| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כדי להבין את גורמי העלייה ההמונית של יהודי עיראק לישראל יש להבין את אופיה וייחודה של הקהילה ומקומה בחברה העיראקית ואת קורותיה בתקופה זו. שני קווי אופי חברתיים-דמוגרפיים אפיינו אותה מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה: עיור וריכוזיות גבוהים ביותר. 90% מהיהודים בעיראק היו תושבי ערים, וכ- 65% היו מרוכזים בעיר הבירה בגדאד. ב- 1947 היו היהודים אחוז קטן מכלל תושבי עיראק (2.58%), ואולם בולטותם בכלכלתה והשפעתם עליה עלו לאין שיעור על אחוזם באוכלוסייה. עליית השפעתם של היהודים החלה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עם השתלבותם במערכת הכלכלית-מסחרית הבריטית בעיראק ובמזרח הרחוק. קהילת יהודי עיראק היתה גם חלוצת הקדמה וההתמערבות בעיראק עם פתיחת בית הספר של כי"ח ב- 1864, שהיה בית הספר המערבי הראשון בבגדאד. תהליך מקביל ומדגים את עליית השפעתם היה התרכזותם בבגדאד, עיר הבירה ומוקד האדמיניסטרציה והכלכלה, שבה הם היו כ- 35 אחוזים מתושבי העיר ערב מלחמת העולם הראשונה. אמנם בתקופת המלוכה ירד שיעורם עד 15 אחוזים מאוכלוסיית בגדאד בשנת 1947, אבל עדיין היה הרבה מעבר למשקלם בכלל אוכלוסיית עיראק. כמו מיעוטים יהודים בארצות אחרות, התרכזו היהודים בעיראק במסחר, מלאכה ותעשייה קלה, בשירותים ממשלתיים ועירוניים ובבנקאות. אחוז המועסקים מקרבם במקצועות אלה היה גבוה לאין ערוך בהשוואה למוסלמים. במיוחד גדולה היתה השפעת היהודים בתחומי המסחר והבנקאות, ענפים שהקשר ביניהם היה הדוק. מכלל שמונת הבנקים שפעלו בבגדאד בשנות הארבעים שלושה היו בנקים משפחתיים יהודיים. רוב הפקידים בבנקים היהודיים ובבנקים הזרים היו יהודים. יהודים החזיקו בידיהם אחוז גדול מהייבוא וכן מהמסחר הסיטונאי והקמעונאי. הם בלטו גם בשירות הציבורי והממשלתי, בעיקר בתפקידים המצריכים הכשרה מקצועית, וגם במקצועות החופשיים תפסו מקום נכבד.2 אולם אין לטעות, רוב חברי הקהילה לא היו עשירים, וספק אם נמצאו ביניהם יותר ממיליונרים ספורים. השיפור במצבם הכלכלי נבע בעיקר מהתמורה בהשכלתם. למעלה מ- 25% מהמפרנסים הבבלים היו בעלי מקצועות חופשיים ופקידים ואילו הרוב, למעלה מ- 60%, עסקו במלאכה ובמסחר זעיר ונמנו עם המעמד הבינוני הנמוך.3 קהילת יהודי עיראק היתה משולבת היטב בחברה המוסלמית הסובבת ואף קלטה כמה ממנהגיה. עם זאת שמרה הקהילה על תודעה יהודית חזקה, על ייחודה הדתי וקיימה חיים קהילתיים אוטונומיים שכללו בתי מדרש ובתי ספר, בתי חולים ומוסדות ואגודות סעד וצדקה לרוב. רוב התלמידים היהודים למדו בבתי הספר היהודיים לפחות חלק מתקופת לימודיהם. רוב בתי הספר היהודיים היו