בחיים") מוצק. מגמה היבסיאנית מובחנת בפילוסופיה הפוליטית של היוונים, החל בסופיסטים וכלה באפי קוריאניים, שללה את האינסטינקט החברתי של האדם, וטענה כי מקורותיהם של כל החוקים והסדר הפוליטי אינם בטבע אלא בהסכם או בכוח הזרוע.

במקורותיה, הניח תוקידידס, אתונה קמה כתוצאה מברית שנכרתה בין פיראטים. קארנאדס הדהים את הסנאט של רומי כאשר שטח בפניו תיאור דומה של התעצמות רומי; אוגוסטינוס סיכם את המסורת והעביר אותה לעולם ימי הביניים: "כאשר ניטל הצדק... מה הן הממלכות, אם לא מעשי גזל אדירים?" במדרש שלנו נשמע הדם של טיעונים אלה, והוא אוסר את השמעתם – אולי כיוון שהם מהווים מעין ירידה לרמתו של המאשים, ובתוך כך שותפות עמו באחדות מהנחות-היסוד שלו. התשובה השניה, הנכונה, מתייחסת לקב"ה כאל בורא עולם, ועל כן – כאל מי שהוא בעלי העולם.

נחיתות במסווה של תחושת בחירה

טיעונים מעין אלה אי-אפשר היה להעלות בעולם הנוצרי. הנוצרים אף פעם לא הכחישו את הזכות שהיתה פעם ליהודים על ארץ-ישראל, עד לעליית הנצרות, בעת שבחירת האל הוסטה מ"ישראל בהתאם לבשר" לעבר "ישראל האמיתית" (Verus Israel). "ישראל שברוח", דהיינו "הכנסיה שמקרב האומות" (ecclesia e gentibus). הטקסט שלנו משקף, איפוא, רובד קדום יותר של תעמולה אנטי-יהודית פאגאנית. המתוחכמים שבקרב פולמוסנים אלה השתמשו בטכניקה טיפוסית. הם הכירו קטעים מן המקרא וקראו אותם קריאה מהופכת, כך שיוכלו להגיע לגירסה משלהם לגבי מקורות היהדות – הם יצרו לעצמם הסטוריית-נגד, ממש כפי שאנו היינו עתידים לעשות לאחר מכן ב"ספר תולדות ישו". האם אין התנ"ך מודה כי הכנענים גורשו בכוח הזרוע? יתרה מכך: האם התנ"ך עצמו אינו מודה כי בני-ישראל חיו כמנודים, בבידוד, בחבל גושן שבמצרים; כי משה רבנו עצמו גדל כמצרי; כי אספסוף, ערב רב, יצא ממצרים? אמנם כן, משום שהעברים לא היוו אומה עתיקה ומכובדת, וגם חוקתם אינה אותנטית, ואינה ראויה שישמרוה. למעשה, הם החלו את קיומם כמושבת-מצורעים מצרית, מבודדים ובזויים, עד שקראו לעזרתם את שבטי ההיקסוס השמיים והקימו במשך מאת-שנים שלטון של טרור (מזכיר, אולי, את יוסף). ההיקסוס, שגורשו על ידי יאחמס הראשון, יחד עם המנודים, יצאו את מצרים, כשבראשם כומר מצרי שהפך את עורו, ושמו אוסאריף (משה), הוא העניק להם חוקה אשר היתה, מכל היבטיה, דמות-ראי מהופכת, מעשה פלאגיאט, של ה-mores המצריים, או, כפי שטאקיטוס היה עתיד לאמר לאחר מכן: "משה... הנהיג חוקים חדשים שנגדו את אלה של שאר בני המין האנושי. כל מה שהוא מקודש לנו – טמא בעיניהם; ומה שהם מקבלים – אנו רואים כחילול הקודש". הם כבשו את ארץ כנען בכוח הזרוע והקימו קהיליה ההולמת מנודים – קהילה מבודדת, ואת נחיתותם היסוו בתחושה של בחירה – שבביטוייה נועדה להנציח את רוחם המרדנית ואת השנאה שהם מגלים כלפי המין האנושי (misanthropia; odium humani generis).

ואכן, התעמולה היתה מחוכמת. ניתן לאמר כי התיאור של מאנֶתון את הדרך שבה מנודים מקיימים את תחושת ערכיותם על-ידי עיצוב אידיאולוגיית-נגד שבה מתפרשת האפליה שלהם כאות לבחירה מיוחדת – מזכיר במידה רבה את מה שסוציולוגי-הידיעה המודרניים מתארים כיצירת "זהות נגד" (counter-identity).

מסורת זאת של תעמולה פאגאנית אנטי-יהודית בולטת לא רק מבחינת מה שהיא מכילה, אלא גם במה שחסר בה. יהיה זה חסר טעם לחפש פולמוסים דתיים נגד המונותיאיזם, כיוון שרוב רובה של האינטליגנציה הפאגאנית היה, מבחינה מסויימת, "מונותיאיסטי" באורח דומה. מקסנופאנס ועד לאריסטו ופלוטינוס, הפילוסופיה היוונית פיתחה לעצמה דמות של האל שהיתה לובשת פחות ופחות צורת אדם, דמות מעודנת ומזוככת, דת טבעית (theologia naturalis). כבר קסנופאנס העלה את הטיעון הביקורתי הדומיננטי ביותר בדברי ימי ביקורת הדת, עד לפויירבאך ופרויד: כי האדם יוצר את אליו בצלמו ובדמותו, כלומר מעביר את מידותיו הטובות והרעות (והמידות הטובות והרעות של חברתו) אל הטרנסצנדנטי – או משליך אותן עליו. האינטלקטואל היווני-רומי המשכיל האמין, בדרך כלל, כי מעבר ל"פולחן הפוליטי" (theologia politica) , הדת היא אחת במגוון של פולחנים.

