| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בשבועות הראשונים לאחר חקיקת החוק לא נרשמו אלא בודדים לוויתור על הנתינות. זאת משום שכל עוד לא הוסדרו דרכי היציאה פנו אנשי התנועה הציונית ליהודים וביקשום לא להירשם. בד בבד נמשכו הבריחה הבלתי לגלית ומכירת הרכוש והיה ברור לכול שהיהודים מתכוננים לצאת. התכונה ליציאה גרמה לתגובות נזעמות אצל חלק מהציבור העיראקי בעיקר בחוגי מפלגת האיסתקלאל הלאומנית שהאשימו את היהודים שביציאתם גרמו למשבר כלכלי במדינה. אלה החלו בתקיפות מרכזי מכירת רכוש, התנכלויות ופגיעות פיסיות ביהודים. ב- 8 באפריל אף נזרקה פצצה לבית קפה יהודי ברחוב אבו נואס. לאחר שגבר לחץ היוצאים באופן בלתי לגלי והיה חשש מהתפרצות היהודים ליציאה החליטו חברי התנועה במוצאי חג הפסח (חג שני של גלויות, 9 באפריל 1950) לקרוא ליהודים להירשם. למחרת אסרו חג צבאו אלפי יהודים על מרכזי הרישום. תוך יומיים נרשמו למעלה מ- 3400, תוך שבוע 40,000 ותוך ארבעה חודשים 102,000.38 עד מהרה הפך הרישום לסטיכייה המונית שרבים התקשו להבינה. תוך פחות ממחצית השנה נרשמו רוב יהודי עיראק לוויתור על נתינותם, שהתבצע בכמה שלבים. מדוע טעו ההערכות בדבר ההיקף של יציאת היהודים? ראשית כל ההערכות על ממדי יציאתם הצפויה של היהודים לא התבססו על משאל או סקר דעת קהל אלא על שיחות ודיונים עם נכבדים ואישי ציבור בולטים בקהילה היהודית. לאלה היתה דעה ברורה באשר לזהותם העיראקית; הם ראו ברדיפות ובאפליה תופעה הנובעת מהסכסוך בארץ-ישראל וקיוו שתחלוף עם פתרון הבעיה. הם לא העריכו את משקלם של גורמים אלה בקרב השכבות העממיות, רוב רובה של קהילת יהודי עיראק. הם לא היו מעוניינים לצאת ואפ לא העריכו את מידת רצונן של השכבות העממיות לצאת. שנית איש לא יכול היה להעריך את המומנטום של היציאה שנוצר מתוך היציאה עצמה. ואולם הגורמים הדוחפים ליציאה כפי שפורטו לעיל היו חזקים יותר מכפי שהעריכו. הנהירה לרישום הוכיחה עד כמה עז היה רצונם של היהודים לצאת. חיזוק ודחיפה לשאיפה זו נתן יחס האלימות הגובר של הסביבה ובעיקר הלאומנים ליהודים לאחר מתן החוק. לפצצה שהוטלה יום לפני קריאת השליחים להרשמה היתה השפעה מסוימת על הנהירה לרישום, לא כאירוע בפני עצמו אלא כחלק מאלימות הסביבה ובעיקר הלאומנים העיראקים כלפי היהודים.39 לימים היו אנשים מקרב הקהילה שהאשימו את השליחים וחברי התנועה בהפעלת לחץ על היהודים לצאת במהירות את עיראק כולל הטלת פצצות על מוסדות יהודיים על מנת לזרוע בהלה בקרבם ולזרזם לצאת.40 לדעת הרב ח'צ'ורי השפיע גם הלחץ של ישראל באמצעות הרעש הרב שהקימה סביב הפרשה בארצות-הברית והלחץ שהפעילה זו האחרונה על עיראק. בעקבות זאת נגרמה בעיראק בהלה שהיתה גורם נוסף ליציאה ההמונית של היהודים.41 לא זה המקום להיכנס לסוגיה מי הטיל את הפצצות. האשמה כי ידם של השליחים או חברי התנועה היתה בדבר נחקרה בידי ועדת חקירה של המוסד ולאחר שמיעת עדויות, אימותן והצלבתן הגיעה זו למסקנה שהיא מופרכת. לענייננו חשוב לציין שמכלל הפצצות רק הראשונה הוטלה כאשר יכולה היתה להשפיע על יציאת