חילוניים-מערביים, אך למדו בהם תנ"ך ועברית ושבתו בחגים היהודיים. מאז שנות השלושים, לפי דרישת מחלקת החינוך העיראקית, הפכה שפת ההוראה בבתי-הספר היהודיים ערבית תוך הדגשת ההיסטוריה והתרבות הערבית, אך הם הצליחו לעמוד בלחץ השלטונות והמשיכו ללמד בעברית, אם כי במתכונת מצומצמת לצורך לימוד תנ"ך בלבד. החינוך היהודי היה אפוא גורם חשוב בשמירת הזיקה ליהדות ולחיי הקהילה. ייחודה התרבותי והחברתי התבטא גם בחיי יום יום – במגורים נפרדים מאלה של המוסלמים, ביחס שונה לאישה ולמשפחה, בלבוש, במאכלים, במנהגים ובשימוש בלהג יהודי ערבי מיוחד לה.4 גורמים אלה – ריכוזיות בערים, מעורבות כלכלית גבוהה ויחד עם זאת זיקה עמוקה ליהדות ולקהילה – היו בעלי משמעות רבה ליציאתם ההמונית של היהודים מעיראק כפי שנראה להלן. עם שגשוגה הכלכלי ותרומתה לחיים החברתיים-כלכליים והתרבותיים בעיראק היתה הקהילה היהודית עדת מיעוט פגיעה ביותר וסימפטום לכך היה העדר מעורבות חבריה בחיים הפוליטיים של עיראק. מראשית שנות השלושים, עם קבלת העצמאות של עיראק, עליית מגמת הלאומיות הפאן ערבית והשפעת הפאשיזם והנאציזם, החל מעמד היהודים מתערער. הוטלו הגבלות על פעילותם הכלכלית המשגשגת של היהודים והחלו גם פגיעות פיסיות בהם. עם ראשית מעורבותה של עיראק בסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, המרד הערבי 1939-1936 ובואם של המופתי חאג' אמין אל-חוסיני ומנהיגים פלסטינים כפליטים פוליטיים לעיראק, גברו ההסתות נגד היהודים והחל זיהוים עם הציונים בארץ-ישראל. שיאה של התפתחות זו היה בהתפרצות אלימה נגד יהודי בגדאד, ה'פרהוד', ב- 3-1 ביוני 1941, עם מיגור משטרו הפרו-נאצי של רשיד עאלי אל-כילאני ושובם של העוצר והאליטה העיראקית הפרו-בריטית לבגדאד. במשך שלושה ימים השתולל אספסוף, הרג, שדד ובזז, כשבין המשתתפים בהרג גם אנשי כוחות הביטחון. הכוחות הבריטיים שחנו בשערי העיר נמנעו מלהתערב, כדי שלא להגיע לעימות ישיר עם הלאומנים העיראקים. סיכומו של ה'פרהוד' היה כ- 180 הרוגים, פצועים רבים ונזק רב לרכוש. ה'פרהוד' גרם להלם ולזעזוע עמוק בקרב יהודי עיראק. היו אמנם קודם לכן פגיעות ביהודים, אך היה זה מקרה ראשון מזה מאות בשנים של פגיעה המונית מאורגנת ביהודי עיראק, בניגוד לרדיפות שמהן סבלו יהודים באירופה בדורות האחרונים. לכאורה חזרו אחר כך החיים למסלולם. הכוחות הבריטיים הרבים שחנו בעיראק הביאו שגשוג רב, שממנו נהנו יהודים רבים והדבר השכיח לכאורה את הפצע העמוק שנגרם. ואולם אותות הזעזוע לא נמחו, וביטחונם של היהודים בעתידם בעיראק עורער ללא תקנה. מאז ה'פרהוד' חשו למעשה שאין עתידם בטוח. היו שעזבו את עיראק ואחרים, אף שנהנו מן השפע, הכינו דרכונים על כל צרה