| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
עד מלחמת ששת הימים נבנה האתוס הציוני סביב חוויות קולקטיביות, ובראשן ההישרדות והתחייה הלאומית. המיתוסים שלו קידשו את התגייסותו של היחיד למען התנועה, העם, החברה והארץ; את השירות לכלל ואת מילוי החובה; ואת ההגשמה העצמית במשמעות של "הגשם בעצמך" (בניגוד ל"הגשם את עצמך"). הקונצנזוס סביב האתוס התובעני הזה ניזון במידה רבה מהלחץ החיצוני ומן האיום הקיומי שבו היו חברת היישוב, והחברה הישראלית אחריה, נתונות במשך 30 שנה, למן המרד הערבי ב- 1936, דרך מלחמת העולם, המאבק נגד הבריטים, מלחמת העצמאות והשנים שאחריה ועד מלחמת ששת הימים ב – 1967. האיום החיצוני — ואין זה משנה אם היה אמתי או מדומה, שכן תחושת קיומו היתה אותנטית — נשקף לכולם, וחייב את כל רכיבי חברת המהגרים הוולונטרית וההטרוגנית שנוצרה בארץ- ישראל למינימום של הסכמה אידיאולוגית על דרכה ולהסכמה פרוצדוראלית על כללי המשחק וההתנהגות הפוליטית. מי שחרג מן ההסכמות, או שלל את תוקפן ואת מרות המוסדות שביטאו אותן, לא נכלל בחברה והוקע ממנה כ"פורש" (חרדי, קומוניסט או רביזיוניסט). מחוץ לקונצנזוס היישובי היו כמה חריגים, אישים יחידים וקבוצות קטנות, שחלקו על דרכה של התנועה הציונית ועל מדיניותה. בעשרים השנים האחרונות מוצגים חריגים אלה (קבוצות כמו "ברית שלום" ו"איחוד", הקומוניסטים היהודים, או אישים כמו יעקב דה האן או חיים קלווריסקי) על- ידי היסטוריונים, סוציולוגים או גיאוגרפים פוסט- ציוניים כאלטרנטיבה בת הזמן לדרכם של התנועה הציונית והיישוב. למותר לציין, שבשנים ההן נמצאו אישים וקבוצות אלה בשולי השוליים של חברת היישוב וההתרפקות עליהם היא אנאכרוניזם במיטבו. מבקרים מאוחרים יותר של הוראת ההיסטוריה בארץ, כמו אייל נווה או דן בר-און, הסתמכו על אנשי "איחוד". הללו, חרף מיעוט מספרם ומקומם השולי בשיח הציבורי בזמנם, סיפקו להם את הביסוס לטענתם כאילו החברה הסולידרית של ימי היישוב ושל שנות החמישים לא היתה אלא דימוי ואשליה בלבד, ומתחת לפני השטח רחשו בה קולות שונים שנדחקו מן השיח המרכזי.1 היחלשותה של תחושת האיום הקיומי אחרי מלחמת ששת הימים ערערה את הקונצנזוס והוא החל להישחק. הונפו דגלים חדשים, קופלו דגלים ישנים ובמגזרים אחדים של החברה לא נותר הרבה מן האתוס הציוני. הערכים והמיתוסים שלו ננטשו ונשברו בזה אחר זה, ובמקומו נבנה אתוס חדש שהעמיד במרכז ההוויה את היחיד: הגשמתו העצמית, זכויותיו, כבודו וחייו. ציוני הדרך וקפיצות המדרגה בתהליך השקיעה חפפו תחילה את המלחמות, ולאחר- מכן את ההתנגשויות עם הסביבה הפלסטינית: מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון והאינתיפאדות. השינויים ניכרו באופן מיוחד באותו חלק של הציבור שנמנה בעבר על תנועת העבודה הציונית. בשנים שקדמו להקמת המדינה, ואפילו בשנותיה הראשונות, בלט האגף השמאלי בתנועה הציונית בעמדות רדיקליות ואקטיביסטיות בנושאים מדיניים והתיישבותיים. בראש ובראשונה אפיינה אותו אידיאולוגיה ששילבה ציונות עם סוציאליזם. אידיאולוגיה זו טיפחה ערכים של שוויון, צדק חברתי ועבודה עצמית, העמידה אותם במרכז התחייה הלאומית והתרבותית היהודית