אוגוסטינוס שם מלים דומות בפיו של פורפיריוס; ואפילו חז"ל מניחים לפילוסוף של עכו"ם המשוחח עם רבי עקיבא לאמר: "אמר לו זונין לרבי עקיבא: לבי ולבך ידע דעבודה זרה לית בה מששא (דהיינו, ממשות – המתרגם) לשון אחר. אבות הכנסיה והתנאים גם יחד היו מודעים לעובדה כי הם לא היוו את האמונה המונותיאיסטית היחידה בקרב האמונות הפוליתיאיסטיות. ההתנגשות שבין האידיאולוגיות היהודית-נוצרית והפאגאנית לא היתה לגבי מספר האלים, אלא לגבי טבעו של האל האחד והיחיד. לפי תפישת היוונים, היה האל התגלמותו של עקרון ההרמוניה הקוסמית, סבילה ומכילה את עצמה: הרעיון של אלוהים כאישיות מוסרית הפעילה בהסטוריה, "עסקן" כל-יכול, היה רעיון דוחה. הרעיון כי האלוהים זנח את ההשגחה על היקום על מנת להתרכז בהכוונת ענייניה של אומה קטנה ומלוכלכת בשולי העולם המיושב, נראתה לקֶלסוס כ"נקודת מבט של צפרדעים ותולעים".

אף-על-פי-כן, המונותיאיזם היווה את אחת התכונות המושכות ביותר ביהדות בתודעה הפאגאנית; האם אין היהדות דת פילוסופית של ממש, הסוגדת לעקרון פילוסופי ולאו-דווקא לדמויות אנתרופומורפיות? התגובה הראשונה לגמרי של יוונים משכילים, למפגש עם היהדות, היתה תגובה של הערצה והתפעלות. שום פולמוסן פאגאני לא יכול היה לתקוף את הרעיון המונותיאיסטי בתורת שכזה. אבל הוא יכול היה לנסות ולהוכיח כי ביהודים, או ביהדות, אין שום דבר מקורי או אותנטי; שום דבר מכובד וראוי לשימור אין בחוקיהם ובמנהגיהם. הצלחותיה המיסיונריות של היהדות, ולאחר מכן אלה של הנצרות, הוכיחו עד כמה תעמולה פאגאנית זאת היתה בלתי-משכנעת, עד לאין תקווה.

רגשות שנאה כלפי הממסד

הנצרות, כפי שאמרנו, לא גרסה את רוב רובה של התעמולה האנטי-יהודית הפאגאנית. אבל היריבות הנוצרית-יהודית החלה עוד בתקופה שבה הנצרות הקדומה לא היתה אלא בבחינת כת יהודית אפוקאליפטית. יחד עם תנועות כיתתיות אחרות – כגון כת מגילות ים המלח – הנוצרים התחלקו ברגשות השנאה שחש כלפיהם הממסד היהודי הנורמטיבי. כבר בני הכת באזור קומראן הגדירו את עצמם כ"עדת קודש", ואת הממסד כ"עיר שווא" civitad Dei – (עיר האלוהים) כנגד civitas terranea (העיר שעלי אדמות). הם לבדם היו שארית ישראל; הם לבדם החזיקו במפתח ל"פשר" או לפיענוח האסכטולוגי של כתבי הקודש; הם היו, בקצרה, מעין עיל-חלוץ, אוואנגרד, של הסדר הקוסמי החדש והנהדר, בעיצומו של הסדר הישן והמושחת. לעתים הם רומזים כי רק הם, בני הנצח, יינצלו בקץ הימים הצפוי להתרחש, והם כוללים את הממסד הקיים בסיווג של "בני חושן", ומצווים "לאהוב כול בני-אור איש כגורלו בעצת אל ולשנוא כול בני-חושך איש כאשמתו בנקמת אל" (סרך היחד).

בדומה להם מבחינות רבות, הנוצרים הראשונים ראו את עצמם כ"ישראל האמיתית", ואת שאר היהודים כראויים לגינוי. האמונה בנוצרים, כפי שקודם לכן היתה האמונה ב"מורה הצדק", הפכה לסימן-אמת לישועה. בדומה להם, טיפחה הנצרות הקדומה רגשות שנאה כלפי הממסד המורכב מ"פרושים וצדוקים".

לא עבר זמן רב והנצרות הקדומה היתה עתידה להתחרות עם הממסד היהודי במאמציו המיסיונריים – תחילה בקרב "יראי שמים", או hoi Sebomenoi (ביוונית). הקבוצות הגדולות של אוהבי היהדות שבשוליהן של קהילות-פזורה רבות; ולאחר מכן בקרב פאגאנים של ממש. אבל לאחר ההתקוממות השניה נגד רומי (132 עד 135 לספירה), ורדיפות אדריאנוס שבאו לאחר-מכן, חדל לפעם ביהדות הדחף המיסיונרי; בסופו של דבר הפכה הנצרות להיות הדת הקיסרית הדומיננטית, והמלכות תיהפך למינות; והיסודות היהודיים-נוצריים בכנסיה, שפעם היו בולטים, נעלמו וחלפו מן העולם.

