אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : האם הרב קוק היה נביא?

בעיני הרב קוק זה היה מסע של הכשרה ולימוד לרבנים שהשתתפו בו; מטרתו הייתה לגרום לכך שהעולם הדתי יבין את מורכבות ההוויה האלוהית כפי שהוא הבינהּ. הוא ביקש להפנים את שידוד המערכות בעולם היהודי: החול בו הוא למעשה אזור הקודש; והקודש נדרש ללמוד קודש מהו מעולם החול. הוא ביקש לבחון את השאלה: מהו צדיק ומהי צדיקוּת בעולם מורכב של ערבוב הקודש והחול - במציאוּת של התגלות אלוהית המובעת בכל מקום ובכל עץ ניטע. ביומנו סיכם:

דבר פשוט הוא, שהצדיק עושה את כל מעשיו בקדושה, וכל פעולותיו הגשמיות עולות הן לתיקונו של עולם [...] ומעתה אין ספק, שתיקון עולם מלא, והתרחבות אור הקודש, הוא באמת נמצא בכל מלאכה. כל תנועה המצלת [המצילה] איזה חלק מן ההויה מן שליטת התוהו, דבר גדול וכללי יש כאן.

לדבריו, כל עשייה של תיקון היא בבחינת מעשה של "צדיק" שתפקדו לתקן עולם. הרעיון הזה גם מאיר באור חדש את טיבם של החלוצים – הגואלים את עולם החומר של ארץ-ישראל - שעמם נפגש. כאן גם התברר מהו התפקיד שלקח על עצמו: "וכשישנם צדיקים בדור שאור ה' מופיע עליהם תמיד, הם מאחדים נשמתם עם נשמת הכלל כולו , והגות לב הפנימי של המוני בני אדם עושי המלאכה מתאחדת עם הגות לבבם". הצעד הזה של האחדת לב הצדיק עם לב החלוצים הופכת את השלילי בעולם המלאכה לחיובי. שהרי יש צד שלילי של "מארה [...] במלאכה [שמקורה] מצד קנאת איש מרעהו ומצד שנאת הבריות, היונקת הרבה ממלחמת החיים בצורתה הארורה בעולם הירוד". ואולם לאחר שהצדיק עושה את עבודת המירוק בהתחברותו לחלוצים "היא הרי הולכת ומתפכחת, ויוצאת מידי ארור ובאה לכלל ברוך" ('שמונה קבצים', מחברת א, פסקה תתפז).

הרב קוק הסביר כי הצדיק - ובהקשר הזה הדמות הרוחנית העמוקה המבינה את טיבו של הקודש הנמצא בחול - מאחד את עבודת החלוצים עם נשמתו והופך לברכה את המאבק ומלחמת הקיום. אפילו תמונת העולם על-פי הובס של מלחמת הכול בכול, שבה ראה עמדה "ארורה", יכולה להפוך לברכה; הדבר מותנה ביכולתנו לראות את המכלול (שאותו ניתן ללמוד מן המחשבה החסידית או ממחשבתו של שפינוזה) כאלוהי, מקיף כול, שבו המלאכה והתורה יונקים מאותו מקור - כפי שהסביר בתורת אחדות ההפכים.

יש כח בצדיקים ליתן אור קדושה בעצמות המלאכה, עד שיהיה בה כח מעין של תורה [באותה מלאכה], להביא לחיי העולם הבא, ולתקן את הפגמים, ולהשיב בתשובה שלמה את עוסקיה. גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (שם).

התפעלותו של הרב קוק מארץ-ישראל לא הייתה רק מן ההיבט החומרי. טעות היא לראות את עיקרו של המסע כניסיון ליצור הפרדה בין בנים לבנות במסגרות החינוכיות, להגביר את לימודי הדת, להביא להכשרת המטבחים ביישובים ולהזיז את בימת בית הכנסת. המסע לא יהיה מובן אם לא יובנו כוונותיו הרדיקליות - כוונות שאותן לא יכול היה להציג בפני חבריו.

יומניו מתאפיינים לא רק בתוכנם הייחודי אלא גם בגוון האישי של הדברים. פסקאות רבות מיומניו שראו אור בדפוס (בידי בנו ותלמידיו הרב דוד הכהן המכוּנה "הנזיר", הרב חרל"פ, הרב משה גורביץ, הרב משה צבי נריה ואחרים) המנוסחות בגוף שלישי מרוחק, נכתבו במקור בגוף ראשון אישי. בשל המתחים הפוליטיים עם הציבור החרדי בכלל, ואנשי היישוב הישן בפרט, בחרו תלמידיו לשנות את לשונו או להימנע לחלוטין מפרסום הדברים. תשוקתו העזה לפרוץ את המסגרות הרגילות וייסוריו לנוכח המגבלות החברתיות שבהן היה נתון ניכרים ביומניו: "מי יודע את עומק צערי ומי יוכל לשערו. הנני כלוא במצרים רבים [...] ורוחי שואף למרחבים נשאים. צמאה נפשי לאלהים". התשוקה הזאת לאלוהים הכולל-כול מלוּוה אף באמירה אישית אנטינומיסטית מובהקת:

אמונת אלהים גדולה, בלא שום מעצור, טבעי הגיוני, נמוסי, מוסרי, הוא משוש חיי. כל מה שהוא מוגדר, הרי הוא חולין לגבי הקודש העליון אשר אותו אנכי מבקש. חולת אהבה אני. מה קשה לי הלימוד, מה קשה עלי ההסתגלות אל הפרטים ('שמונה קבצים', מחברת ג, פסקה רכב).

