| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
במאבק הציבורי שהתפתח בעניין השמיטה בלטה פגיעותו של הרב קוק והצורך שלו בקהילה תומכת. אמנם הוא זכה לתמיכה ציבורית, אך גם בה הייתה הבחנה בין המעגלים הרחבים ובין המקורבים באופן עמוק אל רוחו. אחד המקורבים ביותר אליו היה הרב יעקב משה חרל"פ (1951-1882). חרל"פ היה גם אחד האנשים שעסק בפרסום משנתו משנות ה-30 ואילך ואף החליפו לאחר פטירתו כראש הישיבה שהקים בירושלים. הוא למד בתלמוד תורה עץ-חיים; אביו - הרב זבולון, שהיה גם מורו הראשון - היה דיין בבית הדין של מנהיג הקנאים בירושלים, הרב יצחק ירוחם דיסקין, והשיטה שבה למד הייתה שיטת הפלפול. מכיוון שהשיטה לא היתה לרוחו, התחבר אל הרב צבי מיכל שפירא ובהשפעתו נחשף יותר ויותר לקבלה. עם עלייתו של הרב קוק לארץ חל שינוי דרמטי בחייו. המפגש הראשון בין השניים היה ב-1904, בערב חג השבועות. הרב חרל"פ, שהיה אז בן 21, נסע לרחוץ בחוף יפו. כך ביקש לרפא את גופו החלוש והחולני. לפני כן הספיק לקרוא מעט מכתביו של הרב קוק והתרשם ממנו. לפיכך הגיע אל בית הכנסת ביפו והתרשם עמוקות גם מדמותו ומאופן תפילתו. הוא ביקש לפגוש אותו, אולם מכיוון שהיה ביישן ומופנם נזקק למישהו שיעשה ביניהם את ההיכרות. את הקשר ביניהם יצר הרב צבי פסח פרנק (1960-1873) מבכירי רבני ירושלים (לימים, רבה של העיר), שהיה באותה עת ביפו ובא באותו יום לבית הכנסת. הרב קוק הזמין את הצעיר לפגישה עמו באותו יום בשעות הצהריים. בעבור חרל"פ, אישיות קודרת ועגמומית, הפגישה עם הרב קוק - שהיה איש קורן, שופע אופטימיות וחדוות חיים - הייתה אירוע רב חשיבות. ביומנו כתב על הרב קוק:
הרב קוק התרשם מחרל"פ והקשר ביניהם הלך והתהדק. התלות הנפשית של חרל"פ במורו הלכה וגברה. חרל"פ הרבה לבקרו ביפו, וכל אימת ששב לירושלים חש בדידוּת וניסה לפצות עליה בכתיבת מכתבים:
ועוד כתב:
הרב קוק היה מודאג מבריאותו הרופפת של תלמידו. עוד ב-1907 כתב לבנו צבי יהודה - ששהה, כאמור, באותה עת בישיבת 'עץ חיים' בירושלים - וביקש ממנו לדרוש בשלומו של חרל"פ אם יזדמן לו לראותו. אני יודע, כתב, כי הוא עוסק עתה בענייני הוצאת ספר לאור, "אבל תעירהו שישמור מאד מאד את בריאותו, ולא ישליך מנגד את נפשו אפילו בשביל הדפסת דברי תורה". עליו לזכור "שאפשר לחדש חידושי תורה בכל יום" אבל "אי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם" ('אגרות', א, עמ' לז). חרל"פ, שעבד קשה, היה שרוי כל העת בדכדוך. בערב ראש השנה תרס"ח (שנה שבה הפך לרבהּ של שכונת שערי חסד בירושלים) בירכו הרב קוק וביקשו: "למען השם, שתהיה עבודתו רק בשמחה, בלא שום עצבות ודאגה כלל וכלל". הרי אנו יושבי ארץ-ישראל, ועל אחת כמה וכמה יושבי ירושלים, ראויים "לשמח ב[אלוהים] עושנו [...] ולעורר ע"י שמחתנו שמחת ד', בכל כלל ישראל מלבם [ובלבם] של ישראל". על חרל"פ, הוסיף, לטרוח פחות בלימוד תורה המשבר את רוחו וגופו: "למען השם שלא להכביד עליו שום