איזו מטרה התעמולה הנוצרית האנטי-יהודית יכלה לשרֵת לאחר-מכן? מדוע לא חלף דור בלי להותיר אחריו כתבים אנטי-יהודיים שונים? מהו ההגיון שמאחורי חטיבה כה גדולה של ספרות, החוזרת על עצמה כמעט במידה שהיא מסלידה? שכן, שוב לא היו אלה רשומות המשקפות פולמוס חי, אלא יותר ויותר הפך הדבר למנייה סטריאוטיפית של רמזים סמויים בברית הישנה, לגבי אמיתותה של הברית החדשה.

תפקידה של התעמולה האנטי-יהודית לא היה כלפי חוץ – להביא יהודים להמרת דתם – אלא היה זה תפקיד פנימי. דווקא משום שהכנסיה לא הצליחה להעביר את היהודים על דתם. עצם קיומם הפך להיות פרדוקס תיאולוגי מן המדרגה הראשונה. לא כן לגבי האסלאם: בניגוד לכנסיה, האסלאם אינו רואה את סיבת קיומו, בהמרה האינדיבידואלית של כל כופר וכופר. אמת, יש לוודא כי העולם ייעשה "בטוח לצורך האסלאם", וזאת באמצעות הגמוניה פוליטית; אבל תחת שלטון האסלאם, בני אדם שזכו להתגלות (מונותיאיסטית) אמיתית, כגון היהודים והנוצרים – המונח המשפטי הוא "עם הספר" (אהל אל-כיתאב) – יכולים לשמור על האוטונומיה הדתית-פוליטית שלהם כמיעוט מוגן, כאזרחים ממדרגה שניה (ד'ימי). בניגוד לכך, הכנסיה הנוצרית מוכיחה את אמיתותה באמצעות שליחות-מיסיון החובקת זרועות עולם: המדובר ב-ecclesia militans (כנסיה לוחמת). אך המרת דתם של היהודים, שבשלב המקורי היו עם הבחירה ושעדיין נצמדו לברית הישנה בשפת המקור שלה, לא היתה ניתנת להשגה באמצעות שיכנוע או כפיה.

היהודים הם עם עיקש

כינו אותם "ישראל בהתאם לבשר" (Israel secundum carnem): הנצרות והיהדות גם יחד היו שותפות להשקפה הבדיונית כי היהודים היו צאצאים-ממש של אברהם אבינו; השוני שבין שתי הדתות היה רק לגבי הערך שייחסו לרציפות אתנית מעין זאת. "בהתאם לבשר" מתייחס גם למנטאליות של היהודים: הם מבינים את כתבי הקודש שלהם ואת חוקיהם "באורח מילולי", ולאו-דווקא באמצעות הבנה-מתוך-סובלימאציה (spiritualis imtellegentia); כיוון שכך, טחו עיניהם מראות את הרמזים השונים המצועפים בברית הישנה לגבי אמיתותה של הברית החדשה; הם מהווים מעין אנאכרוניזם חי – "יהודים אלה סירבו להשתנות עם נקיפת-העיתים" – מעין מאובן. לא עלה בידם להבין כי היהדות (ברית המילה) "הולמת את זמנה" בלבד ובמקומה צריכה לבוא תורה חדשה, שלקראתה היא מפלסת דרך (יו מסנט-ויקטור). בקצרה, היהודים הם עם עיקש.

אבל, ודווקא משום כל אלה – האם אין עיקשותם ראויה אף היא להתפעלות והערכה? אוגוסטינוס חשב כך, ואיחל למעשה לנוצרים שבימיו כי יהיו ניתנים בה, לאור רדיפות ופיתויים. יתרה מכן, היהודים והיהדות הוסיפו למשוך את הנוצרים כבחבלי קסם, מכוח עתיקותם – אותה עתיקות עצמה שזכתה בתיאוריה לזילזול. במהלך כל קיומה, חששה הכנסיה מ"מייהדים" (Judaizantes) בקרבה. אחרי ככלות הכל, עצם טענתה של הכנסיה כי היא מהווה תורה חדשה הנהיגה תסוטה של ערכים הן בעולם הקלאסי והן בקרב השבטים הגרמניים של ימי הביניים, שהמירו את דתם. היות התורה "חדשה" – תכונה זאת היוותה, בעיני מנטאליות זאת כבעיני המנטאליות האחרת, משום תכונה מעוררת חשדות: רק הישן והקדום העיר על איכות ועל אותנטיות. המונח הפוליטי הקלאסי שציין את המהפכן המסוכן היה homo rerum novarim cupidus; בתודעה המשפטית של ימי-הביניים המוקדמים, רק החוק הישן (altes Recht) היה חוק טוב (gutes Recht), והאפיפיור גרגוריוס השביעי הבהיל את יריביו הקיסריים כאשר תבע את זכותו לחוקק חוקים חדשים (novas leges condere). כך הוחדר מתח פנימי לתוך המנטאליות האירופית, מתח בין החשבת הישן ופיאור החדש. קדמותם של היהודים והיהדות, ועצם קיומם, שימשו לנוצרים בתעמולתם האנטי-פאגאנית – על מנת להוכיח את אותנטיות התנ"ך. הטיעון כי היהדות היא הדת המונותיאיסטית האותנטית משום שהיא הדת הקדומה ביותר היה גם טיעון יהודי – ראה, למשל, את "הכוזרי" ליהודה הלוי: ואותם מקרים בודדים של התגיירות שהתרחשו בימי-הביניים ואשר אנו יודעים עליהם, אירעו כתוצאה ממניעים שכאלה.

