תולדוט אתר ההיסטוריה - אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : חוויית לילה בפוריה

התחנה הבאה במסעם של הרבנים הייתה המושבה פוריה, שהוקמה על-ידי אנשי העלייה השנייה. הם מצאו מושבה המשתרעת על שטח של 4,000 דונם ובה בתים יפים ונטיעות. גם כאן השבת לא נשמרה, המטבח היה לא כשר, לא היו בית כנסת ומקווה טהרה והחינוך היה חילוני. תושבי המקום היו ארבעים צעירים יהודים שעלו מארצות-הברית. האידאלים שלהם היו ברוח העלייה השנייה, אך היו בהם מתינוּת ורכוּת שלא היו באנשי מרחביה שמוצאם היה ממזרח-אירופה. נראה כי לאחר שהרבנים התגלגלו בדרכים עשרים יום, שבהם נפגשו עם חוגים שונים של העם היהודי, התעמעם הלהט שלהם להחזיר בתשובה שהיה קיים בתחילת המסע.

בשעה שהרבנים סיירו בשדות המושבה נשמעו יריות. הפועלים קפצו ממקומם וגילו ערבי שניסה לגנוב מהצאן. הרב הורוויץ כתב כי התנהגותם העדינה של הפועלים כלפי הגנב הייתה מופלאה בעיניו. הם כלאו אותו כדי להסגירו למשטרה למחרת בבוקר, אולם עד אז "נתנו לו מקום הגון ללינה, האכילוהו והשקוהו. פה ראינו קרן אור מיושר הלב הישראלי הטבעי" ('אלה מסעי', עמ' מו).

הרבנים לא יכלו לאכול בחדר האוכל, שכן היה לא כשר. הם ישבו בחדר צדדי ואכלו ארוחת ערב שכללה דגים מלוחים וכוס תה. ואז שמעו קולות שירה שבקעו מחדר האוכל. החלוצים התאספו לשירה וריקודים. הרב קוק הציע להצטרף אליהם. הרבנים נכנסו לחדר האוכל והשירה הכתה בהם. אם מבחינת הרב זוננפלד היה זה מסע היכרות עם "האחר" הציוני וניסיון להחזירו בתשובה, הרי שמבחינת הרב קוק הייתה זו חוויה דתית עמוקה – היחשפות לשלב מופלא בהיסטוריה היהודית בדרך לגאולת ישראל. יפי הגליל הירוק, המתיישבים היהודים על סוסיהם, נשקם של השומרים, הבחורים הצעירים השריריים, החזקים מבחינה פיזית, בניגוד לדמותם של אנשי היישוב הישן - כל אלה היו רשמים חזקים שאותם הרב קוק עדיין לא הצליח לבטא, בעיקר בשל נוכחות עמיתיו הרבנים. בחדר האוכל בפוריה קרה דבר שלא התרחש עד אז - הרב קוק התקרב למעגל הרוקדים, אסף אותם סביבו ואמר:

אחים יקרים! התקרבו אלינו, הגיע שעת קירוב הלבבות, התרחקנו זה מזה. הישוב הישן התרחק מהיישוב החדש בגלל חילול הדת שביישוב החדש. אולי היתה זו התרחקות יתר על המידה, עתה הגיעה שעת ההתקרבות. שבים אנו אנשי היישוב הישן לחבק אתכם בזרועות פתוחות. אבל אנא אחים, התקרבו גם אתם אלינו בדרכי החיים, בכל הקדוש לישראל, שמעונו וחיו תחייה לאומית אמיתית. הביאו רוב טוב לישראל ולארץ ישראל אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה [...]

אילו חדלו חלילה אבותינו לפני אלפי שנים לשמור את השבת, את הכשרות ואת כל גופי התורה, ההיה מקוה [תקווה] לישראל? ההיו היום צאצאים נקבצים באהבה כל כך בוערת ובתקוה כל כך חיה אל הארץ שהיא בת חיינו לעד? אנא אחים יקרים ונעימים, למדו נא אתם הצעירים מעולם הזקנה הישראלית את כל טובה, הקשיבו לברכה הנאדרה בקודש ואמרו אחריה אמן.

