תולדוט אתר ההיסטוריה - הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ג

במעשי חידושיו בראשית מלכותו – החייאת פולחנות עתיקים ברוח הארכיאיזציה האופיינית למאות ז'-ו' לפסה"נ³³ – עורר נבונאיד את התנגדותם של הכוהנים בבבל, ואולי אף בסיפר – שבסמכותם פגע, ואת רוגזם של בני בבל ושאר ערי הקודש, שהכריחם להשתתף בעבודת המס לבניין המקדשים שבנה, ובכך פגע בכלכלתם ובזכויותיהם העתיקות. הפגיעות במרדוך, במקדשו ובכוהניו, גברו והלכו בשנות ישיבתו של נבונאיד בתימא. שכן בהיעדרו לא נחוג האכיתו, הוא חג ראש-השנה הבבלי שבניסן – חגו הראשי של מרדוך. לא עזרו לו לנבונאיד כל אמצעי הפיוס, ואף לא הטענה שטען בכתובת ממלכתית רשמית, שהיה זה מרדוך עצמו שפקד עליו בחלומו לבנות את המקדש לסין שבחרן³⁴. הביקורת על מעשי נבונאיד והאיבה הגלויה לו באים לידי ביטוי קיצוני בשירת הלעג הבבלית על מלכותו, שנתחברה בראשית ימי כורש. החידושים שחידש לאחר ששב מתימא מתוארים בלשון זו (טור ה', 22-8)³⁵:

"הוא ניצב בקרב העדה וישבח את עצמו:
חכמתי, נבונותי, ראיתי את אשר נסתר
ואף כי לא אדע לכתוב בחרט (על טבלה), חזיתי דברי סוד.
האל אלתרי³⁶ הראני חזון, גילה לי הכול.

אולם הוא מבלבל את סדר הפולחנות, מפר את האותות,
פוקד להפסיק את עבודת הקודש.
הצלמים שבא-סגילה, הצלמים שאאממ עצמו יצר –
הוא רואה את הצלמים ומטיח נגדם דברי חילול.

בראותו את סימן חצי-הסהר המסומן על הא-סגילה
אוסף הוא את המלומדים ואומר להם:
האין סימן זה מראה, לכבוד מי נבנה הבית?
לו היה זה ביתו של בל, הרי היה מסומן בסמל "האת"
מכאן שסין עצמו סימן את מקדשו בסמל חצי-הסהר!"

פירושם של דברים אלה, המנוסחים בלשון סארקאסטית, העושה פלסתר את מעשי החידושים בדת, הוא שנבונאיד ניסה להוכיח לכוהנים המלומדים שבפמלייתו שא-סגילה, מקדשו של בל – (= מרדך) – מקודש בעצם לסין, שכן הסמל האופייני לאלוהי הירח – חצי-הסהר – מצויר עליו. ובלשון אחרת: אין מרדוך אלא מעין התגלמות כוחו של סין³⁷ ואכן ביטוי מפורש להשקפה זו, המיוחסת לנבונאיד, נמצא בכתובת רשמית של המלך הבבלי, שנתחברה לכבוד שיפוץ מקדשו של סין באור (היא א-גש-שר-גל). בכתובת זו (לאנגדון, מס' 5)³⁸, שנכתבה אל נכון לאחר שיבתו של נבונאיד מתימא, נקרא מקדשו של מרדוך בבבל ומקדשו של נבו בבורספ (= א-זידה) בשם "בתי אלוהותו הגדולה" של סין, ואילו סין עצמו מכונה בכתובת זו "אדון האלים שבשמים ובארץ, מלך האלים, אלוהי האלים היושבים בשמים הרחבים, אדון א=-גש-שר-גל שבתוך אור". הדעת נותנת, שפגיעות מעין אלה לא אבו כוהני מרדוך לסבול, והדרך נפתחה לקרע מעמיק והולך.

זאת ועוד: שיקומה של חרן השוכנת בצפון, הרחק מתחומי ארץ בבל, שיקום מקדשה והפיכתה למרכז גדול – לא היה אך מעשה דתי הפוגע בכוהנים הבבליים, אלא אף נשא עמו תוצאות מדיניות וכלכליות מרחיקות לכת, שכן גרם לשינוי במערך הכלכלי בהעניקו משקל-יתר לעיר צפונית, השוכנת בתחום שהיה לפנים תחום אשורי, ועתה תחום ארמי מובהק.