בסופו של דבר, פיתחו אבות הכנסיה תיאוריה שנועדה להסביר את המשך קיומם של היהודיםם כחלק מאקונומיית הישועה. היהודים ממלאים תפקיד משולש, קיומם הפיסי מוכיח את אותנטיות כתבי הקודש שלהם, אל מול הטיעונים הפאגאניים; הם מבטיחים את השתמרותה של ההתגלות האותנטית, ועליהם להמשיך ולעשות כן, יתר-על-כן, עצם השפלתם בפזורתם מהווה הוכחת-נצח (testimonium aeternum) לטענה הנוצרית כי, עם בוא הנוצרי, "לא יסור שבט מיהודה", ובחירתו של הקב"ה הועברה מ"ישראל בהתאם לבשר" ל"ישראל שברוח". הסטאטוס הנוכחי של הסינאגוגה, כ"שפחה" לכנסיה, מעיד על עליונותה של זו האחרונה. ואחרון אחרון: ליהודים יש תפקיד אסכטולוגי. עם קץ הימים ימירו שרידיהם את דתם המרה המונית לנצרות, ואולי אף יצילו את הנצרות מפני האנטיכריסט. זה היה ההסבר לקיום היהודי ולסובלנות היחסית שיש לגלות כלפי היהודים. ההסבר התבסס על ההנחה האיתנה כי היהודים אינם משתנים; כי הם נצמדים עתה, כפי שנצמדו בשעתו, לתנ"ך כלשונו.לעיני אנסקאר, לומדים אנו מפי כותב הביוגרפיה שלו, נראה ישו הנוצרי "גבה קומה, לבוש כיהודי, יפה מראה".

נצלנים ונושכי נשך

הכנסיה היתה אמורה, איפוא, לגלות סובלנות כלפי היהודים בתנאי שהם ימלאו את התפקיד הכפול, שם עבדים ושל מאובנים. הם סירבו להיענות לשני תנאים אלה. למעשה, הם היו מיעוט בעל זכויות-יתר, והם טיפחו בקרבם נטיות אריסטוקראטיות בולטות. מבחינה משפטית ומנטאלית הם היו קרובים מדי לכוחות השליטים, "השתייכו לארמון המלוכה". נער יהודי בגרמניה היה יכול לחלום בהקיץ כי יהיה לאביר, אפילו במאה ה- 12. זמן רב לאחר מכן זיהה שלמה אבן ורגה, בהתייחסו לגירוש ספרד (1492), את הדחף להגיע לשיאי החברה ולהתפאר בכך – כסיבה העיקרית לאסון שאירע. במהלך כל ימי-הביניים נראו היהודים, והם ראו את עצמם, כ"שבויי מלחמה" (על אדמת ניכר), אבל קשה לאמר כי כך נהגו. כמו כן, הם סירבו להישאר כמאובנים. תמורת זאת, הם פיתחו לעצמם מערכת מרשימה וקלת-סיגול של חוקים ומוסדות, ויצרו כמות עצומה של ספרות פרשנית והגותית. הפער שבין הדימוי לבין המציאות, והמאגרים-הקיימים-תמיד של עוינות העם כלפי זרים, ויהודים במיוחד, שימש מקור אפשרי למתח.

נקודת המפנה בדברי ימי התעמולה האנטי-יהודית בקרב הנוצרים אירעה בפרשת דרכים של היישוב היהודי באירופה, במשך המאה ה- 12. גורמים אחדים הוסיפו לתרום להידרדרות מעמדם של היהודים באותה עת: העצמאות והעוצמה הגוברות והולכות של הכנסיה; מסעי הצלב; עלייתן של תנועות דתיות פופולאריות, והעובדה כי מאז הרקונקוויסטה הספרדית חיו רוב רובם של יהודי אירופה בארצות נוצריות. התעמולה האנטי-יהודית השתנתה עתה, הן מבחינת כמותה והן מבחינת איכותה. לא זו בלבד שהיקפה גבר: נשתנו גם דפוסיה. הדפוסים החדשים שנוצרו באותה עת היו עתידים להתקיים עד למאה ה- 18, לצידן של קטגוריות-הסטראוטיפים הישנות יותר, אפשר להבחין בבירור בדרכי תעמולה חדשות.

לעתים היה אפשר להתאים את הדימוי החדש לסטראוטיפים קדומים יותר. דימוי היהודים כנצלנים מבחינה כלכלית, "נושכי נשך", היה תולדה של הנסיבות החדשות; בימי-קדם, יוסף בן מתתיהו רק חוזר על אמירה שגורה כאשר הוא מביע צער על היעדר המיומנויות המסחריות והפיננסיות אצל היהודים, בהשוואה ליוונים ולפניקים. משנולד, הסתגל הסטריאוטיפ החדש הסתגלות נינוחה לסטריאוטיפים התיאולוגיים הישנים. "ישראל בהתאם לבשר" מכוון תמיד כלפי תגמולים ארציים, אפילו כאשר מקיימים את המצוות, ועל אחת כמה וכמה בתחום החילוני. לעתים התנגשו סטראוטיפים חדשים בישנים, או תפסו את מקומם: תהליך אחרון זה, שהביא לניכור ולדמוניזציה של הדימוי היהודי בימי-הביניים המאוחרים, ראוי לעיון נוסף. עיקרו בכך שהיהדות הפכה, בעיני העולם הנוצרי, לדת ולכת סודית.

