תולדוט אתר ההיסטוריה - אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : הרב המושמץ והתמיכה העממית

הספר 'שבת ארץ' עורר סערה בעיקר בקרב אלה שהיו מסוגלים לקרוא ולהבין את הדיון ההלכתי המוצג בו. סערה גדולה עוד יותר התחוללה לאחר שהרב קוק פנה במכתב גלוי אל איכרי ארץ-ישראל בעיתון 'החירות' ובו ביקש להבהיר את עיקרי היתרו ואת סייגיו ההלכתיים. קולות ההתנגדות לצעד הזה היו כה רמים וצורמים עד כי כמה מרבני יפו התגייסו לפרסם קול קורא המחזק את ידיו. מעל דפי 'האור' (י"ב בסיוון תר"ע) ו'החירות' (י"ג בסיוון תר"ע) הם מחו:

כי לא עת לחשות עתה, התאפק לא נוכל, עלבון התורה ובזיון גאון וצדיק עומדים מאחורי כתלנו. [...] קמו מתי מספר מאנשי ירושלים, אנשים כאלה אשר חובתם היא לכוף כאגמון ראשם מול גאון וצדיק כזה, וטרם באו לעמקה של הלכה להבין היטיב את מקורה, יצאו בקהל בדעותיהם הפעוטות ובאיסוריהם אשר אין להם שחר, ויעיזו פנים לעמוד במערכה מול גאון כזה בלי חרב וחנית, ובלי כל מערכי מלחמה, הוא מתיר והמה אוסרים. הלב שותת דם וכאבנו נעכר לראות תמונות מעציבות כאלה הפוגעות בכבוד התורה והיהדות כולה ועלולות להביא חורבן להישוב כולו [...]

צחוק מכאיב לב הוא, כי ענין השביעית אשר כבר דשו בה גאוני קדמאי, וכולם מצאו דרך נכון להתיר, ושלש שמיטות נוהגין כן על פי הוראת חכמי ישראל וגאוניו, ומה חדשה העלו במצודתם בשמיטה הרביעית לאסור את אשר הותר כבר?

אך לא נוכל התאפק לבלי לצאת למחאה גלויה נגד אלה מתי המספר אשר בכח התורה לקחו להם קרנים לנגח צדיק תמים, ועל דעת הדין מחויבים המה לסור למשמעתו ולקבל את דברי הגדול מהם, ובשם התורה וחובביה הננו מגידים וחוזרים ומגידים לעם קדוש לבל ישעו לדברי הבל [...] ומי לנו פה בר סמכא יותר גדול ממנו? חלילה לנו לפקפק רגע בהוראתו ('אגרות', א, עמ' שפג-שפד).

ואולם, גם לנוכח גילוי האהדה הזה לא חש הרב קוק בנוח. הכוחניות שבאה לידי ביטוי בהתגוששות בין המחנות לא הייתה לרוחו. במכתב לאנשי ראשון-לציון, שביקשו לכנס אסֵפה להבעת תמיכה בהיתר שלו בניגוד לדעתם של רבני ירושלים, כתב: "מסופק אני בעצמי אם יש לי רשות להכנס בתחום שאינו שלי, להגיד איזו דרך לאנשים מעשיים כשהם רואים לעשות איזה דבר לטובת הישוב לפי נקודת השקפתם בדרך החיים והמעשה". הוא ביקש מהם לזכור כי מלחמת אחים היא דבר רע והוסיף: "ישוו נא בדעתם כי כבודה של ירושלים הוא כבודנו, כבוד האומה כולה". מוטב שלא לצאת נגד ירושלים אלא פשוט "לעסוק בפועל בהתעצמות ישובנו הקדוש [...] בהשקט ובמנוחה". תמיד יש לשמור על נימוסים מהוגנים, אמר, ולא להגיע לידי "שום פגיעה בכבודו של שום אדם ומפלגה" (שם, עמ' שעא).

גם הוריו הביעו את דאגתם על כך שבנם נמצא במחלוקת עם חלקים כה גדולים בעולם הרבנות. בכ"ג בסיוון תר"ע כתב להם דברי הרגעה:

מאד אבקש את כבוד הורי חביבי נפשי האהובים שיחיו, שלא יהיה להם חס ושלום שום צער כלל בדבר כל הענינים המסוכסכים [...] [ש]הנני מוכרח להיות מתערב בם (שם, עמ' שנב). "אין כאן ממה להצטער... ברוך ד' אשר עשה לי את הנפש הזאת, ואשר הביאני במסיבותיו העליונות, לעבוד בכחי המצער על הרי ישראל, בעת המאושרה הזאת ששפעת חיים לעם ד' על אדמתו הולכת ומתקבצת, שהרימני מכל אלה הדברים הקטנים, ואינם נוגעים ב"ה לרוחי ולבבי, ולא יעיבו אפילו במקצת את זהרה של מטרתי הברורה להיות ממסייעים למלאכת שמים, להיות מהמנצחים על המלאכה הקדושה (שם, עמ' שנב).

אין לשכוח: אנו מייסדים עתה את אבן הפינה לעם ישראל הנידח השב לארצו! הוא מפציר בהוריו שלא יהיה בלבם "נדנוד כל-דהו של צער בגלל אלה הדברים". כל המהומה עתידה להפוך לטובה. "צערי מתרכז רק על מה שרבים עוד אינם מכירים, שכל יראי ד' באמת מכוונים את לבם למטרה אחת, ושאין כאן מריבה במובן הרגיל. אקוה שגם זה יוכר". הוא מאמין כי הוויכוח כולו - הן מצדו והן מצד מתנגדיו - הוא לשם שמים. גם כאן תורת אחדות ההפכים שימשה לו אמצעי להבנת המתחולל סביבו וברוח הזאת כתב לאחיו שמואל:

הנכון לנו להרחיב את דעתנו, ולדון לכף זכות את כל האדם, גם בדרך רחוקה ונפלאה. לעולם לא נכון לשכח, כי בכל מלחמה ממלחמות הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים וברוח דעת ויראת ד' נדע שכל עלילות מצעדי גבר [האדם] וכל הגיוני רוח איש ופעלם בעולם, בחוג גדול או קטן. הכל ערוך ומסודר מקורא הדורות מראש, לעזור לשכלול העולם וקדמתו להזרחת אורו [...] ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם, ואלהי הרוחות לכל בשר את הכל עשה יפה בעתו.

ורעיון זה, אף על פי שלא ימנע אותנו מלהלחם על הקדוש האמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מלפול ברשת הקטנות, הזילותא והקפדנות ונהיה תמיד מלאים אומץ רוח, מנוחת הנפש ובטחון בד' אוהב אמת (שם, עמ' שנב-שנד).

דומה שהוויכוח הגדול על השמיטה שימש לרב קוק מעין כור היתוך מזקק, שגיבשו והעמיד אותו כמנהיג ציבור וליבן את הטפל מן העיקר בתפקידו הרבני. הוויכוח גם הבהיר לו את כובדו של העול הציבורי שהוא נושא בו ואת החובה להקריב את ענייניו הפרטיים על מזבח הכלל (שם, ב, עמ' קנג).