תולדוט אתר ההיסטוריה - אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : המושבות: בין הערצה לדחייה

הרב קוק רחש הערצה רבה למתיישבים. אורח חייהם; הכיבוש המחודש של הקרקע לאחר אלפי שנות גלות; יכולתם לנהל משק, להפרות את האדמה, לרכוב על סוסים כשומרים המסיירים בשדות; וכן הצוהר שהם פתחו בעולם היהודי אל ההשכלה הכללית - כל אלה היו בעיניו סימנים מובהקים של עידן הגאולה. היחס כלפי המתיישבים בא לידי ביטוי, כאמור, במכתב שכתב אליהם: "לא אני הוא הראוי להוכיח לעם קדוש" ('אגרות', א, עמ' שכו). ואולם, כדרכו של מי שתורת אחדות ההפכים הייתה יסוד עולמו, לוותה ההערצה הזאת בביקורת, בלבטים ובהתבטאויות קשות. אחד מן הגילויים למתח נמצא בדבריו של הרב קוק בעניין חשיבות העבודה העברית. במכתבו מג' בשבט תרע"ב לאברהם יעקב סלוצקי (1918-1881), ממייסדי המזרחי, טען כי הסיבה לכך שהעבודה העברית אינה מתפתחת כיאות היא חילול הקודש שנוצר בשל התרבות החילונית של החלוצים - אף כי מלאכתם בבניין הארץ היא מלאכת קודש. הוא משתוקק, כתב, שתהיה עבודה עברית, אך מבין את הסיבות להיעצרותה. אמנם הפועל העברי יקר מהפועל הערבי אך ניתן לנייד אותו ביתר קלות לעבודות שונות (ואכן אחד האתוסים של חברי גדוד העבודה, שהיה קיים בשנים 1927-1920, היה כי עבודתם היא ביתם, ולכן שמחו להתנייד לכל פינה בארץ-ישראל). זאת ועוד, הוסיף הרב קוק, קשה מאוד לחוש אהדה מוחלטת אל הפועלים העברים שכן הם ממיטים חורבן תרבותי על היהדות, וניכר כי "הפועלים הללו מלאים עקשנות שלילית והנהגה של גסות נגד כל היותר קדוש". אין פלא אפוא "שאי-אפשר כלל שתכנס איזו השפעה נוטה כלפי אחוה לעומתם" ('אגרות', ב, עמ' סג-סד).

לרב קוק היה קשר רצוף עם חקלאי הארץ. היה עליו לפקח על ענייני ההלכה כדי להבטיח שהפירות האלה יהיו נקיים "מכל שמץ איסור" (שם, עמ' קטז). הוא היה מודע להבדלים התרבותיים בינו ובין המתיישבים, וחש צער וחרדה לנוכח אלה שסירבו לנהוג לפי פסיקותיו והוראותיו. בהתנהגותם ראה מכשלה בפני המפעל הציוני. הוא תיאר בפניהם את מצוקתו ועלבונו על כך שאינו יכול לתת מענה ברור לקהילה הדתית כאשר שואלים אותו "אם כל מה שיוצא מיבול ארץ ישראל, מתוצאות יבול אחינו, עובדי אדמת הקודש, כשר הוא באמת כדין תורה" ('אגרות', ב, עמ' קטז-קיז).

למרות קרבתו הנפשית לחלוצים הוא הכיר בזרוּת ההדדית ההולכת ומעמיקה בין שתי הקהילות. הקִרבה בין הרב קוק למתיישבים בפועל הייתה מוגבלת: הוא לא ישב בגורן עם החלוצים ולא הכיר את הוויית החיים שלהם. עבודתו התמקדה בעיר יפו ובסביבתה, ומגעיו עם המגזר החקלאי שתחת פיקוחו היה באמצעות שליחים מטעם הרבנות.