דבר יותר מכח הבריאות, כי זאת היא רק עצת היצר [לעבוד ללא לאות]". נהפוך הוא, עליו "לתן מרגע לגוף והרחבה לנפש, ויפה שעה אחת של תורה ועבודה במנוחה מאהבה מכמה ימים של קדרות" ('אגרות', א, עמ' צב). נראה כי למכתבים האלה לא הייתה השפעה רבה על הלוך הנפש של חרל"פ. כארבע שנים מאוחר יותר (בי"ב באלול תרע"ב) כתב הרב קוק לחרל"פ מכתב נוסף ובו ביקש לעודדו לנוכח תחושות נפילת הרוח שלו. במכתב גם עמד על השפעתן של התחושות האלה על העבודה הרוחנית והנחה את חרל"פ כיצד להשתמש באותן תחושות של נפילה ולהופכן לאירועים של התעודדות: "אין לנפש טהורה [...] לסבול כלל מעניני נפילות ברוח". כשיש מצב רוח כזה יש לדעת שסיבת הנפילה הרוחנית היא להאיר פרטי כחות-חיים נפולים, השייכים לתכונת-רוחם ושרש-נשמתם. והמגע הירוד הזה דומה ממש למכניס נר במרתף אפל בתחתיות-ארץ, למען יביטו יושבי חשכים וינהרו, ותיכף שמחשבה [...] עולה על הרעיון חוזרת העצבות לשמחה, ונס יגון ואנחה. כל נפילה היא אפוא מהלך של העלאת חלק חיים או חלק אישיותי ממצבו החשוך והנפול כלפי מעלה. יש להפוך את העצב לשמחה. לאחר מכן שב והפציר בו: "נא יחזיק בשמירת בריאות גופו היקר" (שם, ב, עמ' צו-צז). כשמתה אמו של חרל"פ בתשרי תרע"א ניחמו הרב קוק: "ינחם בברכת שמים, את כבוד ידיד נפשי וחביבי [...] בצרתו לי צר ודאבון לבבו הטהור ידאיב לבבי גם כן". הוא הביע דאגה לשלומו: "בטוח הנני בגבר חכם [...] שידע גם כן עת ומשפט לכל חפץ ובעז רוח ד' אשר תניחנו ידע להבליג עלי יגון [...] [ו]ידע להמתיק [...] את מרורות האבל". בכל אדם, אמר, יש ניצוץ מאהרן הכהן "המתעלה מעל כל דאבונות ואבל". יסודו של האבל בהתייחסות יתֵרה לממד החומר בעולם, ומובן כי תלמיד חכם הקרוב לתורה יכול להתרומם מעל העצבות הזאת, ואל לו להפסיד את אותו "מאור ששון תורת אמת" (שם, עמ' ג). הרב חרל"פ ייחס חשיבות רבה מאוד לדעתו של הרב קוק עליו. כשדבריו חיזקו את בית הדין הירושלמי, שהיה במחלוקת עם הרב קוק בעניין סוגיית השמיטה, כתב מכתב התנצלות והביע את צערו העמוק על המצב שאליו נקלע. בתשובה כתב הרב: "מאד אני מצטער על צער נפשו היקרה, שחושב שאקפיד עליו חס ושלום", הרי אני יודע שכל מעשיך לשם שמים, "ואיך אפשר להקפיד עליו אפילו אם יהיה איזה דבר נגדי?" ובכלל, "במה שנוגע אלי, הנני תודה לאל מרוצה בכל דבר של עלבון, אפילו מצד המתכוונים להקניטני". הוא חשש לידידו עד כדי כך שסיים את המכתב בבקשה שהלה יימנע מלהפיץ את דבר ידידותם העמוקה, שהרי זו עלולה לגרום לטרדות לא מעטות (שם, א, עמ' שס). לאור ניסיונו זה הוא יכול היה כשנתיים מאוחר יותר - באדר תרע"ב - לנחם את הרב חרל"פ ולהנחותו כיצד עליו לנהוג מול אנשים המתקיפים אותו על ספריו: "הַמה לבי בראותי שנמצאו אנשים המצערים את הדרת כבוד תורתו בדברים [...] אל נא ישים [...] את לבבו הטהור לדברים פעוטים כמו אלה". כיצד ניתן להסביר את ההתקפות הללו? "על פי רוב עלינו לדעת שאלה הנסוגים אחור ביחושם [ביחסם] לאיש טהור-לב [...] הנם אנשים כאלה שצד-המחשיך שבנפשם גורם המעטת-אור גם בנפש הקשורה להם". ממילא, "ובהתרחקם מעט נותנים הם מקום לאורה יותר בהירה להופיע, וצריך לברך על ריחוק זה בשמחה ליוצר אור ב"ה". לכן, אמר, שְמַח בהתרחקותם של אותם אנשים ולא תצטער. עם זאת, "חלילה לנו למעט אף בכל-שהוא את קשר-האהבה לכל יראי-ד'", ועלינו לקבלם באהבה חרף כל שגיאותיהם ואפילו לנוכח "שנאתם וקנאתם". הרגשות השליליים האלה, הוסיף, צריכים לעורר "בנו אהבה וידידות פנימית, המעוררת אותנו לדרוש שלומם וטובתם בכל לב ונפש" (שם, ב, עמ' עג). יש לציין כי מההתקפות האלה על הרב קוק סבל גם בנו צבי יהודה. צבי יהודה סייע לאביו בימי הפולמוס הקשים של היתר המכירה ובעריכת 'שבת הארץ'. הוא התקשה למצוא מקום מתאים ללמוד ולבסוף החליט ללמוד בישיבת 'פורת יוסף'. ואולם גם שם לא מצא מנוח. הוא היה מוטרד ממעמדו כ"בנו של הרב קוק" ולכן החליטה המשפחה, שנועצה ברב ד"ר יצחק אוירבך, כי מוטב שייסע ללמוד תורה בלא הפרעה בהלברשטט שבגרמניה. לביטויי החיבה הרבים שהרעיף הרב קוק על חרל"פ היו הדים ביישוב והיה ידוע לכול כי קיימים ביניהם קשרי רעוּת. כשנכתב בעיתון 'מוריה' כי הוא "תלמיד חבר" של הרב קוק, חש הרב חרל"פ מבוכה. לא רק מכך שראו בו חבר של הרב קוק, אלא שגם הדביקו לו את התואר תלמיד; גם לזאת לא ראה עצמו ראוי. הוא הזדרז לכתוב לרבו:
בז' באלול תרע"א השיב לו הרב: "שמחתי בענות צדקו, אף שהיא נפרזה". על כל פנים, "תמיהני איך תעלה על דעתו היקרה שמצדי תהיה איזה קפידא נגד ידיד לבבי?" ('אגרות', ב, עמ' מד). הקִרבה בין השניים הייתה רבה. מספרים שהרב קוק טען שקִרבתם כה הדוקה עד שנכון לומר עליהם כי "ישנן נשמות הזוכרות אחת את השניה עוד מירחי קדם, טרם שירדו לעולמנו, טרם שירדו לגופים". במכתביו הילל ושיבח הרב קוק את הרב חרל"פ בדברים נמלצים ביותר. הם ראו עין בעין את תפיסת הסגולה של עם ישראל וארץ-ישראל והכירו בתקופתם כעידן משיחי הרה גורל של גאולה. כמו כן לשניהם הייתה זיקה עמוקה לספרות המסתורין, הפיוט וחוכמת הקבלה. מכתבי השניים ספוגים דברי קבלה שבעטיים התכתובת ביניהם מיוחדת במינה. מכתביו של הרב קוק אל הרב חרל"פ - בעיקר בתקופה שבה הרב קוק לא שהה בארץ-ישראל - היו מכתבים יוצאי דופן בסגנונם ובעומקם. הדבר בולט במיוחד כאשר משווים את מכתביו לבנו צבי יהודה, שהיה אז כבר אדם בוגר העומד ברשות עצמו. עם זאת, זיקתו של הרב קוק להשכלה הכללית, הקשרים העמוקים שמצא בין ישראל לעמים, בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, הדיאלקטיקה של אחדות ההפכים בנושאים שמחוץ לגבולות המחשבה היהודית - כל אלה היו רחוקים מחרל"פ. גם המחויבות לתרגום חוכמת הקבלה לשפת הזמן החדש והניסיון להפשיט את הסמל הקבלי מלבושו ולהעלותו לרמה של מחשבה מופשטת, שהיו להם ביטויים רבים בכתבי הרב קוק, לא הופיעו במחשבת הרב חרל"פ. קראו עוד:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
