אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : "וכל המחמיר תבוא עליו ברכה... ובלבד שיחמיר לעצמו"

במכתב מי"ד בניסן תרס"ט לרב טודרוס הכהן מהמושבה ראש פינה הצר הרב קוק על טרדותיו וסבלות נפשו. הוא פירט את עיקרי ההלכות של היתר העבודה על-ידי "היתר המכירה לנכרי" והזכיר את "ארבע העבודות" מהתורה שאפשר לעשותן על-ידי נוכרים (זריעה, בצירה, זמירה וקצירה). עם זאת הדגיש כי "עלינו לדעת, שאף על פי שאין לערער כלום על היתר המכירה מכל מקום מצות שביעית חסרה לנו" וכי יש לעודד את כל מי שידו משגת לעזור לאלה החפצים לשמור על השמיטה. ואכן מקצת האיכרים לקחו על עצמם - ללא כל תחושת מאבק אידאולוגי נגד הרב קוק או נגד הציונות - לשמור את מצוות השמיטה מתוך מחשבה שיוכלו לעמוד בכך בכוחות עצמם, ואותם העריץ הרב קוק. "אני תפילתי", כתב לרבהּ של ראש פינה, "שיתן ד' שיעמדו בנסיון, וישבתו שביתה גמורה [...] [ו]יקדשו שם שמים, ולא יקחו מן הצדקה בשביל שביתתם, שאז תהיה שביתתם ניכרת שהיא משום שבח לד'" (שם, מ' שט). לא הכול מסוגלים לכך: "איני מונע כבוד גם מאותם הנזקקים לתמיכה ושובתים". הוא אף חיפש תמיכה כספית לשני איכרים כאלה, "ויש לקוות שעל ידי המעטים הללו תתפשט קדושת השמיטה בארץ הקודש" (שם, עמ' רפב-רפג).

ואולם בד-בבד הוא היה ער לסכנה הגלומה בכך וטען כי אסור ששמירת השמיטה בידי מעטים בצורה הזאת תוציא "לעז על היתר המכירה, שהוא יסוד המעמד להישוב הקדוש" (שם, עמ' רמח). לחשש הזה היה בסיס. הרידב"ז ניסה לארגן איכרים לשבות בשנת השמיטה מתוך מגמה להילחם בהיתרו של הרב קוק. "אמנם", אמר, "איני מסכים על [עם] דרכו, שהוא מערער על פי הוראת חכמים, ויש בזה משום ביטול מצות ישוב ארץ ישראל ולעז [על] ראשונים [שהרי ההיתר נעשה על סמך היתר קודם]". אולם עצם העניין שיש מי ששובת נוח לי הדבר מאוד, אמר, וטוב "שימצאו שומרים גמורים כדת תורתנו הקדושה בלא הפקעה" (שם, עמ' רצה). עם זאת, אסור שהדבר יפגע כהוא-זה בתמיכה באלה העובדים על-פי ההלכה שהרי גם הם יידרשו לקורבן כלכלי כלשהו ובעבור העניים שבהם זהו קורבן גדול. המשתמשים בהיתר המכירה אינם צריכים להרגיש אשמים. הם נוהגים על-פי ההלכה ואין להטיל בהם דופי.

הרב קוק היה רגיש מבחינה פוליטית, והוא כעס מאוד על אלה שעקפו את סמכותו או שפגעו בה. הרב צבי קהאן מרחובות, לדוגמה, ביקש להחמיר עם עצמו ולא לסמוך על היתר המכירה. הוועד של רחובות לא אִפשר לו, והוא התלונן על כך בפני הרב קוק. במכתבו הראשון בעניין הזה (מד' בסיוון תר"ע) נזף הרב קוק ברב קהאן על כך שלא פנה אליו ישירות. לרב קוק נודע כי קאהן פנה אל בית הדין של ירושלים "ועזב בד"צ דידן [בית דין צדק שלנו]", והרי בית הדין שלי, טען נגדו, "יודעים עניני המושבות ביותר בירור" (שם, עמ' שנ). הוא שאל אותו: מה חיפשת בבית הדין בירושלים? ובעניין שמירת השביעית, כתב, כי תבוא הברכה על מי שרוצה להחמיר עם עצמו, אך שלא ידרוש מאחרים לנהוג כך.

במקביל למאבקו הבלתי מתפשר עם המחמירים שפסלו את היתרו נאלץ לעמוד גם נגד מנגנון הפקידוּת של הברון שדרש מן האיכרים לעבד את אדמותיהם בשנה הזאת גם אם ביקשו לקיים את מצוות השמיטה. אל הרב קוק הגיעו מכתבים שבהם סוּפר כי "האדמיניסטרציה מכריחה את האכרים, ממושבת יסוד המעלה ומשמר הירדן, שיעבדו את עבודת האדמה" בשנת השמיטה "ובזה מעוררים משטמה רבה בין אחים, ואי-מנוחה בכל הסביבה". הוא הזהיר את הממונה מטעם הברון אנרי פרנק (1937-1878) כי "ההיתר [ההלכתי] הנהוג הוא היתר של דחק" וכי ההיתר לא יחזיק מעמד אם ייווצר מצב של "כפיה אנטי דתית" לעבור על דיני שביעית. ההנחה היא "ששום יד לא תתערב בזה" וההחלטה אם לקיים את השמיטה תהיה נתונה לכל אדם לעצמו, "שכל אחד יתנהג בזה על פי נטיית רוחו, מי שירצה יהיה מקל ומי שירצה יהיה מחמיר" (שם, עמ' רפג).