על מפגשיו האנושיים המורכבים עם ה"אחר" של אנשי העליות האידאולוגיות וכאלה שלא ראו את ההלכה כמעצבת את עולמם - שאליהם ביקש לבנות גשר - מסופרים סיפורים שונים. הוא האמין כי דברי שלום וגילויי אחווה יכולים להביא את הפירות המקווים. באחד המקרים רצו המתפללים בבית הכנסת להפסיק את התפילה וללכת לחנותו של סנדלר ביפו שהייתה פתוחה בשבת, כדי לאלצו לסגור אותה. הרב קוק עיכבם. לאחר סיום התפילה צעדו כולם אל חנותו של הסנדלר, נכנסו אליה, לחצו את ידו ובירכוהו ב"שבת שלום". הסנדלר התבייש ולבסוף – לאחר קבלת עזרה כלכלית מהקהילה - סגר את חנותו בשבתות.

לא כל הסיפורים כאלה. לעתים המציאוּת הייתה קשה בעבורו ולא עלתה בקנה אחד עם התפיסה של הרב קוק בדבר טיבה של "נפש היהודי". במסגרת תפקידו כרבהּ של יפו היה על הרב קוק להתמודד עם תופעות קשות של זלזול בדת ישראל, כגון אלימות, זנות ומעשי מרמה.

במכתביו של הרב קוק הופיעו ביטויים רבים של תדהמה וכאב לב על תופעות שבהן נתקל בחיי החקלאים בארץ. הוא הצר על כך שהיושבים בארץ אינם חשים שותפות גורל עם העם היהודי בגולה ואין להם זיקה לתרבות היהודית. כך, באדר תרס"ו (בעת המהפכה והמאורעות העקובים מדם ברוסיה) שלח למושבה רחובות מכתב שבו הגיב על השמועה שהגיעה לאוזניו כי בכוונת התושבים לקיים את חג הפורים ולהעלות הצגת תיאטרון היתולית. "אבן מעמסה מונחת על לבבי", כתב והוסיף:

האמת אגיד לכבודם, אחי היקרים, שכרעם בגלגל הלמו הדברים הללו את מוחי ולבבי. כמעט שאיני מאמין אם יש בהם אמת ממשית. היתכן הדבר, שבמושבה בארץ ישראל, המקום שמפה אנחנו חייבים להראות את הדופק, את כח החי והמרגיש של לב האומה, ימצא עוד איש מישראל שלא יבוש גם להעלות על הדעת, שבעת כזאת, שדמי רבבות אחינו האהובים, שנשפכו כמים ברחבות ובשוקים [...] ועוד טרם היתה הרוחה לרבבות ולאלפים מאחינו האהובים [...] ולא נדע בושת להראות לכל העולם, שהננו אכזרים יותר מיעינים במדבר, - ובמנוחת לבב נתקבץ יחד ונתענג על מחזה של תיאתראות (שם, א, עמ' לא).

העדר תחושת הגורל המשותף בא לידי ביטוי גם בסדר יום חילוני שהלך והתגבש ביישוב החדש. באותה שנה פנה הרב קוק לוועד ראשון לציון והביע את תדהמתו:

היום החרידה אותי השמועה שנועזו איזה יחידים פועלים לחלל שבת בפרהסיא באופן מדאיב באמצע היום במושבה, במלאכות להכנת תיאטרון. את האש, הבוערת בעמק פצע נשמתי משמועות כמו אלה, לא אוכל, אחי האהובים למסור לכם על גליונות.

הוא שטח בפני אנשי המושבה את תחינתו "שלא לעבור על מאורע זה בשתיקה, בלא גערה של פומבי ומחאה רשמית מצדכם". הרב קוק התנחם בכך שלא כל בני המושבה היו שותפים בעניין הזה, ורבים מהם כעסו על כך. ובכל זאת, הוסיף, "חובת הועד היא להגן בעד כבוד קדושת ארץ הקודש וכבוד האומה" ('אגרות', א, עמ' קמו).

