| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מה שמתרחש באוניברסיטאות בתחום חקר ההיסטוריה והוראתה משפיע אפוא על הנעשה בבתי הספר ועל איכות המורים בהם. במאה ה- 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 20 שימשה הוראת ההיסטוריה בבתי הספר כלי מרכזי בגיבוש הזהות וההכרה הלאומית. ואולם, הרלטיביזם והספקנות שאפיינו את המחקר ההיסטורי האקדמי במחצית השנייה של המאה ה- 20 תקעו טריז בין המחקר וההוראה של ההיסטוריה באקדמיה לבין הוראתה בבתי הספר. בעוד שבאמצעות הוראת המקצוע הנקרא "היסטוריה" בבית הספר מנסה דור אחד להנחיל את תמונת העבר שלו – או את מטפורת "הזיכרון הקולקטיבי" שלו – לדור הבא אחריו, המחקר ההיסטורי האקדמי בא לבחון את תמונת העבר הקיימת, להטיל בה ספק ולעתים אף לערער אותה ולבנות תמונה אחרת במקומה. בעידן של חובת חינוך כללית, כשלימודי ההיסטוריה הם לימודי חובה לפחות בחלק משנותיו של התלמיד בבית הספר, נחשפת אליהם האוכלוסייה כולה. בתי הספר בכלל, ושיעורי ההיסטוריה במיוחד, הם כלי מרכזי המשפיע על "הזיכרון הקולקטיבי" ומקנה אותו, עוד לפני המוזיאונים והאנדרטאות. בתי הספר מנחילים את הזיכרון הקולקטיבי בכל מיני דרכים, החל בשיעורים בכיתות (לא רק שיעורי היסטוריה, אלא גם שיעורי ספרות, מקרא, אזרחות, אמנות ועוד), דרך הצגות ומשחקי- תפקידים, עבודות שורשים משפחתיות ומקומיות, "משפטים" ציבוריים על נושאים היסטוריים, וכלה בהווי בית הספר – בטיולים, בטקסים, בימי זיכרון ובחגיגות. באופן טבעי, הדיון הציבורי על ההיסטוריה ועל "הזיכרון הקולקטיבי" והמחלוקות המתעוררות בו חודרים גם למערכת החינוך ולכלים שלה: תכניות הלימוד וספרי הלימוד.10 בעקבות התמורות שחלו בדיסציפלינה ההיסטורית- אקדמית, היסטוריונים, פדגוגים ומורים להיסטוריה תוהים בשנים האחרונות מה ייעודה של הוראת ההיסטוריה בבתי הספר: האם היא נועדה להעביר לתלמידים גרסה מסוימת של העבר כמורשת או כ"זיכרון קולקטיבי", או שהיא שלב-יסוד בהקניית כישורים דיסציפלינאריים לקראת לימודים גבוהים ובחינוך לחשיבה ביקורתית על העבר ועל מורשתו להווה. תכניות הלימוד כוללות רכיבים משני הסוגים ובידיהם של מורים שונים הן מתכווננות לאחד משני הכיוונים. על- פי הדגשים הללו מעוצבים בצורות שונות גם התכנים ושיטות ההוראה.
לחלקים נוספים של המאמר: הוראת ההיסטוריה בישראל ובעולם: תקציר הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