הקהל הגיב בנימוס ומחא כפיים. ברמן, המורה של פוריה, נשא נאום ובו דיבר על חשיבותה של התחייה ועל טעותם של הרבנים שמנעו את העלייה לארץ. גם הרב זוננפלד והרב הורוויץ נשאו דברים. הפועלים פצחו שוב בשירים ובריקודים סוערים. הרבנים אחזו בידי החלוצים המסתובבים במהירות במעגלים. הרב קוק עמד במרכז המעגל, בחוויית ריקוד עמוקה.

באותו ערב נעלם הרב קוק ויצא מחדר האוכל. לפתע הוא חזר ופרץ אל האולם כשהוא לבוש בבגדי חלוץ ורובה בידו. הוא נכנס אל תוך מעגל הרוקדים, אחריו נכנס חלוץ, שעמו החליף הרב קוק את הבגדים, כשהוא לבוש בבגדי הרב. הרב קוק הניף את ידיו, רקד לבדו ושר שיר חסידי סוחף. התדהמה הייתה רבה.

המעשה הזה של החלפת הלבוש לא היה סתמי. הייתה בכך הדגמה עמוקה של מטרת המסע כולו. הרב קוק ניסה להסיר מחיצות, לגרום לחלוצים לראות את מה שנמצא מעֵבר ללבוש הרבני השחור ולגרום לרבנים לראות את מה שנמצא מעֵבר ללבוש החלוצי החילוני. מטרתו הייתה שהם יבינו את האפשרות, ואף את ההכרח, שאנשים המשמשים בקודש ילבשו לבוש חול. רק באמצעות השילוב הזה ניתן להוציא את הקודש מן הכוח אל הפועל, מכיוון שהוא כולל דבר-מה שחסר בלבוש של היישוב הישן. הלבוש אינו רק קליפה; הוא מייצג דבר-מה עמוק יותר; האדם אינו לובש לבוש כזה או אחר ללא סיבה. בלבוש החלוצים קיים דבר-מה שעל העולם הדתי ללמוד ממנו; אסור להירתע ממנו; יש לראותו כחלק מעצמנו ומבשרנו. הרב קוק פרץ אל מרכז המעגל בלבוש של חלוץ לא רק למען החלוצים, כדי שיראוהו באור שונה, אלא גם למען חבריו הרבנים, כדי שיפנימו את האופציות השונות הטמונות בלבוש החלוצים ובריקוד הסוחף.

ביומנו כתב את השורות הבאות, ככל הנראה באותה עת:

שמעו אלי עמי מתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך נשמת נשמתי, מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם, ואתם כולכם קשורים בי, מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי שאתם, רק אתם, רק כולכם, כללכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם, רק אתם הנכם תוכן חיי. בכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן שהוא קרוי חיים. מבלעדיכם אין לי כלום. כל התקוות, כל השאיפות, כל הערך של שווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם, ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם, אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ. אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת, כל האהבות הקטנות עם הגדולות שבכל תהלוכות חיי הכל אצורות הן באהבתכם, באהבת כללותכם, הכלל שכל הפרטים שלכם בו הווים וחיים.

כל אחד מכם, כל נשמה בודדת שמכלל כולכם, הוא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור עולמים, המאירה לי את אור החיים. אתם, נותנים אתם לי תוכן לחיים, לעבודה, לתורה, לתפילה, לשירה, לתקוה. דרך הצינור של הויתכם אני חש את הכל. אני אוהב את הכל. על כנפי הרוח של חבתכם אני מתנשא לאהבת האלהים, והיא מתחוורת לי, מתבררת אצלי, משתלהבת בלבבי מצטחצחת ברעיוני.

עמכם, עמי, אומתי, אמי, מקור חיי, עמכם אני מעופף למרחבי עולם. עם נצחכם אני חי חיי נצח, עם פארכם אני מלא הוד ותפארת, עם ענותכם אני מלא מכאובות, עם הצער שבנשמתכם אני מלא מררות, עם הדעה והתבונה שבקרבכם הנני מלא דעה ותבונה ('שמונה קבצים', מחברת א, פסקה קסג).

