| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
החברה הישראלית נמצאת כבר שנים במצב של סחרור. מתנהלת בה התמודדות על זהותה, על מקור הסמכות ועל האתוס שלה. קו פרשת המים הוא מלחמת ששת הימים – הסרת האיום הקיומי שחקה את האתוס של הפרט למען הכלל לטובת אתוס של הגשמה עצמית. תחת לחצי כוחות השוק והפוליטיקה, מוסדות ההשכלה – אוניברסיטאות, מכללות ובתי ספר – תוהים על טיב שליחותם הלאומית (והאם בכלל יש להם כזו), על תפקידם החברתי ועל כיוונם האקדמי והחינוכי. המחלוקות על ההיסטוריה בציבור, באקדמיה ובבתי הספר משקפות בשנים האחרונות את אובדן הדרך הזה. ההיסטוריונים מתחבטים בסתירות שבין העומק ורוחב היריעה של עבודה מדעית העוסקת בעבר מחד גיסא לשאיפה להשפיע על ההווה בדרך של השתתפות בדיון הציבורי ובוויכוחים הפומביים המלווים אותו בתקשורת, מאידך גיסא. לעתים קרובות הכניעה לתכתיבי התקשורת ולאילוציה מנמיכה את אמות המידה של הדיון ההיסטורי ותוחמת אותו לגבולות המסגרת, השפה, הזמן וההיקף של תכניות אירוח טלוויזיוניות ושל טורי הבעת הדעות בעיתונות. באקדמיה, תחום ההיסטוריה התפצל למספר רב של תתי-תחומים, עד כדי חשש לאקלקטיות. למרות היקף תחומי הלימוד ומגוון נושאיהם, מעמדה של הדיסציפלינה ההיסטורית בישראל נמצא בירידה. מספר הסטודנטים פוחת, כאשר קלות הקבלה ללימודים היא זו המשפיעה לא פעם על שיקולי הבחירה בלימודי ההיסטוריה, והם נתקלים אצל חלק ממוריהם בגישות פוסט-מודרניות, פוסט-ציוניות ורלטיביסטיות, ללא סובלנות לגישות אחרות. מגמות אלו מעצבות את דמותם של המורים להיסטוריה בבתי הספר התיכוניים, כפחות-מוכשרים וכקונפורמיסטים. בעידן של חובת חינוך כללית, כשלימודי ההיסטוריה הם לימודי חובה לפחות בחלק משנותיו של התלמיד בבית הספר, נחשפת אליהם האוכלוסייה כולה. בתי הספר בכלל, ושיעורי ההיסטוריה במיוחד, הם כלי מרכזי המשפיע על "הזיכרון הקולקטיבי" ומקנה אותו. אנשי אקדמיה פוסט-ציוניים, המבקשים להרוס את "הזיכרון הקולקטיבי" הישראלי, תקפו מאז תחילת שנות התשעים את מערכת החינוך הממלכתית, שלטענתם (שאחרים היום מטילים בה ספק) מנחילה אותו לתלמידיה, ועל מקום הקניית ערכים הנובעים מההיסטוריה הלאומית הדגישו את הפן הפוסט-מודרני, העוסק בסיפרים (נראטיבים) שונים ובשימושיהם הפוליטיים. אלא, שלא כמו האוניברסיטה, על בית הספר לחנך את תלמידיו, ואין עליו חובה לדאוג להכשרתם הדיסציפלינארית. החידוש הישראלי המפוקפק – הסתרת ההיסטוריה הלאומית באמצעות הבלעתה בהיסטוריה הכללית – הופך את הסדר הראוי של הדברים. תכנית הלימודים צריכה להציג את מעט העניינים הבסיסיים שהמדינה רוצה להקנות (או ללמד), ולא את מה שהתלמידים (או הוריהם) רוצים לקנות (או ללמוד). תמיד יימצאו בלתי מרוצים בין המורים, ההורים והתלמידים. המורים יכופפו קצת את התכנית לפי נטיותיהם האישיות, ועד גבול מסוים, שטעון הגדרה, זה לגיטימי. לחלק מן ההורים תמיד יהיו השגות על התכנית ויש להם מסגרת מובנית שבה הם יכולים ואף צריכים להשפיע על חלקה. חלק מן התלמידים לא יסתפק במה שיציע בית הספר וצריך לכוונם למקורות מידע נוספים. חלקם האחר יתקשה לקלוט גם את ההיצע המוגבל הזה של ידע; אבל הרוב הגדול נופל בין שני הקצוות האלה ואליו צריכה ההוראה להיות מכוונת. לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
