תולדוט אתר ההיסטוריה - אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : קום והתהלך בארץ: המסע למושבות

הרעיון לסייר במושבות הארץ קינן בראשו של הרב קוק במשך שנים. כבר בתרס"ח כתב לרב אייזיק הלוי כי אחד הדברים שהוא מבקש לעשות למען חיזוקה של היהדות במושבות "הוא שאהיה אנכי [...] מסבב מפרק לפרק במושבות, להשגיח על דרכי היהדות [...] ולדרש דברי תוכחה ומוסר השכל. אבל צריך לזה הוצאה חשובה". הרב קוק סבר כי אין זה ראוי לקבל תרומות למימון המסע הזה מאנשי המושבות שאל לבם ביקש לדבר, שכן הדבר יהיה בבחינת השפלה לרבנות. הוא ביקש לשם כך אמצעי תחבורה קבוע ואמר כי ראוי שתימצא "אצלי מוכנה תמיד מרכבה, כדי לסבב על כל המושבות הנפוצות ביהודה ובגליל", שמספרן הוא כשלושים, "והנן עזובות באין דורש ומבקש". הרב קוק היה משוכנע שכוחו החינוכי של סיור כזה הוא רב "והשיחה והדרשה וכל ארחות הקירוב" יכולים להועיל יותר מאשר הקשר מרחוק, "אבל צריך על זה קופה הגונה" ('אגרות', א, עמ' קמ).

הסיור במושבות האלה לא היה חלק מתפקידו של הרב קוק, שהרי הן לא היו בתחום אחריותו. במכתב לרבהּ של ראש פינה הסביר:

וידע אהובי, שמה שאני חפץ שתהיה לי שייכות גם במושבות שבגליל, אינו חס וחלילה מפני כבודי, שאיני חלילה מחומדי כבוד, אבל מאד חפצתי, שיהיו כל המושבות וכל הישוב החדש בכלל מקושר בקשר אחד, ועל ידי זה נהיה כולנו מקושרים יחד.

רק כך, אמר, נוכל לעשות "כמה דברים טובים" בעבור היהדות, התורה, האמונה וכלל היישוב הן בחומר והן ברוח (שם, עמ' רנד).

שנת השמיטה של 1910, כאמור, הייתה מבחן קשה לקשר שבין הרב קוק לבין איכרי ארץ-ישראל. המושבות נדרשו להישמע במדויק להוראותיו בעניין היתר המכירה, אבל הוא לא היה תמיד שבע רצון מן התוצאות. לא אחת נטלו החקלאים לידיהם את הדין, והוא פנה אליהם במכתבים שבהם התריע ואיים עליהם ('משפט כהן', עמ' כד). בכל המכתבים עלו רגשות מעורבים של אהבה וכבוד, עלבון ותסכול.

הרב קוק סבר כי גם בזיקה שבין עולם הרבנות למושבות הגליל נכון הכלל "רחוק מן העין רחוק מן הלב". "אחים אהובים, הקרובים ללבבי ונפשי", פנה בח' באלול תרע"ב (1912) במכתב אל מתיישבי הגליל, "הנה מאז באתי אל הקודש צמאה נפשי לבקר את מושבותיכם היקרות לראות את שלומכם [...] ואת שלום אדמת הקודש [...] לברך את כל מעשי ידיכם בארץ חמדה [...] עד כה עוד לא צלח חפצי בידי". עד לאותו רגע מיוחל הפציר במתיישבים: אנא, התפנו ושמרו את כל אותן מצוות "התלויות בארץ [...] וביחוד תיקון תרומות ומעשרות ושמירה מאכילת טבלים" (שם, ב, עמ' צג-צד).

המכתב הזה נכתב מתוך הכרה בכך שמושבות הגליל המרוחקות גיאוגרפית ממרכז היישוב מתרחקות גם מענייני היהדות - בשונה מן המושבות של יהודה וסביבותיה. הריחוק היה כה עמוק עד כי לא טרחו לענות למכתביו החוזרים ונשנים. במכתב נוסף מט"ז באלול תרע"ב קבל על "אגודת הכרמל": "זה שתי פעמים כתבתי לכבודכם על דבר תיקון המעשרות של השקדים, ולמגינת לבבי לא זכיתי להתכבד בתשובתכם". הוא סבר כי ההתעלמות הזאת בלתי נסבלת. הרי אין לחשוד בי, כתב, "שאיני נכנס בעומק המצב הקשה שישובנו הקדוש נתון בו". אי-קיום המצוות התלויות בארץ - כפי שקורה בגליל - הוא זלזול הפוגע בכולם. ההתנהלות הזאת מפחיתה "את ערכנו וכבודנו בעיני כללות האומה" השומרת על ההלכה "והמביטה בבוז ובאיבה על כל מי שמכשיל אותה בהם". בעיני שומרי התורה הפך הגליל למִלה נרדפת לחילול מצוות, ו"יראי הלכה" שואלים שאלת חכם על כל דבר המגיע מצפון הארץ שמא ביסודו הוא טרף (שם, עמ' צו-צז).