שלא תבוא. בעקבות ה'פרהוד' חודש הקשר עם היישוב היהודי בארץ-ישראל. הקלה על קשר זה עובדת שהייתם של ארץ-ישראלים במסגרת הצבא הבריטי כחיילים וכעובדי סולל בונה. ב- 1942 חידשה התנועה הציונית את פעילותה בעיראק עם בואם של שליחים מארץ-ישראל. היא פעלה בשתי זרועות: תנועה חינוכית חלוצית שלימדה עברית, חינכה וארגנה עלייה והגשמה בחיי עבודה בנוסח התפיסה הציונית הסוציאליסטית; 'ההגנה' ('השורה') שאימנה צעירים בנשק לצורך התגוננות אם תתרחש בעתיד התקפה על היהודים דוגמת ה'פרהוד' ולשם כך הקימה גם מאגרי נשק. פעילות זו שהיתה אסורה על פי החוק התקיימה אפוא במחתרת. היה על התנועה להיאבק עם מגמות רדיקליות אחרות שזכו לאהדה אצל הנוער המשכיל בעיקר: הלאומיות הערבית העיראקית והתנועה הקומוניסטית. בשתיהן ניסו להשתלב צעירים יהודים, משכילים ואינטלקטואלים, מתוך מגמה להשתלב בחברה העיראקית ולמצוא פתרון לבעיית הזהות היהודית בתוך עיראק. נראה כי מ- 1947 ואילך גברה ידה של התנועה הציונית במאבק על תודעת הצעירים ברחוב היהודי. ערב הקמת מדינת מדינת ישראל הגיעה התנועה לשיא כוחה ומנתה כאלפיים חברים. היתה זו תנועה מאורגנת היטב, והיא הפכה לגורם הדומיננטי בקרב הנוער היהודי בעיראק.5 הקמת מדינת ישראל ומלחמת 1948 הביאו להחמרה ניכרת במצב יהודי עיראק כמו בשאר קהילות היהודים במדינות ערב. כבר בראשית 1948 הגיעו ידיעות על החלטות הליגה הערבית בדבר הגבלות על היהודים במדינות ערב: (א) היהודים ייחשבו כחלק מ'מדינת המיעוט היהודי בפלסטין' ויצטרכו להירשם אצל שלטונות ארץ מושבם ולמסור פרטים מלאים על עצמם, בני משפחותיהם וחשבונות הבנק שלהם. (ב) כל חשבונות הבנק שלהם יוקפאו וישמשו לתנועת ההתנגדות ל'שאיפות הציונים בפלסטין'. (ג) כל מי שייתפס בפעילות ציונית ייחשב כאסיר פוליטי, ייכלא ורכושו יוחרם. עיראק, שהיתה בין הקיצוניות שבמדינות ערב בהתנגדותה להקמת מדינת ישראל, היתה מהראשונות שבהן שאימצו את החלטות הליגה הערבית, ופתחה במסע אפליה, רדיפות ומאסר יהודים. במקביל הוטלו על היהודים הגבלות כלכליות רבות: רוב פקידי הממשלה היהודים פוטרו ממשרותיהם, רופאים לא קיבלו רשיונות עבודה, נאסר על בנקים יהודיים להחליף מטבע זר, ובוטלו רשיונות יבוא של יהודים. הוכבד עול המסים על יהודים, ואלה הוטלו עליהם רטרואקטיבית. הוטל איסור על מכירת רכוש בערך העולה על 1500 דינארים ללא היתר מיוחד של שר ההגנה שניתן לעתים נדירות. יש לציין שמדיניות האפליה כלפי היהודים לא נוסחה בחוק, אלא תוקנה בתקנות פנימיות ובהוראות בלתי רשמיות. ב- 15 במאי 1948, יום הכרזת המדינה, הכריזה עיראק על הנהגת משטר חירום בעיראק בעקבות המלחמה בארץ-ישראל שנועד לכאורה לשמור על השקט הציבורי ועל