| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
"הדמוקרטיזציה" של ההיסטוריה, התרחבות העניין בזיכרון האינדיבידואלי והקולקטיבי, התעצמות מעמדה של התקשורת לצורותיה השונות והחידושים הטכנולוגיים בתחום הפצת המידע ערערו את היחס בין העבר לייצוגיו. בעוד ההיסטוריה יוצרת מרחק בין ההווה לעבר ומבקשת להמחיש את הסיבוך והמורכבות של האחרון, הרי שהזיכרון הנבנה על הייצוגים מקרב ביניהם ומביא את העבר אל ההווה. הוא מבטל את המרחק ביניהם, יוצר יחס רגשי לעבר ומתעלם מן ההיררכיה של הזמן. כך, למשל, יכול אנרי רוסו להיסחף ולכתוב על סרטו של לנצמן שואה: "סרט יוצא מן הכלל זה, שהושלם בשנת 1985 , הוא מיוחד ממש כמו האירוע שעליו הוא מדבר [ההדגשה שלי — י"ג] והשפעתו תהיה ארוכת- טווח." עם כל הכבוד לקלוד לנצמן, עדיין יש, כמובן, הבדל תהומי בין סרט, טוב ככל שיהיה, לשואה. "הדמוקרטיזציה" של ההיסטוריה ערערה את ההיררכיה בין הייצוגים השונים, עד שזו נעלמה, למעשה, לחלוטין. מבחינת הציבור הרחב יש לסרט עלילתי, לתכנית תיעודית בטלוויזיה, לכתבה במוסף של עיתון, לנובלה היסטורית, לספר לימוד ולמונוגרפיה מחקרית אותו משקל חינוכי כאשר מדובר בעבר. התחרות בין אמצעי ההפצה האלה חריפה במיוחד כאשר מדובר בהיסטוריה בת-זמננו, ובדרך-כלל מנצחות בה הטלוויזיה והעיתונות.37 העדר היררכיה של מקורות ושל ייצוגים, טשטוש הגבולות הדיסציפלינאריים, האפליה המתקנת של "אחרים" ו"מקופחי ההיסטוריה הממסדית", ערבוב הזיכרון (האינדיבידואלי והקולקטיבי) עם ההיסטוריה – כל אלה מבלבלים את המורים ואת תלמידיהם, ומדרדרים את המחקר וההוראה למצב שבו כבר קשה להבחין בין היסטוריה לפולקלור או לקולנוע. הדברים נכונים הן בישראל, הן בעולם המערבי כולו. כך, למשל, חוקר אמריקני של תכניות לימוד בהיסטוריה בבתי הספר, פיטר סייקסאס, מבסס את מסקנותיו על תגובותיהם של תלמידים לסיפור הסְפָר האמריקני כפי שהוא מוצג בשני סרטים: המחפשים (מערבון משנת 1956 ) ורוקד עם זאבים (מערבון משנת 1990 ). שני הסרטים הם בדיוניים, כמובן, ואינם היסטוריה של המערב הפרוע בשנת 1860 , אלא מייצגים את ההבדל בין אמריקה של שנות החמישים וזו של שנות התשעים במאה ה 20- (שהיא סוגיה היסטורית מעניינת בפני עצמה, אך אינה נוגעת לסיפור הספַר).38
לחלקים נוספים של המאמר: הוראת ההיסטוריה בישראל ובעולם: תקציר הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
