אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : מרחביה: רבנים לכו הביתה!

התחנה הבאה במסעם הייתה מרחביה (שהייתה קואופרציה ביוזמתו של הכלכלן היהודי-גרמני פרופ' פרנץ אופנהיימר. הקואופרציה התפרקה ב-1918 ועברה גלגולים שונים עד להקמתו של קיבוץ מרחביה בשנת 1929). ביישוב הזה התגוררו אנשי העלייה השנייה שהיו שונים באופן בולט מאנשי העלייה הראשונה. במרחביה ובמושבות אחרות של העלייה השנייה היחס אל הדת היה שלילי במופגן; בעיני הצעירים שהקימו את היישובים האלה סימלה הדת את כל הדברים הפסולים, הגלותיים והלא רלוונטיים. הם הביעו בוז כלפי הדת שנטשו, והעלייה לארץ-ישראל הייתה ביטוי לרצונם לבנות עולם חדש שיוקם על הריסותיו של העולם הישן.

בכ"ו בחשוון בבוקר עלו הרבנים בחיפה על הרכבת שנסעה לעמק יזרעאל. הם התפללו ברכבת תפילת שחרית עם קומץ יהודים שהיו בה. הרב קוק קם ובירך את ברכת הכוהנים בקרון שבו היו ערבים רבים. הנוסעים הביטו בו בתימהון וחלקם קמו על רגליהם למשמע הברכה.

בהגיע הרכבת לתחנה של מרחביה קיבלו את פניהם האגרונום שלמה דיק מנהל הקואופרציה ושני פרשים עברים. גם כאן חיכו לרבנים לשווא שבוע קודם לכן. דיק הבהיר לרבנים כי אורח החיים במושבה חילוני - אין שומרים בה על כשרות וגם אין מזוזות על פתחי הבתים. כמחווה לקראת בואם נקנו ארבע-עשרה מזוזות שנקבעו על משקופי בית התבשיל, המרפאה, משרדו של דיק והחדרים שבהם התארחו הרבנים. גם האוכל במטבח של מרחביה, הוסיף, טרף - אך להם הכינו ארוחה חלבית כשרה והכשירו לשם כך את המטבח. במקום מתגוררים שישים פועלים (חמישים גברים ועשר נשים), סיפר, אך רק כמה מהם מניחים תפילין. היו אף כמה אנשים שצמו ביום הכיפורים, אולם האחרים לעגו להם על כך. דיק סיפר, כי שנתיים קודם לכן - ב-13 בפברואר 1911 - נרצח אחד החלוצים, יחזקאל ניסנוב, והוא ביקש לומר קדיש על קברו, אך האחרים מחו על כך.

כשהגיעו הרבנים לחוות הפועלים התקבלו בקרירוּת. כשנכנסו לחדר האוכל השתררה דממה וננעצו בהם מבטים חשדניים. אחד המתיישבים קם על רגליו וצעק: "חבל על העבודה והדיבורים שלכם - פה לא תשפיעו כלום!" המבוכה הייתה רבה. הרב קוק פנה אליו ואמר לו בקול רך: "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים!"

הרב קוק התכוון לדבריו. הוא ידע כי כאן יוכל לעמוד על הרוחות שאינן קיימות ביישוב הישן. הוא האמין באמת ובתמים כי הרוח החלוצית הזאת חיונית לעם ישראל כדי להבריא את נפשו. היו במקום יושר פנימי, חירות, השכלה, יכולת לבקר ולחשוב מחדש; אלה תכונות שיסודן בקודש. אמנם הוא ביקש גם לגעת בלבם של המתיישבים - להשיבם אל עצמם, על-פי אמונתו - אך בניגוד לרב זוננפלד האמין כי התנועה החלוצית היא עניין רב חשיבות שיש ללמוד אותו והמטרה היא לא רק "להשיב את הפורעים בתשובה".

האווירה נותרה מתוחה. הרב קוק המשיך לדובב את החלוצים: באנו להיות מושפעים ממסירוּת הנפש שלכם; הרי יש כאן נשמות גדולות עם מסירוּת נפש גדולה לכלל ישראל. אחד החלוצים ניגש אל הרב קוק, קירב את פניו אליו וצעק:

אדוני הרב, לי אין נשמה. את הנשמה השארתי בישיבת סלובודקה ביום שעזבתיה. השארתי מאחורי את כל המנהגים הגלותיים של מצוות ואיסורים. באתי לכאן כי כל רצוני לחיות חיים של יושר ועבודת כפיים. אל תבלבל לי את המוח בסיפורים על נשמה.

הרב קוק לא הרפה. הוא הביט בחלוץ בעיניו הכחולות והעמוקות ואמר לו בשקט: "אני מאמין שאפילו אצל פושעי ישראל בוערת אש האמונה". החלוץ הטיח בו בלעג: "אשרי המאמין", ועזב את חדר האוכל.