ראשית, עליית רמתו של החינוך הפילוסופי יצרה טיעונים חדשים. בין אם התיאולוגים הנוצרים האמינו כי הם יוכלו להסיק דוגמות באמצעות התבונה בלבד (Sola rationer) או רק להגן על האפשרות כי התבונה והשכל יהיו שרויים בכפיפה אחת עם ההתגלות, הם דיברו בלשון שעתה היתה האינטליגנציה היהודית שותפה לה. כאשר רבי משה הספרדי המיר את דתו, לאחר כיבוש הנוצרי של טולדו, הוא עשה כן כיוון שהאמין באמת ובתמים כי האמונות הנוצריות מבוססות על ראציונליות רבה יותר; יצירתו הפולמוסית Dialogi, המכילה דו-שיחים בין האני הישן שלו לבין האני החדש, היא גם אחת הדוגמאות הראשונות של שימוש פולמוסי מצד הנוצרים בספרות היהודית שלאחר התנ"ך, ואפילי כנוצרי, פטרוס אלפונסי בקיא בפילוסופיה היהודית יותר מאשר בתיאולוגיה הסכולאסטית.

שנית, עם העלייה ברמת החינוך ועם היווצרות האוניברסיטאות, החלו חוקרים נוצרים ללמוד לימודים עבריים באורח שיטתי. החל מהמאה ה- 12 גבר והלך מספר הכמרים שהגיעו לכלל היכרות עם הדוקטרינות היהודיות, ועם הכתבים שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך. היו ביניהם שפנו ללימודים העבריים משום שביקשו עצה בתחום הפרשנות: אחרים השתמשו בהם כאילו היה זה סוג חדש של טיעונים אנטי-יהודיים.התלמוד, במיוחד, שימש להם כעדות כי היהודים אינם משמרי התנ"ך, ותו לא. כפי שנראו קודם לכן; כי היהודים נצמדים עתה לחוק אחר. חדש (nova lex), אשר תפס את מקומם של חוקי התנ"ך שהיהודים היו אמורים לנהוג לפיהם "כלשונם". האם חוק חדש מעין זה אינו בבחינת כפירה, אפילו במונחיה של היהדות עצמה – כפי שהכנסייה מבינה אותה? האם הסובלנות שנתגלתה כלפיהם אינה מבוססת על ההנחה כי לא חל בהם שינוי – ואם אכן השתנו, והם מחפשים לעצמם חוק חדש. האם אין זה הגיוני שיחפשו רק בכיוון לחוק האמיתי? במקום האלטרנטיבה שבין התנ"ך לבין ה-lex caritatis, נראה כי הם יצרו לעצמם חוק חדש שהוא מעשה ידיהם בלבד. והם נצמדים לו בחשאיות כה רבה, על מנת שיוסיפו להיראות כנושאי הדגל של הברית הישנה.

היצירה הראשונה ברוח זאת נכתבה באמצע המאה ה- 12 בידי פטר המכובד, ראש מנזר קליני (cluny). משכין-שלום מקצועי זה הבטיח "לחשוף" את הסודות היהודיים: את העובדה כי הם חדלו לנהוג בהתאם לחוק האלוהי, ולמעשה הם נוהגים בהתאם לחקיקה שטנית, מעשי ידי אדם. פיסות מקוטעות מן התלמוד, שהוצאו מהקשרן, משמשות לו כדי להוכיח כי התלמוד, שהוא רחוק מלהיות פירוש מילולי סתם, הוא בבחינת חוק חדש מעשה ידי אדם. התלמוד עצמו מודה כי אפילו הקב"ה חייב להרכין את ראשו לנוכח החלטותיהם של בתי דין "ארציים", וכי הקב"ה עצמו כבול בכבלי החוק התלמודי. היהדות שוב אינה נראית אנאכרוניסטית, ואולי אף מגוחכת, ובכל זאת דת מובנת: דימוי היהדות הופך להיות דימוי של מסורות חשאיות ושטניות. כאלה היו גם ההאשמות שהביאו להעמדת התלמוד לדין, והעלאתו על מוקד בפריס (1240).

הופעתה הראשונה של עלילת-הדם

תהליך זה של דה-הומניזציה ודמוניזציה של הדימוי היהודי לא הוגבל לכתבי פולמוס בודדים בלבד. הוא מאפיין בראש ובראשונה את דמיון העם. המאה ה- 12 חזתה בהופעתה הראשונה של עלילת הדם. תיאורו של תומאס ממונמות' (Thomas of Monmouth) לגבי המקרה שאירע כביכול כולל התייחסות ליהודי מומר אשר גילה באוזניו דרישות הכלולות ב"כתבי הקודש העתיקים של היהודים" שלפיהן נאלצים היהודים להקיז דם נוצרי לפחות אחת לשנה, אם אומנם מבקשים הם להיגאל למטרה זאת. מתכנס כינוס חשאי של רבנים מכל רחבי אירופה מעת לעת כדי לקבוע באיזו קהילה יש לבצע הפעם את הרציחה לצורכי פולחן. קו ברור מוליך מכאן לדימויים המועלים ב"פרוטוקולים של זקני ציון" הידועים לשמצה.

