תולדוט אתר ההיסטוריה - אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : ספרו 'שבת הארץ'

בשל המלחמה ההלכתית הכבדה הכרוכה בסוגיה הזאת כתב הרב קוק בתוך זמן קצר את ספרו 'שבת הארץ'. בניסן הוא סיפר על תוכניותיו לכתוב את הספר הזה, וכבר לאחר חודשיים כתב לאחיו שמואל, שהתגורר בירושלים והיה אחראי להבאת כתב-היד לדפוס, כי הוא שולח לו חלקים מ"קובץ להלכות שביעית, בשם 'שבת הארץ'" לשם הדפסה ('אגרות', א', עמ' רסב). את כתב היד העתיק וערך בנו צבי יהודה. ואולם חל עיכוב בעבודה ו"הדברים נמשכים לאטם" (שם, עמ' רעא). בכסלֵו תר"ע הושלמה הדפסת הספר, והרב ביקש מאחיו להזדרז ולשלוח לו "חבילה של איזה מאות [ספרים] במוקדם" כדי שיוכל לחלקם לכל דורש (שם, עמ' רצא).

התגובות על ספרו היו קשות, ודברי נאצה ואיומים נשלחו אליו גם מאלה שנחשבו בעיניו לידידים. הוא חש מבוכה. בי' בטבת תר"ע כתב:

לכבוד ידידי הגאון [שמו של הנמען הושמט על-ידי המוציאים לאור], כעת קבלתי מכתבו, ואיני יודע למה יצערני ככה. הקב"ה יודע כונתי הרצויה [...] ואם כבוד תורתו רוצה לרדוף אותי יעשה כחפצו, ואקוה כי ה' יתברך לא יתן למוט רגלי [...] והנני בזה ידידו [...] קשור באהבתו, שגם הקפידא לא תוכל לבטל את הקשר האמיץ (שם, עמ' רצה).

ככל שדבר ההיתר הלך והתפשט יצאו הדברים מכלל שליטתו של הרב קוק. מעתה סברו החקלאים כי לאחר הפרסום קיים היתר גורף וכי אין עוד צורך להתייעץ עם הרב בעניין הזה. המצב הזה עורר את חמתו של הרידב"ז, והוא שב וכתב בזעם לרב קוק כי בגלל פסיקותיו קיימת הפקרות בקיום מצוות שביעית וכי פקידוּת הברון מכריחה עתה את החקלאים - בהיתר הלכתי כביכול - לעבור על המצווה. הרב קוק מיהר להשיב בי' בטבת תר"ע: "כל כונתי היתה רק להעמיד את הענין המוכרח במושבות הסמוכות, שלא יהיה מופקר לגמרי", ובכלל, הוסיף, ההיתר חל על מי ששואל אותי ולא על כל החקלאים בכל מקום ללא התייעצות מוקדמת. "על המושבות הרחוקות מעולם לא עלתה על דעתי לחוות דעה, ומה אעשה אם הם תולים בי?!" בעניין הפקידוּת כתב: "וכבר הרביתי לדבר עם ה' פרנק על דבר החומר הגדול של איסור הכפיה". ואולם לאחר כל ההתנצלויות נותר הרב קוק איתן בדעתו. במכתבו הבהיר: אף לבי כלבבך "דואב וכואב" על מצוות שביעית, אך בשל אהבת העם והארץ "לא אוכל להמנע מלעמד לימין אחינו המוכרחים להתנהג בדרך ההפקעה". את מכתבו חתם בדברי כיבושין ואף שלח אליו עותק מספרו 'שבת הארץ' מתוך תקווה שהרידב"ז "יקבלהו נא באהבה [...] כי נראה לכל שכימי עולם מתקיים בו והאמת והשלום אהבו" (שם, עמ' רצו).

