אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : פוליטיקה ואכזריות: הרב קוק מול העולם החרדי

שלוות נפשו עורערה לנוכח יוזמות מתנגדיו, שמצאו דרך חדשה כדי לקעקע את היתר המכירה: הם קנו רק את הפירות שגידלו נוכרים כדי להפוך את יבול המתיישבים היהודים העובדים בשנת השמיטה לחסר ערך. הצעד הזה זִעזע את הרב עד עמקי נשמתו. הוא פנה במכתב נרגש לרב חיים ברלין (ה' בתמוז תר"ע), שישב יחד עמו בבית הדין והתיר את המכירה, ותיאר את העוול הנעשה לנגד עיניו:

עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. הרי מכבר התקבל שיש לחזק את ידיהם של המתישבים היהודים בקניית פירותיהם [...] והנה עתה אחרי אשר נגמר הענין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דוקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי [אֵי] שמים. אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה (שם, א, עמ' שנה-שנו).

הזעזוע שלו היה עמוק: הקנייה מנוכרים כולה רשעות ומנוגדת להלכה. בגלל היתר עבודת הקרקע, הם הולכים וקונים ממי שיש על פירותיו חשש של "ערלה וכלאי הכרם" (סיבה טובה לפסול את פירות הגויים) שהרי אין מי שמשגיח על הכרמים האלה, ואילו על כרמי היהודים, אמר, אני משגיח "בשמירה והשגחה מעולה. ואיכה זה עתה תהפך השורה, שנקח משל גויים הבלתי מושגחים, רק כדי לרדוף עד הנפש את אחינו-בשרנו? (שם).

הרב ברלין מיהר להשיב. הוא הציע לכונן ועדה עם רבני ירושלים ולדון במצב ההלכתי שנוצר. הרב קוק הבין שהרב ברלין מנסה לסגת מהיתר המכירה לנוכח לחצם של רבני ירושלים. תשובתו הייתה תקיפה וחד-משמעית: על מה יש לדבר? הלוא בהיתר המכירה אין שום דבר חדש. "ומה יש לנו להוסיף על הוראה שכבר יצאה ונתחזקה בפועל ונתקבלה בישראל?" ואולי, שאל את הרב ברלין, אתה סבור שכבר "קם ריוח והצלה להישוב עד שאיננו צריך לתקנה זו?!" איננו עוסקים בפטפוטי מילים, הוסיף, אלא בהבנה פשוטה של מצב היישוב: בדחקו ועניו וטיפולו המרובה. וזה הלא ידוע לכל שהנני שקוע בעניני הישוב, בין בטובתי ובין שלא בטובתי, ואני יודע את כל מהות מעמדו יותר הרבה מרבני ירושלים, הרחוקים ממנו בין במקום בין ברוח הכרה, ואיך אומרים למי שלא ראה את החודש שיבוא ויעיד?

הרי יחדיו, הזכיר לו הרב קוק, הסכמנו "בדעה אחת באין מקום כל דהו של ספק, שאי אפשר כלל להישוב לעמוד אם לא נפקיע את הקרקע לשם היתר העבודה". המצב היום חמוּר מבעבר כשניתן ההיתר ההלכתי על-ידי הרבנים הקודמים. הוא סיים את מכתבו בנימה אישית שביטאה את כאבו העמוק והעלבון שהיה כרוך בהתנהלות ההלכתית בסוגיה הזאת:

ובעיקר ענין המכתב, לא חשבתי כי אם להודיע את אנחתי, שיצאה אז מקרב לבבי[...] אולי תעלה בידו איזה עצה לרפא את השבר. ושלא בידיעתי ושלא ברצוני נתפרסמו הדברים ברבים, ומתוך התרגשות הרוחות נמצאו גם כן משתדלים בפרסומם מה שסיבב [שהסב] לי יגון ואנחה אין די באר (אגרות, א, עמ' שנז-שנט).

אין ספק, כי מעֵבר לעניין ההלכתי חשפה סוגיית השמיטה את אהבתו העמוקה של הרב קוק למתיישבים היהודים ואת הקשר ההדוק עמם - קשר שוודאי השפיע על התנהלותו ועל פסיקתו ההלכתית. במכתב לאיכרים, שהוזכר לעיל - אשר פורסם בעיתון 'החירות' (ד' בניסן תר"ע) בעיצומה של שנת השמיטה - באו לידי ביטוי תחושותיו העמוקות:

אחי היקרים, ממש מלא בושה אנכי, בבאי הפעם במכתבי זה לכבודכם להגיד לכם דברים מעטים, הנראים כדברי תוכחה [...] לא אני הוא האיש הראוי להוכיח לעם קדוש ובפרט לבחירי עם-ד' השמים ראשית תקוה וצמיחת ישועה לגוי כולו, בישוב ארץ חמדה, בקיבוץ בניה לתוכה, שהנני מלא יראת רוממות מול מעלתם ויפעת כבודם, וכקטן כגדול כעשיר כרש, כאיכר כפועל גדלה נפשם בעיני עד לאחת (שם, א, עמ' שכו בהערה).