היהודים. רוב הפצצות הוטלו בשלהי 1950 – ראשית 1951 כשרוב היהודים כבר נרשמו ליציאה והבעיה העיקרית שעמדה לפני מארגני העלייה היתה כיצד להסיע מספר כה רב של יודים לישראל בזמן הקצר שקצב לכך החוק. הן לא יכולות היו להשפיע על הנהירה לרישום, אך יצרו מיתוס כזה.42 יתר על כן, הטלת פצצות לא היתה מעשה חריג בעיראק, וכבר בשנות השלושים הוטלו כמה פצצות על מוסדות יהודיים. לכן לא דיווחו על הטלת הפצצות כעל אירוע בעל משמעות לגבי יציאת היהודים מעיראק לא בעיתונות המקומית, ולא בדיווחים מערביים ואף לא ישראליים. אם כן, מה זירז את רובם המכריע של היהודים לצאת מעיראק ולעלות לישראל? לדעת שלום דרוויש, עצם העובדה שלאחר שנים של איסור יציאה הותר לפתע לכל הרוצה בכך לצאת יצרה אצל רבים רצון לצאת ולזכות בחירות שנמנעה מהם זמן רב, משל 'כל הצמא לכו למים'. יתר על כן, חוק הוויתור על הנתינות, כפי שציין השגריר הבריטי, לא פירט מה יעלה בגורל היהודים שיישארו בעיראק ולא ניתנו ערבויות למעמדם של היהודים הנשארים או הבטחות לשוויון בפני החוק וליחס שווה והוגן מצד הממשלה והאוכלוסייה. מה גם שבעקבות החוק לא נפסקו אפליית היהודים וההסתות נגדם מצד חוגי הימין והלאומנים. בכך לא מנע החוק את הגורם המרכזי המידי לבריחתם. דבר זה העמיד בספק את האפשרות בעיני המוני היהודים להחזיר את הגלגל אחורנית לתקופת הזוהר שלפני פרוץ הסכסוך היהודי-ערבי. זאת ועוד, סעיף בחוק שקבע כי שר הפנים רשאי לבטלו בכל עת הגביר את החשש שעם תום מועד תחולתו, ואולי עוד לפני כן, לא יותר עוד ליהודים לצאת. לא היתה אפשרות אחרת לצאת את עיראק באותה עת אלא על ידי הוויתור על הנתינות. אילו ידעו היהודים שתהיה בעתיד אפשרות לצאת בדרכונים ולא בלחץ זמן, ודאי לא היו העשירים מסכנים את רכושם ונוהרים לוויתור על הנתינות. עם זאת לא היה לאן ללכת פרט לישראל כי היהודים לא יצאו באמצעות דרכונים, ואף מדינה פרט לישראל לא היתה מוכנה לקבלם. זכר הרדיפות וההשפלות של שנת 1949, המשך האפליה והעובדה שכעת ניתן מוצא הביאו לנהירה, לוויתור על הנתינות וליציאה מעיראק לישראל.43 גורם נכבד בסטיכייה של היציאה היתה הזיקה המשפחתית ומבנה המשפחה המורחבת שהיה להם מקום נכבד בחיי היהודים בעיראק. כפי שציינו, הראשונים שיצאו לישראל היו צעירים רבים, חלקם חברי התנועה הציונית וחלקם כאלה שלא ראו עוד עתיד בעיראק. אלה משכו אחריהם את הוריהם ובני משפחותיהם. תפקיד נכבד ביציאה היה לנשים ולאמהות שלא אבו להישאר בעיראק לאחר שיצאו ילדיהן, והן דרבנו את בעליהן להירשם לוויתור על הנתינות, בלי להתחשב במה שיקרה לרכוש, שהרי למען הליכה לארץ הקדושה כדאי לעזוב הכול. הזיקה החזקה והנאמנות למשפחה וכן מבנה המשפחה המורחבת בעיראק גרמו לכך שילדים משכו לא רק הורים אלא גם דודים, סבים וכיוב'. כך נוצרה מעין פעולת שרשרת שהפכה לגורם חשוב בסטיכייה ההמונית.44 גם אלה אשר האשימו את הציונים בגרימת לחץ על היהודים לזרז את יציאתם הכירו בזיקה המשפחתית כגורם לסטיכייה ההמונית של היציאה.45 הרב ח'צ'ורי שהצר על היציאה ההמונית של היהודים הכיר בזיקה המשפחתית