אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : פולמוס שנת השמיטה

במכתבו של האדר"ת מ-1902, שבו הפציר ברב קוק לבוא לארץ-ישראל, הופיע פרט קטן שנראה אז לא חשוב, אולם היה לאחד מן הנושאים מעוררי המחלוקת שבהם עסק הרב קוק בעת שהותו ביפו. האדר"ת ציין כי בסוף הקיץ יעלה על סדר היום עניין מטריד של "שנת השביעית הבאה עלינו לטובה", שהרי על רבה של יפו "להשגיח על המושבות" בהיותו הפוסק גם בענייניהן. האדר"ת ציין בדבריו לרב קוק כי אין הוא צופה בעיות גדולות שיתעוררו בעטיה של שנת השמיטה. למה להפחיד עולים חדשים טרם בואם? השמיטה מחייבת להשבית את עבודת האדמה בכל שנה שביעית במשך שנה. ההשבתה הזאת היא חלק מן המצוות שמחייבת (או מתברכת בהן) ארץ-ישראל. קיום המצווה הזאת כרוך במחיר כלכלי גבוה, שבשביל ישוב חדש המנסה לטעת שורשים בארץ הוא בבחינת קריסה כלכלית מוחלטת.

בתקופת העלייה הראשונה (1903-1882) עלו ממזרח-אירופה כ-60 אלף יהודים בעקבות פרעות "סופות בנגב" (1884-1881). העולים היו מרבדים שונים של האוכלוסייה: מסורתיים וחובבי ציון חילונים. על אף התנאים הקשים בארץ - האקלים החם, המחלות, האיבה כלפיהם הן של השלטון התורכי והן של האוכלוסייה הערבית המקומית והעוינות של היישוב הישן - הצליחו המתיישבים להקים מושבות חקלאיות וליישם את הציונות המעשית. המתיישבים עמדו בקשיים עד שנדרשו להתמודד עם שנת השמיטה הראשונה בתרמ"ט (1889). בסוגיית השמיטה התנהל ויכוח עז בין המתיישבים החדשים ובין רבנות הגולה ואנשי היישוב הישן (שמעולם לא נדרשו להתמודד עם השאלה מבחינה קיומית, שכן פרנסתם - שנסמכה על "החלוקה" - לא הייתה מבוססת על עבודת האדמה). הרבנים בגולה ואנשי היישוב הישן טענו כי יש לשמור מכל משמר על מצוות השמיטה. זוהי מצווה המבטאת את קדושת ארץ-ישראל, טענו בלהט, ואי-קיומה יפגע בקדושתה ויכתים את היישוב היהודי היושב בה. לעומת זאת, המתיישבים החדשים וחוגי המשכילים טענו כי ביטול עבודת האדמה ימיט חורבן כלכלי על ניצניו של היישוב היהודי העצמאי. אם נשמור את שנת השמיטה, הסבירו, לא רק השנה השביעית תהיה אבודה מבחינה חקלאית, גם בשנה שאחריה לא יהיה יבול. המצב הזה יגרום לחקלאי ארץ-ישראל להזדקק לתמיכה קבועה של יהדות הגולה. האם כך, שאלו, ניתן לבנות משק וכלכלה נורמליים? יש לציין, שגם אז נתמך היישוב החדש באופן קבוע בכספיו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (1934-1845). הוויכוח היה אפוא אידאולוגי בעיקרו ועניינו היה חשיבות יישובה החקלאי של ארץ- ישראל.

העולים החדשים התלבטו בסוגיית השמיטה ופנו אל רבני חיבת ציון הרב שמואל מוהיליבר (וילנה, 1898-1824) הרב מרדכי אלישברג (ליטא, 1889-1817) והרב נפתלי צבי יהודה ברלין. הפתרון שהציעו הרבנים האלה היה היתר מכירה, שההיגיון שלו דומה לזה של מכירת החמץ בפסח. עיקרו של הפתרון המוצע היה: מכירת קרקעות הארץ לתקופה של שנה ללא יהודי. כך לא תחול חובה השמיטה על ארץ-ישראל, והיהודים יוכלו להמשיך ולעבד את האדמה. בעקבות הפתרון הזה התפתח ויכוח עז הן במישור האידאולוגי והן במישור ההלכתי: האם נכון לתמוך בהיתר המכירה? האם למכור את כל קרקעות ארץ-ישראל לגויים כדי לאפשר את עבודת האדמה, או שלא למכור ולא לעבד את האדמה במשך כל שנת השמיטה? ואולי ראוי יותר להתעלם משנת השמיטה בתקופה כה קריטית? ואולם, את פקידי הברון הנחו שיקולים כלכליים. הם תבעו מהחקלאים להמשיך בעבודת האדמה, ואיימו כי אם העבודה תיפסק תבוטל התמיכה הכלכלית בהם.

יהודה ליב פינסקר (1891-1821) ומשה ליב לילינבלום (מל"ל, 1910-1843), מראשי חיבת ציון, טענו שיש להשתמש בהיתר ההלכתי לעבד את האדמות כדי להיחלץ מן המצוקה הכלכלית. לעומת זאת, הרב שמואל סלנט והרב יצחק ירוחם דיסקין (כמו אביו לפניו), ממנהיגי היישוב הישן, פסקו לחומרה וקבעו כי אין להשתמש בהיתר ואין לעבד את הקרקע. יש לקיים את המצווה במלואה, אמרו, ואיימו בהטלת חרם על מי שלא ימלא את ההלכה כנדרש. הרבנים הספרדים, ובראשם החכם באשי הרב יעקב שאול אלישר (1906-1817), התירו להשתמש בהיתר ונראה כי יש קשר בין עמדתם בנושא הזה ובין האהדה שגילתה יהדות המזרח לציונות.