| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
למרות ההיקף המרשים של הפעילות, מעמדם באוניברסיטאות של לימודי ההיסטוריה הציונית והישראלית, ושל לימודי ההיסטוריות בכלל, סובל מן הירידה הכללית בלימודי מדעי הרוח. סוד גלוי הוא שמעמדה של הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם האקדמי נמצא בירידה, לאחר שהגיע לשיא בתחילת שנות השבעים, וישראל אינה יוצאת דופן. בארצות-הברית עלה בתחילת שנות השבעים מספרם של בוגרי התואר הראשון שהתמחותם בהיסטוריה עד 44,000 . ואולם, תוך 15 שנה, עד שנת 1986 , ירד מספרם ל- 16,000ובתחילת שנות התשעים התייצב על 20,000 . בתקופה הזו, מתחילת שנות השבעים עד תחילת שנות התשעים, פחת מספרם של מקבלי תואר דוקטור בהיסטוריה באוניברסיטאות האמריקניות ביותר ממחצית, מתחת ל- 600, לאחר שבתחילת שנות השבעים הוא הגיע לשיא של יותר מ- 1,200 בשנה אחת. מחזורי התלמידים קטנו, וסיכוייהם של הדוקטורים החדשים למצוא משרה אוניברסיטאית קטנו בהתאם. בשנת 1970 התחרו 2,481 דוקטורים חדשים להיסטוריה על 188משרות באוניברסיטאות האמריקניות. באמצע העשור ההוא ירד מספרם של הדוקטורים שקיבלו משרה אוניברסיטאית לשפל העמוק ביותר מאז הוחל במעקב אחרי ההשתלבות באוניברסיטאות. התופעה לא הייתה מיוחדת להיסטוריה אלא הקיפה את רוב מדעי הרוח באקדמיות של המערב.9 הירידה במספר הלומדים והמורים והשחיקה במעמדם נעוצה בחלקה באופק ההכנסה הנמוכה יותר של בוגרי מדעי הרוח. יחד עם זה, סיבה לא פחות חשובה הייתה החדירה הגוברת בשנות ה 80- וה- 90 של הלכי רוח פוסט- מודרניסטיים ורלטיביזם קיצוני למחלקות האוניברסיטאיות בתחומים האלה. חדירה זו, שבעקבותיה באה השתלטות על רבות מן המחלקות והתמקדות בטפל על חשבון העיקר, היא שהרחיקה מהן סטודנטים רבים ובעקיפין הפחיתה גם את מספר המורים. בישראל, הירידה במעמדם של לימודי ההיסטוריה (ושל מדעי הרוח בכלל) היא גם כמותית – ומשתקפת במספר הסטודנטים – אך בעיקר איכותית. סטודנטים רבים אינם פונים למדעי הרוח מטעמים של סקרנות או עניין, אלא מכיוון שקל יותר להתקבל ללימודים אלה. בשנים האחרונות באים סטודנטים רבים להיסטוריה מרקע חברתי שלא היה חלק מן החוויה הציונית בשנים שלפני קום המדינה או בשנותיה הראשונות. באוניברסיטאות הפריפריה ובמכללות גדל אחוז הסטודנטים הלא-יהודים (ערבים, דרוזים, בדואים) הלומדים בחוגים ההיסטוריים. מקצתם רואים במפעל הציוני עוין, מפלה או מדכא. לסטודנטים שבחרו בקורסים ללימודי ההיסטוריה הציונית והישראלית, יהודים כלא-יהודים, יש מעורבות רגשית גדולה בנושא. ואולם, בתחילת לימודיהם חסר להם מידע בסיסי. שילוב זה של מעורבות רגשית ושל חוסר ידע, יוצר קושי מיוחד בכיתות הלימוד. לקושי זה מצטרף קושי נוסף: ההיסטוריה של היישוב ושל השנים הראשונות של ישראל היא סיפורה של חברה אידיאולוגית, מחויבת ומגויסת. מרבית הסטודנטים כיום – ומקצת ממוריהם הצעירים גם כן – הם תוצריה של חברה תחרותית ואינדיבידואליסטית. יכולתם להבין את העבר במונחיו-שלו מוטלת בספק, וכן גם כושרם לתפוס את ה- Zeitgeist (רוח הזמן) של שלושת הרבעים הראשונים של המאה העשרים. סטודנטים רציניים יותר, הבאים ללמוד היסטוריה מתוך סקרנות ועניין, נתקלים אצל חלק ממוריהם – כמו במדעי הרוח האחרים – בגישות פוסט-מודרניות, פוסט-ציוניות ורלטיביסטיות שבעליהן אינם מגלים סובלנות לגישות אחרות, בלשון המעטה. הם מגלים עד מהרה שההיסטוריה שמלמדים אותם היא רשימת החטאים של המערב, של הציונות ושל מדינת ישראל, ורבים מהם מאבדים את הדחף ללמוד ואת הסקרנות ובוחרים לפנות לתחומים אחרים. מקצתם הופכים לקונפורמיים למגמות החדשות, משלימים עמן או מאמצים אותן. במשך עשרים - שלושים שנה, עיצב תהליך כזה את דמות המורים להיסטוריה בבתי הספר התיכוניים ובחטיבות הביניים: חלקם נמנה עם הסטודנטים הפחות מוכשרים והפחות טובים, חלקם נמנה עם הקונפורמיסטים למגמות החדשות וחלקם תואם את שני קני המידה האלה. מובן שישנם גם חריגים לכלל הזה, בעיקר בקרב המורים הוותיקים, אך מספרם הולך ומצטמצם.
לחלקים נוספים של המאמר: הוראת ההיסטוריה בישראל ובעולם: תקציר הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