שהותו בארץ לא עִמעמה את תחושותיו. שש שנים לאחר בואו ליפו (באייר תר"ע) פנה אל ד"ר ארתור רופין (1943-1876), ראש המשרד הארץ-ישראלי ביפו:

הנני בא אליך לדבר דבר מקירות לבבי ההומה מאד, ואקוה שברוחך הטובה תבין הגיגי, ותמהר להרגיע את רוחי הסוער בקרבי באין מנח [...] שמועה באה לאזני, אשר הממתני. ביער הרצל מחללים בפרהסיא את השבת והשומר העברי רוכב על סוסו כל יום השבת ולילו [...] אדון נכבד, העובדא הזאת תרעיש בצדק את לבב כל איש ישראל, אשר רגש כבוד האומה לא נכבה מלבבו. היער הזה, שהוא קנין כללי של האומה הישראלית [...] אי-אפשר שנשא ונסבול בחילול קודש ד', לעיני כל ישראל בנכסי הציבור הכלליים (שם, א, עמ' שלו).

הרב קוק חש פגוע והיה נרעש. הוא ניסה לעורר את לב ישראל לתשובה. הנחתו הייתה שלא ייתכן כי המתיישבים מודעים עד תום לחילול הקודש הנעשה ביישוב, שכן האמין כי כל מי שהוא בן ישראל יחוש מייד חובה פנימית להפסיק זאת (שם, ב, עמ' כו).

הרב קוק ניסה להשפיע על מצב שמירת הדת באמצעות הקונגרס הציוני. הוא פנה לד"ר פויכטוונגר, מראשי תנועת המזרחי שהשתתפו בקונגרס הציוני (ב-1913), וביקש ממנו להעלות את הסוגיה הזאת בדיוני הקונגרס. הוא האמין כי "הכל יחד יסכימו" שהדרישה הזאת עולה בקנה אחד עם כוונות המפעל הציוני (שם, עמ' ל). ואולם, בהדרגה הכיר בכך ש"אין הפועלים והפקידים מתחשבים כלל, עם הקדש לישראל, ובשאט נפש מחללים הם את קדושת ימי קודש, בעבודות פומביות, בנסיעה, רכיבה, במשא, והבערה והנם נוהגין בהם מנהג חול לגמרי".

ואף-על-פי-כן הוא לא התייאש. הרב קוק המשיך לכתוב למתיישבים ולבקש מהם לקיים את המצוות. בסיוון תרע"ב כתב מתוך "חבה" ו"אהבה" למושבה ואדי חנין (נס ציונה): במכתבו כתב ש "איני יכול למסור לכם במכתב אפילו חלק קטן מרשמי יסורי נפשי בכל עת ששמועות כמו אלה [של חילול שבת] מגיעות אלי" ('אגרות', ב, עמ' פח).

בנוסף פִרסם קריאה לציבור הרחב מעל דפי העיתונות ('חבצלת', כ"ט בסיוון תרס"ו) וכן ב"עיתונות החילונית שלנו" ('מאמרי הראי"ה', עמ' 352-351) שבה הביע את רצונו לדבר בגובה העיניים על חשיבות שמירת הקודש על-ידי כלל הציבור היהודי בארץ.

במקביל כינס הרב קוק בקיץ תרע"ג אסֵפת רבנים בביתו של איש המזרחי אברהם יצחק לבקוביץ (1980-1872) שבמושבה רחובות. באספה נידון מצב היהדות בארץ בכלל, וחילול השבת בה בפרט. במהלך הדיון התפרץ בעל הבית, שהיה פועל בניין, חקלאי ומורה בתלמוד-תורה:

אתם מדברים על חילול הדת? הרבנים הם מכבי האש! לכו לכבות את האש ואל תשבו כאן! [...] מה עשה שמואל הנביא [...] הוא רכב ממקום למקום [...] ומשה רבינו גם כן היה הולך מאיש לרעהו. אתם יושבים פה ושם - שריפה, בכל יום מתפרצת השריפה יותר ויותר, ואתם אחראים ואשמים, אתם צריכים ללכת לכל המקומות ולדרוש על השבת!

נראה כי הדברים שנשמעו באסֵפה חידדו את תחושותיו הקשות של הרב קוק, שהלכו והצטברו, בעניין הפער ההולך ומעמיק בין היישוב הישן ליישוב החדש. הדבר הוביל אותו להחלטה להוציא אל הפועל את מסע הרבנים למושבות יהודה והגליל.