בהעריכו שדבריו ריצו את הרידב"ז, שלח לו הרב קוק כחמישה חודשים מאוחר יותר, בסיוון תר"ע, מכתב נוסף, שבו ביקש כי יתמוך בהיתר ויחזק את ידי העובדים בשנת השמיטה על-פי הפסיקה הזאת. תגובת הרידב"ז הייתה קשה. האם מעז הרב קוק לכפות את דעתו על אחרים? חס וחלילה, השיב הרב קוק מייד: "תמיהני מאד למה משיאים כונות זרות בדברי, באיזה אופן מצאו לתלות בי שאכוף את אותם שאינם מסכימים?" כוונתו הייתה, הסביר, "שאני מחויב לעמוד בפרץ נגד המוציאים לעז על אותם הבאים לישב את ארץ ישראל, ובאין להם דרך אחרת הם מוכרחים לסמוך על ההיתר" המוּכר מהעבר. ללא ההיתר הזה ייגרם נזק מבחינה חומרית ורוחנית שאי אפשר להתעלם ממנו; הרי כל "מי שהוא בכלל רואים את הנולד, ורוצה לעבוד את ד' לא בהתפעלות של דמיון לבד, כי אם בשכל צלול וחשבון ברור מוכרח להודות" ולאשר את ההיתר הזה.

סגנון מכתבו של הרידב"ז והנימה הקשה של דבריו הוציאו את הרב קוק משלוותו, והוא הטיף לרידב"ז נגד שנאת החינם ההולכת ומתלבה בארץ-ישראל בנוגע לסוגיה: "לעניות דעתי, אין לנו חטא גדול משנאת חנם, שאנו שקועים בו בעוונותינו הרבים, ויותר מכל מקום מצא לו יצרא בישא זה מקום אצל יראי ד' ותלמידי חכמים, ויותר מכל מקום בארץ הקודש." ומדוע דווקא תלמידי חכמים ואדמת ארץ-ישראל נגועים ברעה החולה הזאת של שנאת חינם?

זהו לפי גודל קדושתה, מתחזק צד המחריב לחבל ולהשחית. ואנו צריכים להתאמץ בדור זה להחזיק במדת השלום ולהרבות אהבה ואחוה בישראל, ולהרבות כבודם של תלמידי חכמים המוחזקים וידועים לאנשי אמת ועובדי ד' בכל לבבם (שם, עמ' שמו-שמז).

בסערת נפשו הבהיר הרב קוק לרידב"ז - שאין להתחשב בדעתם של רבני אירופה, שאים חשים במצוקת היישוב. אולם רבני ארץ ישראל חייבים לעמוד לימין המתיישבים, שנגדם קמו מחמירים האומרים דבר לא מעשי.

הרב קוק התייחס גם לטענה נוספת של הרידב"ז. הלה טען כי דבריו של הרב קוק מפוקפקים, והראיה לכך היא שהכופרים מחזקים את ידיו ושלומי אמוני ישראל מתנגדים לו. אין בכך פלא, השיב הרב קוק, שכן הכול מבינים שהחמרתו של הרידב"ז רעה ליישוב הארץ ולכן "הם [אותם כופרים] מכירים שאני עושה איזה דבר טוב" בהיתר המכירה. לעומת זאת, "היראים שמים את עיניהם רק בצד הרוחני", וכשהשיקול הוא רוחני בלבד, ההחמרה היא תמיד הצד הבטוח יותר. "אבל ישנם גם מהיראים שיש להם הסתכלות בהירה [...] והם באמת מכירים את כונתי הרצויה, ועומדים על צדי" (שם, עמ' שמח).

הדברים שכתב ביומנו באותה עת היו חריפים עד כדי כך שתלמידיו גנזו אותם גם שנים רבות לאחר פטירתו: "כמה מכאיבה היא דעת ד' חשוכה, כשהיא אינה פוסקת מלהדאיב נפשו של אדם, היא מארה שמכלה את כל, בולעת היא את כל מרץ, כל כח וכל כשרון, מהפכת היא הוד לדוה [לעצב]". אבוי לה לאותה "ידיעה ושאיפה רוחנית, שאינה עומדת על הבסיס הרחב של כל הצרכים הגשמיים הישרים, שלאדם [של האדם] היחידי ושל החברה". לדבריו, העמדה הזאת אינה נובעת מצדיקוּת יתר אלא מ"עצלות הדעת וחלישות, הגורמת לאדם לפול[...] [ו]מגלמת בתוכו מין נטיה רוחנית, שכל תוכן גשמי ישר נדמה לחטא לעיניה. וזאת היא העוכרת את הכל, וזאת היא הרשעה והפתיות, שאור ד' ההולך ומתעלה מגרשו בכל כח מן הארץ" ('שמונה קבצים', מחברת א, פסקה תסט).