והבליטה את האוונגרד האליטיסטי לעומת המון העם. השמאל הציוני ראה את ההתיישבות החלוצית כלוז של הציונות, הן בשל תפקידה בכיבוש השממה הן בשל היותה היסוד לבניית חברה חדשה וצודקת. מוסדות החינוך של זרם העובדים חינכו להגשמה עצמית בהתיישבות ובביטחון. אקטיביזם התיישבותי הוא שהביא חלקים מן השמאל הציוני להתנגד בשעתם לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית, מחשש שכינונה של מדינה יהיה כרוך בהגבלת אפשרויות ההתיישבות בכל הארץ. לאחר מלחמת ששת הימים ניטשטשו בשמאל שמעבר למפלגת העבודה ההבדלים בין ציונים ללא- ציונים. בשמאל הציוני והלא-ציוני החדש, שצמח במקביל לצמיחתו של שמאל חדש במערב אירופה ובארצות-הברית לאחר מהומות הסטודנטים בשנת 1968, פינו ערכי היסוד של האתוס הציוני-סוציאליסטי את מקומם למרוץ אחר הישגיות חומרנית. המאמץ הקולקטיבי לקידום התחייה הלאומית נדחק באמצעות מאבקים לקידום זכויות הפרט; השוויון והסולידאריות התחלפו בטיפוח האינדיבידואליזם; הצדק החברתי נסוג מפני "מצליחנות"; העבודה העצמית הפכה ל"יזמות" שמעבידה זרים ומנצלת אותם, ותחושת האוונגרד הייתה להתנשאות.2 החברה הישראלית נמצאת כבר שנים במצב של סחרור. מתנהלת בה התמודדות על זהותה, על מקור הסמכות ועל האתוס שלה. על הפרק עומדות שאלות כמו מה היא החברה הישראלית, מי שייך אליה, מהו אופייה, מה הם ערכיה, תכניה וסמליה, ואילו אליטות ינהיגו אותה. 3 בהיותה מפולגת על-ידי מחלוקות עמוקות בסוגיות האלו, איבדה החברה הישראלית את האיזונים בין סמכות לאחריות, בין שכר לעונש, בין זכויות לחובות, בין הצלחה לכישלון, בין הכלל והפרט, בין שירות לטפילות, בין מטרות לתוצאות, בין עושר לעוני, בין עבודה להון, בין סולידאריות לתחרות, בין מציאות לבדיון, בין מילים למעשים ובין אמת לשקר. תחת לחצים גוברים של המערכת הפוליטית ושל כוחות השוק, המוסדות להשכלה – אוניברסיטאות, מכללות ובתי-ספר – תוהים על טיב שליחותם הלאומית (והאם בכלל יש להם כזו), על תפקידם החברתי ועל כיוונם האקדמי והחינוכי. המחלוקות על ההיסטוריה בציבור, באקדמיה ובבתי הספר משקפות בשנים האחרונות את אובדן הדרך הזה. כמו החברה כולה, גם ההיסטוריוגרפיה הישראלית נכנסה למצב של סחרור ואיבדה את היכולת להבחין בין מקצועיות לשרלטנות; בין אסכולות ומסורות היסטוריות שונות ומנוגדות; בין תוּמָה לאופורטוניזם; בין חיקוי מתוך התבטלות מול מדעי החברה ומול תיאוריות בלשניות וספרותיות-ביקורתיות לשימור הייחוד הדיסציפלינארי; בין "שיח" למציאות; בין סתגלנות לתקינות פוליטית לדבקוּת בעקרונות.ההיסטוריונים מתחבטים בסתירות שבין העומק ורוחב היריעה של עבודה מדעית העוסקת בעבר מחד גיסא לשאיפה להשפיע על ההווה בדרך של השתתפות בדיון הציבורי ובוויכוחים הפומביים המלווים אותו בתקשורת, מאידך גיסא. לעתים קרובות הכניעה לתכתיבי התקשורת ולאילוציה מנמיכה את אמות המידה של הדיון ההיסטורי ותוחמת אותו לגבולות המסגרת, השפה, הזמן וההיקף של תכניות אירוח טלוויזיוניות ושל טורי הבעת הדעות בעיתונות. לחלקים נוספים של המאמר:
הערות שוליים: 1. נווה ויוגב, היסטוריות, עמ' 49-47.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