המאה ה- 12 החייתה בדרך זאת – ולוא גם שלא בכוונה – יסודות של תעמולה אנטי-יהודית פאגאנית: האשמות בדבר חשאיות ומינהגים ואמונות חשאיים שמקורם ב"שינאת האדם" היהודית (ה-odium humani generis, כלומר שינאת המין האנושי, שעליה מדבר טאקיטוס). ה"סודות" (arcanae) היהודיים מכוונים כנגד הריקמה החברתית הבריאה של סביבתם. הנצרות לא היתה מסוגלת בתחילה לעשות שימוש בטיעונים מעין אלה: הם היו מכוונים גם כלפי נוצרים, ולנוצרים היה חלק ב"סודות" היהודיים. בימי-הביניים המאוחרים יותר, החל מהמאה ה- 12, חזרו היהודים ונעשו למסתוריים, לבני אדם שקשה להבינם, ליצורים מסוכנים.

הדימוי הפופולרי-דמוני של היהודים, כולל עלילת הדם, לא הפך אף פעם לעמדה תיאולוגית רשמית של הכנסיה; הכנסיה לא הכחישה למעשה ולא אישרה הטיות אלה, ובעת שהדבר היה נוח לה עשתה בהן שימוש. כמו כן, ההתקפה על התלמוד לא נמשכה בדרך שבה היא החלה. כיצד יכלה הכנסיה, שתמיד חששה מפני כופרים הרוצים לפנות אל "כתבי הקודש כפשוטם" ולחסל את המסורת הסמכותית של הכנסיה, לבקש מהיהודים לדבוק בכתבי הקודש "ללא פרוש" (sine glossa)? אין בכוונתנו לאמר כי הכנסיה לא יכלה להצדיק היעדר-עקביות מעין זה, אבל דרכי-מחשבה מסויימות הופכות להיות מבחינת "טאבו" בכל דור שהוא. המתקפה על התלמוד נמשכה בדרכים אחרות – למשל, הטענה כי נכללים בו דברים של חילול הקודש, שיש לכל הפחות למוחקם.

עלה בדעתם של פולמוסנים מסויימים כי מסורות אסכטולוגיות מסויימות הכלולות בספרות המדרשות עשויות לשמש כדי להוכיח את אמיתותה של הנצרות. זהו החידוש השלישי שהונהג במאה ה- 12 במיסגרת התעמולה האנטי-יהודית. הדוגמה הראשונה לכך היא זו של סופר מן המאה ה- 12, אלאנוס אב אינסוליס (Alanus ab Insulis) המצטט קטע תלמודי נודע: "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, ע"א). מאותה עת ואילך, יחזרו ויצטטו את ה-vaticinium eliae (נבואת אליהו) הזאת מעת לעת. על מנת להוכיח את ההוראה המרומזת של המקורות היהודיים עצמם בטענות הנוצריות. הוויכוח הפומבי שבין הרמב"ן לבין הדומיניקנים בברצלונה (1263) נסב סביב טענות אלה. ואחרות – עד כי הרמב"ן טען, בניגוד לאמונתו שבלב, כי המדרשים אינם מחייבים: "עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש ד"ל, סרמוניס, וכמו שאם יעמוד ההגמון ויעשה סרמון ואחד מן השומעים ישרה בעיניו וכתבה, וזה הספר מי שיאמין בו טוב ומי שלא יאמין בו לא יזיק".

דומיניקני צעיר אשר לקח חלק בוויכוח העלה לאחר מכן על הכתב את הסקר המקיף ביותר של טיעונים כריסטולוגיים, שהתבסס על היכרותו האיתנה והמבוססת את הספרות העברית; חיבורו "חרב האמונה" (Pugio Fidei), הוא ה"מדריך" הטוב ביותר מסוגו, עד למאה ה- 18. דומה כי סוג זה של טיעון עלה יפה במיוחד בספרד, מקום שם הוא שימש – יותר מאשר בכל מקום אחר – למטרות מיסיונריות.

יש לציין כי היכרותם המחודשת של התיאולוגים הנוצריים עם הכתבים היהודיים יצרה לא רק דחיה או מודעות לשעות-כושר לפולמוס. היכרות זאת אף גרמה לנוצרים להיות מרותקים יותר לתופעה היהודית, משיבה שכבר הזכרנו לעיל: משיכה לפרשנות היהודית veritas hebraica, דהיינו, האמת העברית) ואף משיכה עצומה עוד יותר לקבלה, בשלה מאוחר יותר, הקבלה היא, בדרך מיוחדת במינה. דוגמה לדיאלקטיקה של דחיה ומשיכה משני הצדדים. היא מגלה את המשיכה שנמשכים היהודים לספקולציות אמנטיביות אפילו מעין השילוש, ואמנם, המקובלים המוקדמים הואשמו מיד במגמות ניצור. איש הקבלה מעניק לפרושי מקראות שקודם לכן נחשבו לכפירה מובן מסטורי עמוק – למשל להבנת "אלוהים" בבראשית א:1 כמושא ישיר (מבחינה דיקדוקית) של הפסוק, ולא כנושאו (כאילו נאמר שהוויה הקרויה בראשית האצולה הוויה אחרת, אלוהים). לגבי ההומניסטים והפלאטוניסטים של הרנסאנס נראה היה כאילו מסורת עתיקה, חשאית, טרום-יהודית וטרום-נוצרית לגבי האמיתות העמוקות ביותר נחשפת באמצעות הקבלה. מה"חשאיות" וה"מסורות החשאיות" של היהודים השתמעו, איפוא, לא רק משמעויות שליליות, משמעויות של גינוי, בעיני אחרים, מסורות אלה נראו כבעלות ערך ומשיכה שאין כמותם.