הרב קוק אינו מתאר את חוויותיו של אדם זר; הוא אינו מתאר את רגשותיו של "אחר" כלשהו. הוא מדבר על חוויותיו בגוף ראשון ללא כל הסוואה וכיסוי:

נשמתי רחבה, גדולה ואדירה.
אני מרגיש תפארתי והדר רוחי בקרבי, מלא אנכי עז וחופש.
הפחדנות המתעטפת בלבוש של יראת שמים, לא תוכל להוליך אותי שולל. צופה אני את פני האמת, הוד הקודש מתנוצץ לי.
בלא מעצור אני צריך לחשוב, בלא מעצור להציק על [לצקת אל] הגליון את כל הגות לבבי. איני מקפיד איך יעלו הדברים, בדרך נסתר או נגלה, הכל אחד, סוף כל סוף האור יתנוצץ (שם, מחברת א, פסקה רצה).

גם המאבק של הצדיק או "קדוש הדומיה" בטקסט התלמודי ובטקסט ההלכתי מקבל בפסקה הבאה ביטוי אישי שגיבורו הוא הרב קוק. ביומנו נחשפות מצוקותיו כלומד תורה על סוגותיה: "קשה לי מאד לעסוק בעניני הלכה לבד, וכן בעניני אגדה לבד, בעניני נגלה לבד, ובעניני נסתר לבד. כמו כן קשה לי לנטות ברעיון בדרך אמונה פשוטה לבד, או בדרך מחקר והגיון לבד" ('שמונה קבצים', מחברת ג, פסקה רלג). ביטויים כאלה מעוררים תהייה על תפיסתו העצמית. האם דמות "הצדיק" אכן מתארת את כל המרכיבים של הדימוי העצמי שלו? ובכלל, מה כולל המושג "צדיק"? ואולי ראה את כישוריו או את חוויותיו כמכוונים למשהו גבוה יותר?

נחלים גדולים משתפכים בלבבי, מעיינות גדולים רחבי ידים נפתחים לפני. תורה, המצוות, ואורותיהם, הולכים ומזריחים עלי את זוהר קוויהם. אשרי חלקי כי אמונה גדולה, אמונת אל חי העולמים, אל אלהי ישראל, אלהי עולם ה' היא חלקי וחבל נחלתי, גורלי וכוסי, ישעי וחפצי. הכל מצטייר לפני בשיטה שלמה מבהקת. שפתי קצרה ועיפה מגלות על ידה גם קצה קצתה מרעננות אור החיים [ה]רוחניים הממלאים את כל קרבי (שם, ג, רלד).

בכתביו יש התבטאויות הנאמרות בפאתוס נבואי. הוא מתאר את השפע האלוהי המציף אותו, ההזדהות, ההיבלעות של היחיד במכלול האלוהי. הוא עומד על החובה לכרוך את כל אלה בכינונו של עם ישראל בארצו ובקימומו.

חוויית ההתגלות אינה הרמונית, שהרי המציאוּת ביסודה מלאה סתירות:

מלא שמחה אני, מלא גדולה, מלא שפלות, מלא מרירות, מלא נועם, מלא עונג, מלא אהבה, מלא קנאה, מלא זעם, מלא חסד, מלא טוב לכל. אשרי אדם שומע לי, אשרי נותן לי את הערך הפנימי הראוי לי לפי חמדת סגולתי, הוא ירומם אף ינשא, ישוגב מכל עוני, יתקדש ויטהר, וד' אלהים עמו (שם, פסקה רלה).

אין הוא יכול לעצור, הוסיף, את השפע הזורם דרכו אל העולם: "יצירתי זורמת כמעין מים, מכה גלים היא, תוססת תמיד, מזלת פלגים יבלי מים. גאון נשמתי בקרבי תמיד חי ופועל" (שם, פסקה רמד); המצב הזה מעניק לו תחושת שליחות תוך הכרת חסרונותיו ביחס לזולת - הן החרדי והן החילוני:

לא לחנם נטע בי אלוה כל הנפשות את התשוקה התדירית לכל נסתר, לכל נאצל ונשגב. ולא לחנם הביאני לארץ ישראל. ולא לחנם יצר בי רוח אומץ וטוהר פנימי, אף על פי שהנני מוקף חולשות וכשלונות לאין מספר, הרבה מאד יותר מכל ההמון וכל בני תורה הרגילים, ואולי גם יותר מכל בני המעלה, עדיני הרוח, והמרגישים רחשי הנשמה. כל אלה נטעו בקרבי כדי להשתמש בהם להאיר לעולם, ליצור ספרות מלאה אור רזי תורה, פופולרית ושוה לכל נפש, מלאה שירה וגבורה, חמושה בשכל טוב ובבקורת נאמנה, להרים קרן לעם ד' ולתשועת עולם אשר החלה לזרוח לו בארץ ישראל (שם, פסקה רנט).

בשלהי תקופת רבנותו ביפו העיד על הפחד שאחז בו:

ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני?!

ואשמע קול נשמתי הומה. ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים. רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גבורים מלאי עזוז וקודש (שם, מחברת ד, פסקה יז).

חוויה נבואית דומה מופיעה באותה מחברת בפִסקה סמוכה לה:

אל מעין הנבואה הננו נקראים, ציחי צמא אנחנו, אבל מעין גנים, מקור מים חיים, לפנינו הוא [...] מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות, והנם באים עדינו. הננו מתקוממים, מתנערים, ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם (שם, פסקה כא).