הריקוד הסוער נמשך כל הלילה. לפנות בוקר הכריז הרב: "הנני מוסר מודעה כי לא אוריד מעלי את בגדי השומר ולא אניח מידי את הרובה עד שלא תבטיחו לי כולם כאיש אחד בלב אחד, להתחיל לכבד את מצוות התורה, לשמור שבת וכשרות". הסובבים הבטיחו לו בחום להשתדל לקיים את המצוות. הרב קוק התנדנד מעט מרוב תשישות והרב זוננפלד מיהר להגיש לו כיסא לשבת. קצף לבן עלה על שפתיו וכל גופו נטף זיעה. לרב חרל"פ, שניגש אליו בדאגה, אמר: "ברוך המקום שזיכני והגיעני למעמד הזה". היה זה "ריקוד של תשובה" - במושג "תשובה" התכוון הרב קוק במשנתו לא רק לשיבה למצוות, אלא גם לשיבת האדם אל עצמו, לפנימיותו ולאותנטייות נשמתו. ואולם, כמו ברוב המושבות שבהן ביקרו, לא התפתחה בפוריה תנועה של חזרה בתשובה למחרת בבוקר. עם זאת, החלוצים הצעירים העידו שהחוויה של הלילה הייתה עמוקה מאוד ('אלה מסעי', עמ' מז; 'לחישה רועמת', עמ' 50-48).

המסע המשיך אל מלחמיה (מנחמיה), טבריה, מגדל, יסוד המעלה ומטולה. בהגיעם לצפת נקראו להתערב בוויכוח שהתנהל בטכניקום (הטכניון) שבחיפה - אשר אבן הפינה שלו הונחה באביב 1912 - בעניין שפת הלימוד שתונהג בו. היו שדרשו להנהיג את השפה העברית והיו שדרשו את השפה הגרמנית, כמו בחזונו של הרצל. הרב קוק כתב בעניין הזה מכתב בשם כל הרבנים, ובו קבע חד-משמעית: "הננו מביעים התנגדות להשלטת שפה זרה בתור השפה היסודית בפוליטכניקום. והננו מאחלים כי השפה הגרמנית לא תהיה נחשבת לשפה היסודית, כי אם שפתינו הלאומית הקדושה, השפה העברית ('אלה מסעי', עמ' נח). לא תהיה תקומה לשפת הקודש, סבר הרב קוק, אם לא תהפוך גם לשפת החול; כשם שלגאולה לא תהיה תקומה אם לא יחוברו ממדי הקודש והחול, הרוח והחומר - כפי שביקש לחברם בכל מסעו.

המסע הסתיים בעיר חיפה. משם הפליגו בספינה שהביאה אותם בט"ז בכסלו תרע"ד לחופי יפו. הרב קוק הזמין את עמיתיו לסעודה מסכמת בביתו, שם החליטו שלא לוותר על הישגיהם במסע המשותף. הדבר בידינו, הסכימו ביניהם: טיפוח תלמודי-תורה בכל מקום, גם כאשר מספר התלמידים קטן וגם כאשר קיימות בעיות תקציביות. כן החליטו לשלוח שוחטים ותלמידי חכמים שיֵשבו ביישובים השונים. במכתב מח' בשבט תרע"ד אף ביקש הרב קוק להזמין את הברון רוטשילד ולהלהיבו למסע תרומות בעבור היישוב בארץ-ישראל בעקבות חוויותיו.

הרב הורוויץ סיכם את המסע בהתרוממות רוח:

פריחת הארץ הנשמה, הנצוצות המאירים, המידות הטובות והרוממות הנפשית אשר פגשו במסעם המצוין בררו להם שגם כל הליקויים והמגרעות [...] יתוקנו [...] אבל לעבודה אנו קרואים, והעבודה עבודת קודש היא, עבודת ה' קדושה ואדירה, את נס השלום אנו נושאים, שלום אנחנו מדברים לקרוב וגם לרחוק ('אלה מסעי', עמ' ס).