סודיות, מסורות חשאיות וקשירת קשר חשאית הן בבחינת תכונות שקל לייחס למיעוטים בכל חברה שהיא. בהקשר הנוצרי של ימי-הביניים המאוחרים, יתכן גם כי פחדים עממיים אלה שימשו דרך שבה ביצעה החברה חיצון (אקסטרנאליזאציה) של פחדיה הפנימיים ורגשות האשם שלה. הכנסיה, רוב רובם של התיאולוגים הרציניים, אולי לא יצרו דימויים מעין אלה: אבל לעתים הם נכנעו להם. עד כדי כך כי, בספרד של ימי-הביניים המאוחרים, לא יכלו אף יהודים מומרים להינצל מחשד.

הזרימה ההמונית של Conversos (מומרים) לחברה הספרדית של המאות ה- 14 וה- 15 לא זו בלבד שאף הכנסיה לא ראתה אותה כהגשמת חלום שיש לממשו בדחיפות, אלא שהיא עוררה בקרב הכנסיה פחדים מפני כפירה, ושיבה חשאית אל היהדות. מאמץ חברתי-משפטי שלא היה לו תקדים, לחשוף את היסודות החשאיים של החברה, הרעיל את רקמת החיים בספרד למשך מאתיים שנה ויותר. הפך אותה לחברה רדופת-חשדות, המדינה הראשונה בדברי ימי אירופה המודרנית שנשלטה באמצעות מדיניות גזעית. בשם "טוהר הדם". סולקו האנוסים מכל תפקיד רשמי או מעמד חברתי. בתהליכים אלה, והדומים להם, שהחלו במאה ה- 12, איני מבחין בעוינות דתית אלא בעיקר בעוינויות המסתתרות מתחת למסווה של שונויות דתיות.

המטרה: היהודי המוסווה, המתבולל

מדוע שככה אובססיה זו כלפי היהודים והיהדות בתחום ההשפעה הפרוטסטאנטי למרות התקפותיו הארסיות של מרטין לותר? ראשית, מספר מועט, יחסית, של יהודים נותר בחלקיה הפרוטסטאנטיים של אירופה; רובם גורשו ממערב-אירופה בימי-הביניים המאוחרים. אבל היעדר-יהודים לכשעצמו לא היה בו מעולם כדי לעצור, בשלבים קודמים יותר, את התעמולה האנטי-יהודית: התעמולה שימשה צרכים פנימיים.

סיבה נוספת לאדישות הגוברת והולכת כלפי היהודים ניתן לגלות מהתיאולוגיה הפרוטסטאנטית עצמה.

הכנסיה הקאתולית התייחסה ליהודים וליהדות – בשינויים הדרושים – כדוגמה היה של חיים Sola scriptura, כלומר דוגמה לגורלם המר של הנצמדים ללשון כתבי הקודש בלבד; היא ביקשה להוכיח עד כמה דרוש תיווך הכנסיה, אשר לגבי סמכותה אמר פעם אוגוסטינוס כי אם לא היתה הכנסיה כופה זאת עליו, הוא לא היה אף מאמין בכתבי הקודש. מאידך גיסא, הכנסיה חששה, ולא לשווא, מפני השפעות אפשריות של דוגמה זאת עצמה. מלכתחילה, כללה הגישה הנוצרית כלפי היהודית יחס דו-ערכי.

הפרוטסטאנטיות יכלה – אבל לא תמיד הצליחה בכך – להתגבר על דו-ערכיות זאת. התיאולוגיות הפרוטסטאנטיות נענו, ועדיין הן נעות, בין שני קטבים. בהתאם לשאלה אלו מאפיינים הן ייחסו לכנסיה הפרימיטיבית. תיאולוגיות אלה ביקשו להחיות את הנוהגים והמוסדות התנ"כיים – וכיוון שכך גאה גל הכתבים בנושא ה"רפובליקה יהודית" – או להפריד הפרדה מודגשת יותר את הברית החדשה מהברית הישנה; כך או כך, גישתן כלפי היהודים והיהדות היתה הרבה פחות עמוסה, כיוון שהיא היתה פחות מיידית. לא היתה "סמכות הכנסיה הקדושה" שהקיום היהודי איים לחתור תחתיה, או הבטיח לאשרה. במקרים בודדים, כפי שחיים ה. בן-ששון הראה, פיתחו מיעוטים כיתתיים אף תחושה של הזדהות עם גורל היהודים ב-partibus infidelium. במקרים אחרים, הם האשימו את היהדות ואת הקתוליות גם יחד על שהן מערפלות את דבר האל – והשני שבאויבים אלה היה, כמובן, האויב המסוכן יותר.

הרציונליסטים של המאות ה- 17 וה- 18 ירשו מהגישה הפרוטסטאנטית אדישות בסיסית זאת; לטוב או לרע. בין אם היהדות היא מאובן ובין אם לאו, היא חדלה לשמש נישא עיקרי להתכתשויות. במקרה הטוב יותר, השתמשו בגורל היהודים כדי להדגים את חוסר הסובלנות הנוצרית – דהיינו דתית. במקרה הגרוע, הועלתה היהדות כדוגמה לפרטיקולריזם אתנוצנטרי דתי: לעתים לא שימשו ההתקפות על היהדות אלא כמסווה לתקיפת הנצרות., בכל המקרים, הסקרנות ההיסטורית-התרבותית גברה על אי-הנחת התיאולוגית.

עד כמה, איפוא, נעוצה עלייתה של האנטישמיות המודרנית במסורת הנוצרית?