כגורם מכריע וכינה אותה תגובה מבוהלת, היסטרית הנובעת מחוש העדר. לדעתו גם לתעמולה הישראלית של קיבוץ הגלויות ולרעש שהתעורר בארצות-הברית כנגד הרדיפות בעיראק היה חלק בכך.46 אין ספק שלריכוזיות הרבה של היהודים ובעיקר בעיר בגדאד היה משקל נכבד ביצירת הסטיכייה ההמונית של היציאה. הקרבה במגורים ובמקום העבודה יצרה תחושה של עזיבה המונית: התרוקנו בתים שלמים על יושביהם ורחובות מדייריהם היהודים, אזורי מסחר ומלאכה מבעליהם היהודים. לכל אלה היתה ללא ספק השפעה מדבקת. לאווירת הסטיכייה ההמונית נתן בניטוי ספרותי בר-משה:
כך החלו מתרבים הוויכוחים עם חברים המביעים פליאה מדוע רוצים היהודים לפלסטין דווקא, ומודים שאין ליהודים מלוא הזכויות בעיראק אך תולים את הקולר בבעיית ארץ-ישראל. היו מוסלמים שדיברו על לבם של יהודים שלא יעזבו את עיראק, שכן סברו כי יותר משיפסידו היהודים תפסיד עיראק מעזיבתם. כך סברו חלק מראשי השלטון כמו גם סטודנטם באוניברסיטאות.48 סלמאן דרוויש מספר כי לאחר אישור חוק הוויתור על הנתינות בא אליו ג'מיל אל-אורפהלי, לשעבר שר הכספים ומנכ"ל משרד החקלאות, בוגר בית ספר כי"ח ובעל יחס אוהד ליהודים, ושאלו מה דעתו על החוק ודעת היהודים עליו ומה מספר היהודים שיוותרו על הנתינות העיראקית. סלמאן דרוויש השיב שמספר היהודים שיצאו מוגבל ומצטמצם באלה שבניהם ובנותיהם עזבו וברחו לישראל מפחד המשטרה או יצאו לנשום אוויר החירות ולהמשיך לימודים גבוהים שנשללו מהם בעיראק, וכל אלה אינם מסתכמים ביותר מ- 15,000-10,000. הרוב יבכרו להישאר בעיראק אם תשנה הממשלה את מדיניותה כלפי היהודים ותפסיק לפגוע בהם ותראה בהם אזרחים שווים בזכויות ובחובות לשאר העיראקים. כאשר התברר שהממשלה לא שינתה את מדיניותה כלפי אלה אשר העדיפו להישאר, אלא להפך הוסיפה ללחוץ עליהם בדרכים השונות, מיהרו היהודים להירשם לפני שיפוג תוקפו של החוק.49 גם סטודנטים באוניברסיטה הביעו פליאה באוזני חבריהם היהודים על יציאתם ההמונית של היהודים; לפי בר-משה: 'יש שהעריכו את מספר היוצאים ב- 6000 והיום מעריכים שיישארו 6000.' בהכרתו של בר-משה כמו אצל רבים אחרים שורשיותם של היהודים בעיראק עמוקה מזו של המוסלמים בארץ זו. הם ישבו בארץ הזאת זה אלפיים שנה ויותר, ואילו אלה הטוענים ללאומיות העיראקית הגיעו רק לאחר כיבושי האיסלאם. מכאן הוא מטיח בחברו עדנאן: 'הרי שורשינו עמוקים משורשיכם בארץ הזאת, והארץ היא ארצנו בטרם תהיה ארצכם.' עוד הוא מטיח וחוזר ומדגיש באוזני חבריו, שלא הקמת מדינת ישראל אלא הרדיפות המרוכזות והמכוונות בידי הממשלה הן שהביאו יהודים כמוהו להרהר בשאלת היציאה מעיראק. הממשלה בהתייחסה ליהודים כאל גיס חמישי היא שהביאה לכך שכל יהודי יעקור את שורשיו ויצא כל עוד רוחו בו. היהודים רוצים לצאת קודם כול משום שהממשלה רודפת אותם, לא משום שהם רוצים לצאת לארץ-ישראל אלא משום שהם יהודים, וארץ-ישראל היא המקום היחיד החפץ לקבל את היהודים בלב שלם. ברגעים אלה עולה מחשבה אצל החברים, אם יצטרכו יום אחד להילחם בשדה הקרב.50
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