הרב קוק הותקף מימין ומשמאל. העולם החרדי ראה בצעד הזה של הרב של יפו - היוצא מגדרו ומבטל מצוות שביעית מתוך אמפתיה לחילוניות הציונית הכופרת - חציית קו אדום. היישוב הישן אף הפיץ את השמועה בכל הישיבות במזרח-אירופה. רבני הגולה - שידעו על המתרחש רק מפי השמועה - היו מזועזעים מכך שהרב הצעיר החליט כביכול לבטל את המצווה. הם פנו אליו ודרשו ממנו הסברים.

הרב קוק נדרש להגן על עמדתו ותשובתו עוסקת בהיבט ההלכתי ובהיבט הקיומי. בתחום הראשון הציג את צדדי המחלוקת והתקדימים ההלכתיים שהיו לפניו. דברים חדשים, טען, לא חוללתי כאן. הכול על-פי דין ועל-פי המקובל. יותר מכך, הרב קוק ראה בהיתר שיצא תחת ידיו היתר מחמיר וציין כי ניתן להקל יותר (שם, עמ' שכט-שלב).

בנוסף ניסה הרב קוק להבהיר לרבני הגולה כי המצב הקיומי שבו הוא נמצא שונה ממצבם. הוא עמד על הפער הקשה לגישור בין אלה היושבים בחו"ל וניזונים משמועות ובין אלה היושבים בארץ וחווים ישירות את המפגש עם אנשי העבודה המתמודדים עם מצוקות הקיום. רב הנדרש להכריע בסוגיה ההלכתית הזאת, אמר, חייב לשבת בין אחיו ולדעת את "גודל הדוחק וח[ו]רבן הישוב וסכנת נפשות התלוי בענין השמיטה אם לא נעשה כפי איזה דרך של היתר". (העקרונות האלה הנחו אותו גם כאשר תמך בגידול אתרוגים בארץ-ישראל ['חבצלת', כ"ט בטבת תרס"ט] ובהתירו להשתמש בשמן שומשומין בפסח - החלטות שעוררו סערה גדולה בעולם החרדי). הוא הוסיף כי מדובר לא רק בכלכלה אלא גם ב"חורבן היהדות ופריקת עול התורה בכלל שיצמח מזה". יש להבין, הבהיר, אנו נאבקים כאן על עצם נשמתה של היהדות. אם זו לא תיתן מענה לבעיות כך שיתאפשרו חיים על אדמת ארץ-ישראל, הרי יהיה זה ניצחון לכל המתפקרים שאינם מאמינים בכוחה של התורה לנהל אורח חיים תקין. "הפוקרים רוצים שיצאו הרבנים באיסור", אמר, וכך יראו עצמם אותם חילונים כמנצחים מכיוון שכך "יראו לכל, שאם ישמעו להרבנים תחרב הארץ וישמו השדות והכרמים" וייפסק המסחר של "היינות ותפוחי הזהב וכל יתר יבול הארץ", והרי "כל חיי הישוב ממש תלויים בהם" (שם, עמ' רנח). לא ייתכן, ציין, כי גדולי התורה בעבר הכירו את המציאוּת והתמודדו עמה ואילו אנו נגרום להרס התורה על-ידי החמרות וקשיים שניתן להתירם. הרי בכך נציג את אנשי התורה כאטומים לצורכי החיים" (שם, עמ' רנט).

כאמור, הרב קוק היה צריך להתמודד גם עם המחנה השני. לאוזניהם של מנהיגי הציונות בארץ ובעולם הגיעו תלונות של המתיישבים היהודים על כך שהוא מחמיר יתר על המידה. מדוע, שאלו, אנחנו זקוקים להיתר הלכתי על שלל סייגיו? הרי קשה מאוד לעמוד בו, המשק היהודי כה שברירי, וניתן למצוא היתרים מפליגים ממנו שניתנו על-ידי רבנים בעבר. במכתב תשובה מט"ו באייר תרס"ט ללילינבלום דחה הרב קוק את הטענה שלפיה על עבודות מדרבנן אין כלל צורך בהיתר: "איני מסכים לזה כלל וכלל ויפתח בדורו כשמואל בדורו". מוטב שישמעו לדברי, אמר, שהרי אני היום הסמכות ההלכתית ולא הרבנים בעבר. זאת ועוד, "ידע כבודו, כי האכרים ברוך השם מלאים רצון מסדרי ההיתר, והם יודעים את מצבם יותר מהדואגים עבורם ממרחק" (שם).

לשנת השמיטה, סבר, יש חשיבות רבה גם מההיבט החינוכי. לציוּנה יש משמעות עמוקה למפעל הציוני. כשם שאנו צריכים ארץ כך אנו צריכים דת ('אגרות', א, עמ' רנב). זאת ועוד, במצווה הזאת ראה את גילומה של סגולת ישראל. באמצעותה מכירה האומה את "כוחותיה הפנימיים-היחודיים" ויש בה ביטוי ל"מוסר לאומי-אלוהי". השמיטה מעלה את חיי החולין הכלכליים לרמה של חיים בזיקה לאידאלים אלוהיים. כל זה אפוא מדגים על-פי שיטתו את הזיקה העמוקה שבין העם, התורה והארץ שפותחה בכל כתביו.