בקיץ 1913 פקעה סבלנותו. הוא חש כי הגיעה העת לממש את תוכנית המסע - שאותה הגה, כאמור, חמש שנים קודם לכן - לנוכח הנתק המעמיק והקולות של אלה בגליל שביקשו ממנו להגיע אליהם. זאת ועוד, מבחינה פוליטית חל מפנה עם מותו של הרידב"ז, שהיה ממתנגדיו של הרב קוק והתגורר בגליל; הדבר היה גורם נוסף שאִפשר את המסע. עם זאת התעוררו בעיות טכניות. במכתב לרב יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ, נציג "הפקידים והאמרכלים דאמטרדם בירושלים", חרג ממנהגו ודיבר על כסף. קשה היה לו לעשות זאת, אך "גודל הענין מוציא אותי מגדרי". המסע הזה למושבות הגליל היה לדעתו נחוץ "ואי אפשר לדחות". מן הראוי סבר שהנסיעה הזאת תהיה "בחבורה כבודה ונעלה, ובהדרת הכבוד הראוי" והכול תלוי ב"מוצא לכסף - רק היא האחת המעכבת". תחילה סבר שיהיה אפשר לדרוש מהיקב בזכרון יעקב "חלק הוצאה זו", אך מכיוון שהקשרים בין הכורמים והיקב הייתה באותה עת בהליך משפטי בבית הדין הרבני הדבר "מונע אותי מלדרוש מהיקב דבר שהוא לי נחת-רוח, מחשש שוחד, על כל פנים למראית עין". הוא אזר עוז ושאל את הרב הלוי איש הורוויץ האם יוכל לממן את המסע הזה (שם, עמ' קעט).

ואכן, בסיועו של הורוויץ נמצא הכסף, והרב קוק החל לארגן את החבורה שתצא למסע. הוא פנה לרב חרל"פ וביקש ממנו להציע לרב יוסף חיים זוננפלד (1932-1849, מן היישוב הישן בירושלים ומייסד שכונת בתי אונגרין) ולרב בן-ציון ידלר להצטרף אליו למסע. הרב ידלר (1962-1872), דרשן איש ירושלים, שהיה ממונה על הפרשת תרומות ומעשרות ביישוב החדש, נתן את הסכמתו. במפתיע הסכים לכך גם הרב זוננפלד והוא אף צירף למסע את בנו, מרדכי אליהו. ניתן לשער כי הסיבה לכך שהרב זוננפלד היה מוכן להיטלטל בעגלה רתומה לסוס במשך כחודש ימים בשבילים של צפון ארץ-ישראל הייתה רצונו לברר האם נכונות השמועות על החלוצים החילוניים המיישבים את הארץ. מעולם לא עמד מקרוב על התופעה שלה התנגד באופן נחרץ. זו הייתה סקרנות אינטלקטואלית מהולה בתקווה להשיב את שומעיו בתשובה. הרב קוק היה אופטימי. להסכמתו של הרב זוננפלד היה משקל רב, תהיה אשר תהיה הסיבה לה. הייתה בכך מעין הכרה בפעילותו של הרב קוק מול העולם החלוצי החילוני - הכרה שזוננפלד לא חפץ בה, אבל הצטרפותו העניקה לו אותה.

הרב קוק שלח לאנשים שונים בצפון הארץ מכתבים שבהם בישר על תוכנית המסע המתגבשת. נוצרה חבורה של חמישה רבנים: הרב קוק (ושמשו ר"י גרינברג), הרב זוננפלד (ובנו), הרב הורוויץ, הרב חרל"פ והרב ידלר. נוכחותו של הרב ידלר הייתה חשובה ביותר, שכן הוא היה אחראי על הצד הארגוני של המסע מכיוון שהכיר את האזור. על-פי התוכנית, היו אמורים להצטרף למסע הזה כמה רבנים מהצפון: הרב ברוך מרקוס (1961-1870), רבהּ של חיפה; הרב משה קלירס (1934-1842), רבהּ של טבריה; והרב רפאל זילברמן (1938-1839), רבהּ של צפת שהיה ידוע גם כאדם אמיד.

ביום המיועד לתחילת המסע הגיעו מירושלים ליפו הרב זוננפלד, הרב ידלר והרב חרל"פ. את מטרת המסע ניסח הרב קוק במכתבו להורוויץ מב' בחשוון תרע"ד: "לפקח על עניני הדת והיהדות בכלל שמה, ובפרט לשום דרך סלולה בתיקון ענין התרומות ומעשרות ולהציל את הרבים מאיסור טבלים" (שם, עמ' רלט). אין ספק כי נוסח הדברים היה אורתודוקסי כדי לסבר את אוזנו של הרב זוננפלד, אולם דומה שמעֵבר לפיקוח על ענייני השבת, הכשרות, החינוך הדתי ובתי הכנסת במושבות, המטרה של הרב קוק הייתה להפגיש את היישוב החדש עם היישוב הישן, כדי לשבור את המחיצות המתגבהות בשל העדר מגע אישי. המסע נמשך כחודש - מי"ט בחשון ועד ט"ז בכסלֵו תרע"ד (1913). קבוצת הרבנים ביקרה בעשרים ואחד יישובים ואת המסע תיעדו הרב הורוויץ בספרו 'אלה מסעי' והרב קוק ביומן מסע ('גנזי הראיה').