שלומם של היהודים, אולם הוא נוצל עד מהרה נגדם. במסגרתו הוטלו הגבלות חמורות על יציאת יהודים מעיראק. היוצאים, כולל סטודנטים וחולים, נדרשו להפקיד 3000 דינארים כופר, וב- 18 באוקטובר 1948 נצטוו כל היהודים השוהים מחוץ לעיראק לשוב, אחרת יוחרם רכושם, ונאסר על היהודים לצאת את עיראק. ב- 15 ביולי 1948 אישר הפרלמנט העיראקיתיקון לחוק 51 משנת 1938 אשר קבע כי הציונות כמו הקומוניזם היא עברה על החוק, וקבע עונשים חמורים על פעילות ציונית, מאסר עד 15 שנה עם עבודת פרך או קנסות גבוהים. החוק נכפה בהחלטיות רבה; די היה בעדות שני אנשים כדי להפליל את הנאשמים, ועילה לפעילות ציונית היתה מכתבים מארץ-ישראל מלפני 1948 והחזקת סמלים יהודים כגון מגן דוד. רבים נאסרו ונשפטו למאסר או לתשלום קנסות כבדים תמורתו.6 כן גברו גם ההסתות נגד היהודים בעיקר בעיתוני מפלגת האיסתקלאל הלאומנית שהאשימו אותם שהם גיס חמישי ויצרו נגדם אווירה אלימה בציבור. בציבור היהודי היתה תחושה שהממשלה וההשפעה הנאצית עומדות מאחורי הסתות אלה.7 זעזוע מיוחד גרמו שני מקרים: משפטו ותלייתו של שפיק עדס ומשפטו של ראובן בטאט. עדס היה מעשירי הסוחרים והיזמים בעיראק והיו לו קשרים טובים עם צמרת השלטון כולל העוצר. בעקבות תעמולה שניהלה מפלגת האיסתקלאל הלאומנית הוא נעצר והועמד לדין בספטמבר 1948 בעוון קניית עודפי ציוד בריטי ממלחמת העולם השנייה ומכירתם לכוחות הציוניים בארץ-ישראל. לשפיק עדס היו שותפים מוסלמים, אולם רק הוא הועמד לדין. יתר על כן, לא הותר לו להביא עדים להגנתו. בית הדין גזר עליו עונש מוות, ועל אף קשריו הטובים אישר העוצר את פסק הדין והוא הוצא להורג בטקס המוני היסטרי כמעט מול ארמונו שבבצרה. כך מתאר הסופר והעיתונאי יצחק בר-משה את הזעזוע שגרמו משפטו ותלייתו של עדס: 'היו שהשווהו לישו הנושא את הצלב על גבו ... שפיק עדס הפך לקדוש מעונה בעל כורחו והפך לסמל לבני הקהילה היהודית על אפה ועל חמתה ... 'ליהודים רבים שלא היתה להם לפני כן זיקה לציונות סימל המשפט את מעמדם בעיראק והמחיש את חוסר הביטחון בעתיד. אם שפיק עדס בעל הקשרים בחלונות הגבוהים כך, מה בנוגע לאחרים?8 זעזוע לא פחות גרם מקרהו של השופט ראובן בטאט. בטאט היה מגדולי מורי החוק בעיראק ובעבר כיהן כשופט וכציר בית הנבחרים. ב- 1948 כבר היה זקן וחולה, ואולם לא סייעו לו מעמדו ותרומתו לעיראק. הוא הועמד לדין באשמת אישור וקף (הקדש) למטרות ציוניות בארץ-ישראל. זאת משום שעשרים וחמש שנה קודם לכן, ב- 1923, אישר צוואה של אחד מעשירי בגדאד גורג'י שם-טוב שהקדיש את רכושו בסך 140,000 ליש"ט לטובת קרן היסוד. הוא נידון לשלוש שנות מאסר, אולם בגין מחלתו נחון זמן קצר אחר כך ויצא לטיפול רפואי בז'נבה שם