הרידב"ז לא הרפה. שנים לאחר מכן כתב כי אינו מבין על מה ולמה יוצא הרב קוק מגדרו בשל הכופרים האלה המיישבים את ארץ-ישראל כחלק מתפיסת עולמם הכופרת. לדבריו, הרב קוק נתפס בעיני הכופרים האלה כשייך למחנה שלהם ושאל אותו האם הדבר אינו מפריע לו. תשובתו של הרב הייתה ישירה: את הצד הרע של המתיישבים בארץ-ישראל איני אוהב, אך החלק החיובי שיש בהם "לעולם הייתי מוקיר, ואוהב, כי חלק ד' הוא". הרי כל מי "שזוכה לטעום באמת טעם רזי תורה" יודע שאני צודק. עבודת ה' השלמה, הוסיף, היא היכולת להכיר את הטוב שברע, לקרב את הרחוקים "וללקט ניצוצי הקדושה מכל מקום שנתפזרה". בכל אדם יש דבר-מה טוב; די לי באיזו "מדה טובה, איזה יושר ואמת, או גם שיחה נאה ודרך ארץ" הקיימים בזולת כדי להפוך את בן שיחי לאדם שראוי לקרבו ולאהבו. מה רע בכך, שאל, שהם חושבים כי אני שייך למחנה שלהם. גם לאברהם הובטח כי "נברכו בך כל משפחות האדמה" - הרי אין בכוונתי "למצא [...] חן בעיניהם ולא בעיני כל בריה", כל מטרתי היא רק כבוד השמים.

כשהסתיימה שנת השמיטה פנה הרידב"ז אל הרב קוק בהצעה לפרסם קול קורא המביע חרטה על שעקר את מצוות השמיטה. הרב קוק השיב מייד: "איך מיחס לי דבר שלא עלה על דעתי? איזה עקירה עשיתי? וכי בשביל שראיתי בבקיאות מצב הישוב" והצלתיו ממכשול עלי להתנצל? כיצד זה "אומר [....] עלי שעקרתי שמיטה מארץ הקודש?!" הרידב"ז המשיך בשלו: הוא המליץ לו לעזוב את הארץ וללכת לשמש ברבנות באחת מקהילות הגולה. הרב קוק לא נשאר חייב, ובתשובתו מתגלה תמימותו ביחס לרידב"ז:

[אף] אם יתנו לי מלוא חללא דעלמא [את העולם כולו] בשביל רגע אחד של נשימת אוירה הקדוש של ארץ ישראל, ולעומת זה אם כל כסף וזהב שבעולם יתנו לי בשביל נשימה אחת של אויר הטמא של ארץ העמים, בוז אבוז להם [...] לעזוב את מקום בית חיינו, ולצאת לחו"ל, שדומה כעובד עבודה זרה?!"

הרב קוק תמה על העצה הזאת "שתצא מהי גברא רבה" כמו הרידב"ז. הרידב"ז התלונן בפניו על אנשי היישוב הישן הכועסים על כך שהוא מלמד זכות על הרב קוק, וזה השיב לו: אם אתה סובל תרעומת בגללי, אני סובל תרעומות על כך "שאני מלמד זכות על מאות ואלפים מישראל, שנהגו בהיתר על פי הוראה זו בשמיטות שעברו עד כה". הוא ביקש ממנו להבהיר ולאשר את "חידוש אהבתינו, הנני אומר שמצדי לא סרה האהבה מאז התקשרנו בעבותות הידידות, ונאמנים עלינו דברי חז"ל הקדושים שאהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם" (שם, ב, עמ' קנה-קנו).