דברי הרב קוק היו מפתיעים. לא לכך ציפו החלוצים, אולם הם עדיין לא רצו להתקרב לרבנים הללו. נקבעה אסֵפה לאותו ערב וההערכה הייתה שהאווירה בה תהיה קשה לא פחות. ואולם, בשל אירועים טרגיים נשבר הקרח באסֵפה הזאת. אל מרחביה הגיע הרב משה קלירס , רבהּ של טבריה. קלירס ביקש להצטרף אל מסע הרבנים מתחילתו, אך הדבר לא עלה בידו. מששמע כי החבורה נמצאת במרחביה, הגיע לשם בכוחות עצמו. קלירס הביא בשורה מרה: בערב הקודם נרצחו שני חלוצים מדגניה ומכנרת - משה ברסקי ויוסף זלצמן. ברסקי, סיפר, רכב על סוסו מדגניה למנחמיה כדי להביא תרופה לחברו שמואל דיין. בדרכו חזרה נרצח על-ידי כנופיית בדואים (שמואל דיין קרא לבנו, שנולד ב-1915, משה - על שמו של ברסקי; לימים היה הרמטכ"ל ושר הביטחון). לאחר מכן רצחה הכנופיה את יוסף זלצמן בעת עבודתו בשדה שליד קבוצת כנרת.

באסֵפה התבקשו הרבנים לשאת דברי הספד. ראשון הדוברים היה הרב זוננפלד. הספדו עסק בפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (דברים, כא: 1). הוא העלה את השאלה: האומנם אין לנו יד במה שמתרחש כאן? אתם הלכתם ליישב את ארץ-ישראל, אמר, אך אין יהדות בלבכם; ואנחנו ישבנו באוהלי התורה ביישוב הישן ולא יצאנו החוצה לקרב אתכם לתורה. מי ייתן והדם הזה יעורר אתכם ואותנו למעשים שיקרבו את המחנות לעם אחד.

אחריו נשא הרב קוק דברי הספד. הוא דיבר על הפסוק "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" (דברים, לב: 43). בשונה מהרב זוננפלד, שראה את הבעיה מנקודת הראוּת החרדית האורתודוקסית ודיבר על הצורך לחזור בתשובה, ניכרו בדבריו של הרב קוק כאב ומתח: הוא הביע את הקושי שלו להספיד את מחללי השבת, אך גם את התפעלותו מן החלוצים המוסרים את נפשם למען כלל ישראל, וככאלה הם עבדי ה' הגבוהים ביותר.

עתה ביקש עז-דין, אחד החלוצים, את רשות הדיבור. "מדוע החמיר הרב קוק כל כך בעניין השמיטה", שאל (כי בעיניו הרב קוק אכן החמיר), והביע בוז לעניין המצוות והשתדלות הרבנים שאין לה שחר. דיק כעס על סגנון הדיבור שלו וקטע את דבריו. לאחר מכן קם חלוץ אחר, פרידמן, והודה לרבנים ואמר כי יש במקום אנשים המעוניינים בדברי התיקון שלהם. ואולם מייד אחריו קם חלוץ שלישי וסתר את דבריו. דיק ניסה להרגיע את הרוחות ואמר כי למעט שני החלוצים האלה, כולם מודים לרבנים על דבריהם ומבקשים ללכת לקראתם.

האסֵפה התפזרה. הרבנים הלכו לישון ואילו החלוצים פנו אל הגורן. הגורן הייתה אחד המוסדות החשובים ביותר של מתיישבי העלייה השנייה. זה היה "החלל הקדוש" - החלל שבו רקדו בערבים באקסטזה, כדי לשכך את כאב העבודה הקשה והבדידוּת, וניהלו שיחות נפש וּויכוחים בלהט אידאולוגי.

למחרת השיא הרב קוק עצות למבשלות בענייני המטבח ונתן להן הוראות; ולפועלי השדה - שחלקם הביעו התעניינות - יעץ בענייני תרומות ומעשרות. לאחר מכן התכוננו הרבנים להמשיך במסעם. דיק ניסה להשיג עגלות לנסיעתם, אולם התברר כי אין עגלות בנמצא למעט עגלות זבל. הועלתה הצעה להזמין עגלות של ערבים מנצרת. הרבנים החליטו - ברוח העבודה העברית - כי מוטב להם לנסוע בעגלות זבל של עגלונים יהודים מאשר בעגלות מנצרת.

הרבנים פנו לדרכם. בין אנשי מרחביה היו כאלה שסברו כי בדברי הרבנים הייתה אמירה בעלת משמעות וחשובה, ואולם היו כאלה שסברו כי המשלחת הזאת "לא פגשה תשומת לב מרובה" וכן:

האיכרים והפועלים [...] עסוקים הם יותר מדי בחרישה ובזריעה, בהגנה על נפשם ועל רכושם ואין לבם נתון כלל לשמוע את שבט המוסר של הרב קוק ובני לויתו, וכך שבו להם הרבנים כלעומת שבאו, תקן לא תקנו והצלח לא הצליחו בשליחותם" ('הפועל הצעיר', תרע"ד, גיליון 11).

המפגש שלא היה: הרב קוק וא"ד גורדון

הרבנים המשיכו לכפר תבור, לסג'רה, ליבנאל, לכנרת ולדגניה. בדגניה - אף כי הדברים לא תואמו מראש - ציפה הרב קוק להיפגש עם אהרון דוד גורדון (1922-1856), שעלה גם הוא לארץ ב-1904 והיה מאנשי הרוח הבולטים של העלייה השנייה. בעולמו הרוחני של מייסד "דת העבודה" היו שלובים מרכיבים מעולם הקבלה והחסידוּת, ובמובנים רבים, למעט התחום ההלכתי, הוא היה נפש תאומה של הרב קוק. השניים לא נפגשו עד אז (אם כי ניהלו חליפת מכתבים לאחר זמן). כאשר הגיע הרב קוק לדגניה, גורדון לא נמצא שם. הוא היה עסוק באותה עת בעבודה קשה באחת החלקות הרחוקות ולא ניתן היה לקרוא לו בהתרעה כה קצרה.