אין פלא שההתנגדות לנבונאיד החלה להתרחב ולהעמיק דווקא באותן ארבע השנים לאחר שיבתו מתימא, והלכה והקיפה בהדרגה שכבות רחבות יותר בערי הקודש הבבליות בעלות הפריבילגיות. על כך תעיד העובדה המאלפת, העולה מתוך העיון בחומר הפרוסופוגראפי הבבלי שאסף סאן-ניקולו, ששישה מקרב שבעת הפקידים הגבוהים המנהלים את עיר הקודש סיפר וארך ואת מקדשיהן הוחלפו מיד לאחר שובו של נבונאיד מתימא – בסתיו או בחורף 543/2. ואלו הם: הכוהן הגדול של סיפר (šangu Sippar) ³⁹; הנגיד של אאאנה (qipu ša Eanna) ⁴⁰, האדמיניסטרטראטור של אאנה (šatam Eanna) ⁴¹, נציב המלך הממונה על קופת המלך אשר באננה (šarri ša [ina] Eanna reš šarri ša muhhi quppi) ⁴², וכנראה גם: נציב המלך הממונה על (ניהול) אאנה (šarri bēl piqitti Eanna reš) ⁴³, המושל של ארך (šakin temi (ša) Uruk)י ⁴⁴.

דומה שהגיעה השעה שתקום התנגדה של ממש לשלטונו של נבונאיד, שהיה באותם הימים כבן שבעים וחמש שנה. אפשר היה לצפות, שיסולק נבונאיד ויומלך תחתיו בנו או שליט בבלי אחר, אלא שאחרי שנת 14 לנבנואיד לא נזכר עוד בנו בלשאצר כשותף למלכות, כפי שנזכר תכופות בשנות ישיבתו של המלך בערב. מכל מקום, אם משום שחזקים היו תומכיו של נבונאיד או מסיבות אחרות שלא נדען, לא פרץ אותו מרד החצר, והפתרון למשבר נמצא בדרך אחרת. אנו נוטים להניח, שכוהני בבל החליטו אז לנצל קוניונקטורה מדינית – למצוא מושיע מחוץ לבבל – והתקשרו בסתר עם הכוח הגדול העולה במזרח, שהטיל את צלו על ממלכת בבל – הלוא הוא כורש מלך פרס.

לחלקים נוספים של המאמר:
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : א
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ב
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ג (פריט זה)
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ד
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ה
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ו

הערות שוליים:
33. ראה: W,F. Albright, From the Stone Age to Christianity, Bhristianity, Baltimore 1940, pp. 241-244.
34. כך: לאנגדון, מס' 1 טור א', 18, 19 .(Langdon, NBKI, p. 218)
35. ראה: Smith, BHT, pp. 85-86 ותרגומיהם של לאנדסברגר (לעיל, הערה 17), עמ' 93-92; ותרגומו של אופנהיים – ANET, p. 314.
36. אלתרי – הוא אל לונארי ארמי (=אל+תר [=שהר]). לדעת לוי אין הוא אלא כינויו של סין עצמו. וראה על כך בפירוט: .Lewy, Moon Cult, pp. 425-433
37. לבעית הזהות בין מרדוך לבין סין ו"א.... היחיד" של נבונאיד ראה: .H. Lewy, Kay Kaus, p. 62
38. ראה: .Langdon, NBKI, pp. 250-252
39. פקיד זה הוא – משזב-מרדוך, הכוהן הגדול של סיפר, שהורד ממשרתו זמן-מה אחרי י"א בכסלו שנת 143 .(San Nicolo, Prosopographie, p. 34)
40. היא גב-אלנ-שר-אצר, שהורד ממשרתו זמן-מה אחרי י"א בתמוז, שנת 13 (שם עמ' 14). משרה זו בוטלה ולא נתחדשה אלא בשנת מלכותו הראשונה של כורש (שם, עמ' 15).
41. הוא זריא מבית אגב, לדעתנו היא זהה ב"זריא האדמינסטראטור" הנזכר ב"שיר הלעג", טור ה', 23 .(Smith, BHT, p. 90) לזיהוי זה יש חשיבות רבה לבירור אופיים של תומכי נבונאיד בפעולותיו הרפורמאטיביות אחרי שובו מתימא, שכן אותו זריא שבשיר הלעג ממלא אחרי הוראות נבונאיד ופקודותיו בנאמנות יתירה. נראה לנו, שזריא הועלה בדרגה ולא סולק. בנו כרבנ-מרדך עולה תחתיו כאדמיניסטראטור זמן-מה לפני י"ב בטבת שנת 13 [על משרתם של האדמיניסטראטור של אאנה ושל הנציב הממונה על אאנה – ראה עכשיו H. Saggs, Sumer 15 (1959), pp. 29-38].
42. הוא אי-אגש, תאריך אחרון לו בתעודות י"א בתמוז שנת 13 .(San Nicolo, Prosopographie, p. 20)
43. הוא נבו-שר-אצר: תאריך אחרון לו בתעודות שאסף סאן ניקולו (שם, עמ' 19) הוא כ"ח באב שנת 12. וראה בהערה הבאה.
44. הוא טביא. תאריך אחרון לו בתעודות (שם, עמ' 13) הוא כ"ח באדר שנת 11. אנו נוטים להניח, שפקיד זה והפקיד הנזכר בהערה 43 סולקו אף הם בשנת 13.