לתעמולה האנטישמית, הים אם היא קיצונית ובין אם היא מתונה, יש תכונת-אופי בולטת אחת. יעדה אינו דווקא היהודי המסורתי, האורתודוכסי, שניתן להכירו בתורת שכזה. האנטישמי לוחם בראש ובראשונה במי שהוא סבור כי הוא היהודי המוסווה: היהודי המתבולל, שהגיע לאמנציפאציה, העומד לשבש את הרקמה הבריאה של האומה החדשה שהוא מעמיד פנים כי הוא משתייך אליה. היהודי בין אם התבולל ובין אם לא, הוא בבחינת זר, כוח מסוכן ומפורר, והוא נשאר כזה. היותו יהודי היא תכונת-אופי שאין למחותה, שאין לשנותה, באמצעות טבילה או סימנים חיצוניים אחרים של שינוי הזהות. המטרה הפוליטית הראשונה של האנטישמי היא, איפוא, לחסל את "החטא המקורי" של אירופה במאה ה- 19 – לבטל את האמנציפאציה המשפטית שהוענקה ליהודים, כולה או מקצתה, ובאמצעות אפליה – להביא לידי כך שניתן יהיה לזהות שוב את היהודים בתורת שכאלה.

קסמיה של היהדות

אידיאולוגים אנטישמיים מתונים עשויים להודות כי היהודים כנים מבחינה סובייקטיבית ברצונם להתבולל, אבל למעשה אין הם מסוגלים לעשות כן; אנטישמיים קיצוניים יותר יטענו כי הסימנים החיצוניים של הזדהות היהודים עם החברה הסובבת אותם, ושל התבוללות בה, הם תירוץ מסוכן – ואולי אף קשר יהודי (בינלאומי) לתפוס את השלטון; האנטישמים הקיצוניים ביותר יקראו לא רק לביטול האמנציפאציה אלא גם להגלייה ולג'נוסייד.

זאת, בקווים כלליים, היא הפנומנולוגיה של ההצהרות האנטישמיות. הצהרות אלה מניחות-מראש אמנציפאציה, והן מכוונות כנגדה: עובדה זאת הופכת אותן לתופעה חדשה לגמרי בדברי ימי היהודים. אין צורך לאמר כי הסלידה האנטישמית היא שוב, גם כאן, רק פן אחד של משיכה של היו האנטישמים מוקסמים על-ידי היהדות. האנטישמי מפנה את הצהרותיו כלפי אותם מיגזרי האוכלוסיה שהסתגלו פחות-מכל לחברה המודרנית, המתועשת, הקפיטליסטית ובעלת-הניעות (מוביליות). הוא מוקסם, בצדק או שלא בצדק, על ידי מה שהוא רואה ככושר-הסתגלות יהודי, והוא מעניק לכושר זה פירוש שלילי. עם זאת, יהיו אשר יהיו הכוחות הדוחפים אותה, דומה כי האנטישמיות מרוחקת מרחק עצום מהגישות האנטי-יהודיות של הנוצרים. מבחינה תיאורטית, לפחות, יהודי שהמיר את דתו היה, במונחים תיאולוגיים, נוצרי לכל מטרה שהיא "הכנסיה הלוחמת" נאבקת ביהודים וביהדות הניכרים-לעין; האנטישמי לוחם ביהודי הסמוי שבחברה (ובעצמו).

עם זאת, הן האנטי-יהודיות-התיאולוגית והן האנטישמיות האידיאולוגית יונקים מאותו ביב של הטיות עממיות, שמימיו נצטברו במשך מאות בשנים; העמדות הנוצריות-התיאולוגיות, באמצעות עצם רציפותן, סיפקו מסגרת להטיות עממיות. יתר-על-כן, מהמאה ה- 12 ואילך, התעמולה התיאולוגית הנוצרית התאימה את עצמה להטיות העממיות ושיקפה אותן יותר ויותר: היא חיזקה את דימוי הסכנה והחשאיות, מעבר לדרישות העוינות הדתית. יתכן בהחלט כי האנטישמיות היא תופעה מחולנת (כלומר, שחל בה חילון). אבל כאן, כבמקומות אחרים, החילון אינו מופיע בעקבות העמדות הדתיות, כמקבילה הצרופה שלהן. החילון גדל והולך בתוך המסגרת של מוסדות דתיים וחשיבה דתית, זמן רק לפני שהוא מגיע לעצמאות.

לאחר שקרא את "דברי ימי דתם של היהודים מאז ישו הנוצרי ועד לימינו" (Histoire de la religion des juifs depuis Jesus Christ jusqu'a present) מאת באזנאז' (רוטרדם 1707) – היה זה הנסיון הראשון מצד מחבר נוצרי לתאר את התפתחות היהודים והיהדות שלאחר תקופת התנ"ך בדרך עקיבה ולא פולמוסית – הגיב היינריך היינה ב"הירהור" שירי אותו הכתיר בשם "נגד אדום" (1824). העת היתה זמן קצר לאחר פוגרומי ה"הפ הפ". דומה כי זהו סיכום הולם לדיוננו. הוא עשוי גם לשמש לנו אות של אזהרה.

שנות אלף ויותר עוד
איש אחיו נסבול בדמי:
אתה סובל כי עוד אנשום
כי תשתולל סובל אני.

לעתים רק, בימי אופל,
תזזית אותך תאחז,
וטלפיך תמימי-אהב
בדמי תצבע אז.

כעת תחזק ידידותנו
ועוד תוסיף לאט-לאט:
אני אחל להשתולל,
ולך אדמה כמעט.

(תרגום: אביגדור המאירי)