תולדוט אתר ההיסטוריה - מדוע עלו רוב יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה

עלייתם ההמונית של יהודי עיראק לישראל, אשר כונתה 'מבצע עזרא ונחמיה', היתה מבצע מיוחד במינו. לאחר שנים של איסור יציאה מעיראק הועבר בחשאיות ובחופזה בשני בתי הפרלמנט העיראקי ב- 4-2 במארס 1950 חוק ויתור הנתינות (מס' 1 לשנת 1950, אשר לצורך העברתו בפרוצדורת חירום אושר כנספח לחוק שלילת האזרחות מס' 62 משנת 1933). סעיפי החוק קבעו כי יותר ליהודים שירצו בכך לעזוב את עיראק לצמיתות, לאחר שיוותרו על נתינותם העיראקית. תוקף החוק נקבע לשנה אחת, ושר הפנים הופקד על ביצועו. כן נקבע כי מותר לבטלו בכל זמן בצו מלכותי שיפורסם בעיתון הרשמי. בעקבות חקיקת החוק ויתרו על נתינותם מרצונם החופשי רוב יהודי עיראק, 124,000, ועלו לישראל תוך שנה ומחצה בהשאירם מאחוריהם את הונם ורכושם. בעיראק נותרו לאחר העלייה ההמונית רק כ- 6000 יהודים. איש מהמעורבים בהכנת החוק ובמבצע היציאה לא ציפה ליציאת היהודים מעיראק בהיקף כה גדול: לא ממשלת עיראק ומנהיגות הקהילה שהעריכו את מספר העתידים לצאת ב- 15,000-10,000, לא המוסד לעלייה שהעריך את מספרם במקסימום 70,000, ובוודאי לא ממשלות בריטניה וארצות-הברית וארגונים וולונטרים מערביים שעסקו בבעיית יהודי עיראק. כולם ניצבו משתאים לנוכח יציאה המונית זו, מעין נדידת עם, שזכתה אצל בני התקופה לכינוי 'ההגירה האווירית הגדולה ביותר בהיסטוריה'.

מה היו הגורמים שהביאו את היהודים לצאת בהמוניהם את עיראק ולעלות לישראל, במיוחד לאור העובדה שאיש לא צפה זאת? יש המנסים להסביר תופעה ייחודית כמעט זו של יציאת קהילה שלמה בעלת שורשים עמוקים בארצה כביטוי לציוניותם הטבעית המושרשת של יהודי עיראק: על אף גלותם בת אלפי השנים חשו עצמם אורחים בארצם ואף ציפו להזדמנות לגאולה ולעלייה לארץ ציון. משזו באה עלו בהמוניהם. לסברה זו שותפים כמה מפעילי העלייה ושליח המוסד לעלייה בתקופת המבצע, מרדכי בן-פורת. סברה אחרת המבוססת על שמועות שהילכו בקרב הקהילה מאשימה את פעילי התנועה הציונית בכך שזרעו פחד בקרב היהודים בדרכים שונות, דחפו אותם ליציאה בלתי מתוכננת וחסרת מעצורים ולניתוקם המוחלט מעיראק.¹ בעוד הגישה הראשונה כהסבר יחיד לעלייה ההמונית היא פשטנית, הגישה השנייה מופרכת מיסודה. יציאת עיראק היתה אירוע מורכב שנרקם משילוב של גורמים, ואנו ננסה לעמוד עליהם ועל הביטוי שמצאו בחלקים השונים של הקהילה היהודית בעיראק.

כל שאלה המתייחסת לתחושותיהם, רצונותיהם ומניעיהם של בני אדם היא שאלה קשה. אנו יכולים לשפוט אירועים ולנתחם בדיעבד; קשה יותר לנתח את מעמקי נפש האדם ורגשותיו. בסוגיה שלפנינו לא נערכו משאלים או סקרים בתקופה הנידונה. על כן הדיון בה מסתמך יותר על הערכות והתרשמויות של אנשים בני התקופה מאשר על עובדות מוגמרות. דיוננו מבוסס על המקורות האלה:

הערכות ודיווחים של השליחים וחברי התנועה הציונית בעיראק;

הערכות ודיווחים של מקורות מערביים בני התקופה: שגרירי בריטניה, ארצות-הבריתוצרפת, עיתונאים ודו"חות אישים וועדות שנשלחו לחקור את מצב יהודי עיראק בתקופה קריטית זו;

מקורות עיראקיים: עיתונות, דיווחי ישיבות הפרלמנט ובהם עמדות והצהרות אישים יהודים והצהרות מנהיגי הקהילה לפני ועדות שונות;

זיכרונות, הגות ותיאורים בספרות ובשירה על פי רוב בערבית של אישי ציבור, סופרים ומשוררים יהודים אשר חוו תקופה זו בעיראק: סלמאן ושלום דרוויש, סמיר נקאש, מאיר בצרי, יצחק בר-משה, אברהם אלכביר ואחרים;

תיעוד בעל פה: מקור זה חיוני להבנת השאלה, אם כי יש להתייחס לדברים בזהירות: ראשית, מטבע הדברים העדות נמסרת מזווית חד צדדית של בני התקופה, ושנית גורם הזמן עושה את שלו.

* מאמר זה הוא פרק במחקר מקיף על יהודי עיראק והעלייה הגדולה לישראל אשר נכתב במרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תודתי נתונה למרכז על הסיוע במחקר.

הערות שוליים:

1. ראה למשל A.M.Liliental, The Other Side of the Coin : An American Prespective of the Arab Israeli Conflict, New York 1965. pp 35-38; M. Woollfson, Prophets in Babylon, London 1980.pp 185-198 ח'לדון נאג'י מערוף, אל-אקליה אל יהודיה פי אל-עראק בין סנה 1921 ו- 1952 (המיעוט היהודי בעיראק בין השנים 1921 ו- 1952) ב, בגדאד 1975 עמ' 118 ואילך; מ' בצרי, אל-אתג'אהאת אל-עראקיה לדא אל-זעאמה אל-יהודיה פי אל- עראק אל-חדית' (המגמות העיראקיות אצל המנהיגות היהודית בעיראק המודרנית) בכתב יד, עמ 14-12.