נפטר ב- 1962.9 לאחר משפטו של עדס והזעזוע שעורר בעיראק ובעולם המערבי הגבילה ממשלת עיראק במידת מה את פעילות בתי הדין הצבאיים, אולם מדיניות האפליה, ההסתות והמעצרים נמשכה. הרדיפות נגד היהודים הגיעו לשיאן בספטמבר-אוקטובר 1949, כאשר בעקבות דיכוי המחתרת הקומוניסטית היתה הממשלה נחושה בדעתה לגלות ולדכא גם את המחתרת הציונית. בהוראה מגבוה פתחה המשטרה בגל מאסרים המוניים, עינויים וקנסות גדולים על מי שנחשדו בהשתייכות לתנועה הציונית שהוצאה מחוץ לחוק. באווירה זו של מעצרים, משפטים באמתלות שווא, הסתות ואפליה הצטרפו רבים ובמיוחד צעירים לתנועה הציונית ובסיועה ברחו לאיראן כדי להגיע לישראל. הבריחה העמידה במבחן את שלטון החוק בעיראק. מכירת הרכוש והברחת הכספים שנתלוו לכך איימו לגרום קשיים חמורים לכלכלה, ואילו שיחוד פקידים ושוטרים במעברי הגבול איים לשבש את המנהל התקין. פעילות ארגונים יהודיים בארצות-הברית ובבריטניה, בתיאום עם ממשלת ישראל, הביאה ללחץ מצד שתי מדינות אלו על ממשלת עיראק להפסיק את הרדיפות ובעיקר להשיב ליהודים את כל זכויות האזרח כולל זכות היציאה מעיראק. התפטרות ממשלתו של נורי אל-סעיד בדצמבר 1949 ועליית ממשלתו המתונה יחסית של תופיק אל-סוידי בראשית פברואר 1950 הביאו לשינוי מדיניות ממשלת עיראק כלפי היהודים. אל-סוידי, בוגר בית ספר כי"ח בבגדאד וידיד ליהודים, ביניהם יחזקאל שם-טוב ממלא מקום ראש הקהילה, היה מדינאי מתון פרו-בריטי. לחץ ממשלות המערב מזה ובעיית הבורחים מזה הניעו אותו לנסות מדיניות אחרת. כך נוצר רקע מדיני נוח, ובהשראת שליחי המוסד לעלייה בעיראק ומרדכי בן-פורת בראשם ניהל שם-טוב מגעים עם אל-סוידי לפתרון בעיית בריחת היהודים על כל השלכותיה על ידי חוק המאפשר ליהודים החפצים בכך לצאת את עיראק. שם-טוב עצמו לא היה ציוני, אך היה יהודי חם והבין כמו אחרים במנהיגות הקהילה, שיש להמוני היהודים בעיה ובמצב הקיים אין לרבים מהם, הצעירים וחסרי העבודה, עתיד בעיראק. מתן ההיתר ליהודים לצאת את עיראק, קיוו מתכנני החוק, יביא להגירת הגורמים מפרי הסדר והמתסיסים בין צעירי הקהילה והחיים ישובו למסלולם. הערכת ראשי הקהילה היתה שמספר היוצאים לא יעלה על 10,000, וראשי הממשל העיראקי קיבלו הערכה זו.10 כיצד אפוא הפתיעו היהודים את כל הגורמים וההערכות ביציאתם הכמעט טוטלית את עיראק? ננסה לעמוד להלן על הגורמים לכך.
לחלקים נוספים של המאמר:
הערות שוליים: 2. ד' צמחוני, 'קווים לראשית המודרניזאציה של יהודי בבל במאה ה-19 עד שנת 1914', פעמים, 36 (1988), עמ' 33-7; ד' צמחוני, 'ממשלת עיראק והעלייה הגדולה של היהודים לישראל', פעמים, 39 (1989), עמ' 68-66.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
